תקציר 

רקע: מחקרים מצביעים על כך שאחת משלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך חייה. הנתונים מראים שרבים מנפגעי תקיפה מינית מדווחים על תסמינים פוסט–טראומטיים הנקשרים לקשיים בזוגיות וביחסים.

המטרה: בחינת תפקידה של הגמישות הפסיכולוגית בקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים לאיכות הזוגיות. נבחנו שני מודלים אלטרנטיביים: הגמישות הפסיכולוגית כמשתנה ממתן וכמשתנה מתווך. 

השיטה: המחקר כלל 173 נבדקות שחוו פגיעה מינית ונמצאות בזוגיות, וקבוצת השוואה של 147 נבדקות הנמצאות בזוגיות, ללא היסטוריה של פגיעה מינית. הנתונים נאספו באמצעות שאלון מקוון, שכלל שאלונים סגורים ושאלות פתוחות. לבחינת הקשרים העקיפים בין תסמינים פוסט–טראומטיים לאיכות הזוגיות בקרב קבוצת המחקר, נערכו ניתוח מיתון באמצעות התוסף Process וניתוח תיווך באמצעות מידול משוואות מבניות (Structural Equation Modeling). ניתוח תמטי נערך לזיהוי קשיים מהותיים בזוגיות וגורמים המסייעים להתמודדות עימם

ממצאים: גמישות פסיכולוגית נמצאה כמשתנה מתווך בקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים לבין איכות הזוגיות. ככל שהתסמינים גבוהים יותר, כך הגמישות הפסיכולוגית נמוכה יותר. בתורה, גמישות פסיכולוגית נמוכה קשורה לאיכות זוגיות ירודה. הממצאים האיכותניים הדגישו את חשיבות הטיפול לשיפור איכות הזוגיות.
מסקנות והמלצות לפרקטיקה: גמישות פסיכולוגית היא מושג רלוונטי ומרכזי בהבנת הקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים של הנפגעות לבין איכות הזוגיות שלהן. מומלץ שטיפולים פרטניים וזוגיים יתמקדו במרכיב הגמישות הפסיכולוגית.
מילות מפתח: פגיעה מינית, תסמינים פוסט–טראומטיים, גמישות פסיכולוגית, זוגיות. 

מבוא

תופעת האלימות המינית נפוצה בכל שכבות החברה. מחקרים מישראל ומהעולם המערבי מצביעים על כך שאחת מבין שלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך חייה, אחת מבין ארבע תהיה קורבן לאונס ואחת משבע תהיה קורבן לעבירות מסוג גילוי עריות. בקרב גברים, אחד מתוך שישה גברים יהיה נתון לפגיעה מינית במהלך חייו (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, 2020; מור, 2017). פגיעה מינית היא אירוע טראומטי ועלולה לגרום להשלכות ארוכות טווח בכל תחומי החיים. אחת ההשלכות השכיחות והקשות ביותר של פגיעה מינית היא הפרעת דחק פוסט–טראומטית (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, 2020; שפירא–ברמן, 2003;
Chivers-Wilson, 2006; Dworkin et al., 2017).

הטראומה המינית משפיעה על היבטים שונים של תפיסת העולם של הנפגעים, הן בהיבטים תוך־אישיים והן בהיבטים בין־אישיים. הביטחון העצמי, האמון באחרים, הערך העצמי והיכולת ליצור קשר אינטימי עם אחרים נפגעים

בהינתן העובדה שרבים מנפגעי תקיפה מינית מדווחים על תסמינים פוסט–טראומטיים (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, 2020; שפירא–ברמן, 2003) וכי תסמינים פוסט–טראומטיים נקשרו לקשיים בזוגיות (Campbell & Renshaw, 2018; Dorahy et al., 2013), עולה השאלה מה יכול לסייע לאנשים בשימור איכות הזוגיות על אף שהם חווים תסמינים פוסט–טראומטיים. כדי לענות על שאלה זו, במחקר זה מוצע המושג גמישות פסיכולוגית. למיטב ידיעתנו, תפקידה של הגמישות הפסיכולוגית טרם נחקר בהקשר של זוגיות בקרב אנשים שחוו פגיעה מינית. רציונל נוסף לבחינת תפקיד זה טמון בכך שניתן להגביר גמישות פסיכולוגית על ידי מגוון שיטות וגישות טיפוליות שונות ובאמצעות התערבויות קצרות וממוקדות (יובל, 2011; Hayes et al., 2012).

לפיכך, מטרת המחקר היא לבחון את התפקיד של הגמישות הפסיכולוגית בקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים לבין איכות חיי זוגיות בקרב נשים שנפגעו מינית. כלומר – האם הגמישות הפסיכולוגית משמשת כגורם מגן לאיכות הזוגיות מפני ההשלכות השליליות של תסמינים פוסט–טראומטיים (מודל מיתון), או שהיא משמשת כגורם מתווך? ככל שהתסמינים גבוהים יותר, כך הגמישות הפסיכולוגית נמוכה יותר, מה שבתורו קשור לאיכות ירודה יותר של הזוגיות (מודל תיווך). במחקר זה נבחנים שני המודלים האלטרנטיביים. נוסף על כך, באמצעות גישה איכותנית, נבחנים הגורמים המעכבים לצד הגורמים המקדמים ביחסי הזוגיות. 

סקירת ספרות

הפרעת דחק פוסט–טראומטית (PTSD)

הפרעת דחק פוסט–טראומטית היא אבחנה רשמית לפי המהדורה החמישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (Diagnostic Statistical Manual of Mental Disorders-DSM 5) (American Psychiatric Association, 2013). ב–5 DSM מחולקת ההפרעה לחמש קטגוריות, שהראשונה בהן היא החשיפה לאירוע הטראומטי והאחרות מתייחסות לתסמינים פוסט–טראומטיים.

עולה קשר שלילי בין תסמינים פוסט־טראומטיים לבין איכות הזוגיות: ככל שהתסמינים הפוסט־טראומטיים גבוהים יותר, כך איכות הזוגיות ירודה יותר. קשרים אלה עקביים גם בבחינת כל אחד מממדי התסמינים הפוסט־טראומטיים

להלן הקריטריונים לאבחון ההפרעה: (1) האדם נחשף לאירוע טראומטי שבו התקיים אחד מבין שלושת התנאים הבאים: נוכחות באירוע של פציעה חמורה, אונס או סכנת מוות לו או לאחרים, עדות ישירה או עקיפה; (2) האירוע הטראומטי נחווה מחדש שוב ושוב; (3) הימנעות מתמשכת מגירויים המזכירים את הטראומה והקהיה של התגובתיות הכללית; (4) שינויים שליליים בקוגניציות ובמצב הרוח שהחלו או החריפו אחרי האירוע הטראומטי; (5) תסמינים מוגברים של עוררות יתר (שלא היו קיימים לפני הטראומה). חשוב לציין כי אנשים שחוו טראומה עשויים לחוות רמות משתנות של תסמינים פוסט–טראומטיים, גם בהיעדר אבחנה של הפרעת דחק פוסט–טראומטית.

פגיעה מינית, בין אם היא חד–פעמית ובין אם מתמשכת, היא אירוע טראומטי ועלולה לגרום להשלכות ארוכות טווח בכל תחומי החיים: נזקים נפשיים, רגשיים, בריאותיים, כלכליים, בין–אישיים ומשפחתיים. אחת ההשלכות השכיחות והקשות ביותר של פגיעה מינית היא הפרעת דחק פוסט–טראומטית (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, 2020; שפירא–ברמן, 2003;
Chivers-Wilson, 2006; Dworkin, et al., 2017). 

אונס ופגיעה מינית בבגרות מקושרים לפיתוח פוסט–טראומה יותר מכל אירוע טראומטי אחר. פגיעה מינית בילדות מקושרת למגוון רחב של נזקים נפשיים ולפוסט–טראומה מורכבת (PTSD-Complex), ובכלל זאת מחשבות חוזרות וחודרניות על אודות הפגיעה, ביעותי לילה, פלשבקים, קהות רגשית, עוררות מוגברת וכן מצבי ניתוק ודיסוציאציה (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, 2020; לואיס הרמן, 1994; מור, 2017). כמו כן, כשליש עד מחצית מהנפגעות יפתחו הפרעת דחק פוסט–טראומטית (מור, 2017; Yuan et al., 2006). 

הטראומה המינית משפיעה על היבטים שונים של תפיסת העולם של הנפגעים, הן בהיבטים תוך–אישיים והן בהיבטים בין–אישיים. הביטחון העצמי, האמון באחרים, הערך העצמי והיכולת ליצור קשר אינטימי עם אחרים נפגעים. במקרים רבים ישנה השפעה קשה ואף הרסנית על כל תחומי החיים, ביניהם משפחה וזוגיות. מחקרים רבים מראים שההפרעה יכולה לגרום למצוקה בזוגיות ולירידה בסיפוק של בני הזוג ממערכת היחסים (Campbell & Renshaw, 2018; Dorahy et al., 2013). זאת ועוד, מחקר עדכני העלה כי בקרב נפגעות תקיפה מינית, תסמינים פוסט–טראומטיים נמצאו קשורים לשביעות רצון נמוכה יותר מהזוגיות (DiMauro & Renshaw, 2019).

איכות הזוגיות

הספרות הפסיכולוגית מציעה דיונים רחבים על אודות סגנונות האהבה. מחקר זה מאמץ את תאוריית משולש האהבה של סטרנברג (Sternberg, 1986; 1997; 1998) – תאוריה חשובה להסברת תופעת האהבה במערכות יחסים. סטרנברג (Sternberg, 1986) טען כי את פניה הרבות והמגוונות של האהבה אפשר להבין כשילוב של שלושה מרכיבים: מחויבות, אינטימיות ותשוקה, אשר מהווים קצוות של משולש. מחויבות מייצגת את המרכיב ההכרתי, שהוא ההחלטה להישאר יחד, ואת הרגשת החובה לשמור על קשר עם הזולת. המחויבות רציונלית ואינה תלויה בהכרח בטיב היחסים בהיבט הרגשי. האינטימיות מייצגת את המרכיב הרגשי ומתבטאת בקִרבה, בתלות ובקשר לזולת. ביטויים בולטים של מרכיב זה הם שיתוף פעולה, תקשורת, תמיכה הדדית ורצון להיחשף לפני הזולת ולשתפו בעניינים אישיים. תשוקה מייצגת את מרכיב ההנעה. היא מתבטאת ברצון עז להימצא במחיצת בן הזוג ומלווה במשיכה גופנית חזקה (סטרנברג, 2003; Diessner et al., 2004).

כאמור, בהינתן שרבים מנפגעי תקיפה מינית מדווחים על תסמינים פוסט–טראומטיים (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, 2020; שפירא–ברמן, 2003) וכי תסמינים פוסט–טראומטיים נקשרו לקשיים בזוגיות (Campbell & Renshaw, 2018; Dorahy et al., 2013), במחקר זה ייבחן התפקיד של הגמישות הפסיכולוגית בקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים לאיכות הזוגיות.

גמישות פסיכולוגית

גמישות פסיכולוגית מוגדרת כיכולתו של הפרט להיות במגע עם המתרחש כאן ועכשיו באופן מודע, מלא וללא הגנה מיותרת. היא מאפשרת לבטא את היכולת לפעול ולנוע, להתמיד בהתנהגות מסוימת או לשנותה, בהתאם לערכי חייו של האדם (Hayes et al., 2012). היא יכולה לבוא לידי ביטוי באופן שהאדם מסתגל לדרישות העולות ממצבים משתנים, מסדר ומגדיר מחדש את משאביו הנפשיים, משנה פרספקטיבה ומאזן בין רצונות, צרכים ותחומי חיים שיכולים להתחרות זה בזה (Kashdan & Rottenberg, 2010). כמו כן, גמישות פסיכולוגית מתייחסת ליכולתו של האדם להתמיד בהתנהגות או לשנותה באופן שכולל מגע מודע ופתוח עם מחשבות ורגשות, שמעריך מה המצב מאפשר וכיצד הוא משרת את המטרות והערכים של אותו אדם. תכונות אלו מתוארות לעיתים כהתנהגות פתוחה, מודעת ופעילה (Hayes et al., 2004; Hayes et al., 2011; McCracken & Morely, 2014).

גוף מחקר הולך וגדל מדגים שגמישות פסיכולוגית מובילה ליתרונות פסיכולוגיים ולשינוי התנהגות מסתגלת (Doorley et al., 2020). בניתוח רחב, שבדק את הקשרים שבין גמישות פסיכולוגית לבין דינמיקות בזוגיות, ניתן לראות כי יש חשיבות לממדים של גמישות פסיכולוגית ושל חוסר גמישות פסיכולוגית לקידום רווחת הפרט. הניתוח מראה כי בתוך מערכות יחסים רומנטיות, רמות גבוהות יותר של חוסר גמישות פסיכולוגית נקשרו לשביעות רצון נמוכה יותר ממערכת היחסים, לסיפוק מיני ותמיכה רגשית נמוכים, וכן לקונפליקט שלילי גבוה ותוקפנות פיזית. נוסף על כך, רמות גבוהות של חוסר גמישות פסיכולוגית קשורות להתקשרות חרדה ולהתקשרות נמנעת. תוצאות אלו יחדיו מצביעות על כך שגמישות עשויה למלא תפקידי מפתח בין בני זוג, בעיצוב האופן שאנשים מתקשרים עם האנשים הקרובים להם ביותר (Daks & Rogge, 2020).

תרפיית קבלה ומחויבות (Acceptance and Commitment Therapy [ACT]) פותחה באופן ספציפי להגברת גמישות פסיכולוגית, אשר משרתת את צורכי האדם ומטרותיו, לצד הפחתה של הנוקשות הפתולוגית והבלתי מסתגלת (יובל, 2011; McCracken & Morely, 2014). בטיפול זה, גמישות פסיכולוגית נחשבת לפסגת הבריאות והרווחה הרגשית של האדם. בבסיסה של הגמישות הפסיכולוגית עומדת יכולת הקבלה (Acceptance), המתייחסת לפעילות מודעת ומכוונת שבמהלכה נדרש האדם לאפשר את ההתרחשות של אירועים (מחשבות, רגשות, תחושות גופניות וזיכרונות) כפי שהם, בלי לנסות לשנות את תדירותם או צורתם. המילה מחויבות, הנוכחת בשם הגישה, מתקשרת למחויבות שלו לערכים שהוא עצמו הגדיר לעצמו. לפי הגישה, על האדם לזהות את הערכים החשובים והמרכזיים בחייו המסבים לו אושר וסיפוק ומבוססים על חוזקותיו ואמונותיו. לאחר זיהוי הערכים, על האדם לפתח ולתרגל מחויבות מתמשכת אליהם (יובל, 2011; Hayes et al., 2006). 

שיטת המחקר

משתתפים

המחקר כלל 173 נבדקות גילאי 18 ומעלה, אשר חוו פגיעה מינית ונמצאות בזוגיות בהווה. כמו כן, המחקר כלל קבוצת השוואה של 147 נבדקות גילאי 18 ומעלה, ללא היסטוריה של פגיעה מינית, אשר נמצאות בזוגיות בהווה. הגיל הממוצע בקבוצת המחקר היה 32.23 (סטיית התקן 9.27); בקבוצת ההשוואה, הגיל הממוצע היה 34.6 (סטיית התקן 9.99). רוב הנשים במדגם הן נשים נשואות (71.1%); 11.6% הן רווקות.

כלי המחקר

שאלון פרטים אישיים: 

גיל הנבדקים; מגדר; מצב משפחתי; האם חוו פגיעה מינית.

שאלון תסמינים פוסט–טראומטיים: 

חומרת התסמינים הפוסט–טראומטיים נבחנה באמצעות שאלון לדיווח עצמי למבוגרים (Weathers et al., 2013), שמטרתו לבחון את הימצאותם של תסמיני הפרעת דחק פוסט–טראומטית על פי הקריטריונים של 5-DSM: חודרנות, הימנעות, שינויים שליליים בקוגניציות ובמצב הרוח ועוררות יתר. השאלון תורגם לעברית על ידי משרד הביטחון של מדינת ישראל. הוא נועד להציג סקירה כללית של תסמיני ההפרעה, לבצע אבחון זמני או לעקוב אחר השינוי הסימפטומטי במהלך טיפול ואחריו. השאלון כולל 20 פריטים, אשר משקפים את תסמיני ההפרעה ב–5-DSM. הנבחן מתבקש לתאר בכל פריט עד כמה הפריעה לו הבעיה המתוארת במהלך החודש האחרון, בסולם ליקרט בן חמש דרגות (0=כלל לא, 4=באופן קיצוני).

לשאלון ציון כללי, המחושב כסכום סך 20 הפריטים, וציונים של תת–סולמות המותאמים לאשכולות (clusters) ההפרעה על פי 5-DSM.

מהימנות אלפא קרונבך למדגם הנוכחי הייתה 96., כאשר המהימנות גבוהה גם במדידה של כל פרמטר בנפרד: חשיבה חודרנית 0.94=α, הימנעות 0.89=α, תפקודים קוגניטיביים 0.93=α, עוררות 0.91=α.

שאלון אהבה של סטרנברג:

איכות הזוגיות נבחנה באמצעות שאלון אהבה שפותח על ידי סטרנברג (Sternberg, 1997) ותורגם לשימוש בעברית. השאלון כולל שלושה ממדים: מחויבות, תשוקה ואינטימיות. כל ממד נבדק באמצעות 15 שאלות. לכל שאלה נתונות האפשרויות החל מ–1 – לגמרי לא נכון לגביי, וכלה ב–6 – נכון מאוד לגביי. במחקר הנוכחי נעשה שימוש בשאלון אהבה מקוצר של 12 היגדים, ארבעה לכל ממד. ציון השאלון נקבע על ידי חישוב ממוצע הפריטים בכל עולם תוכן, כך שציון גבוה מאפיין קשר גבוה במדדי האינטימיות, המחויבות והתשוקה. 

במחקר הנוכחי נמצאה מהימנות גבוהה מאוד, כאשר בסולם הכללי נמצאה אלפא קרונבך 94., וגם בהפרדה למדדים השונים נמצאו נתוני מהימנות גבוהים – בממד מחויבות 0.87=α, בממד תשוקה 0.90=α ובממד אינטימיות 0.91=α.

שאלון גמישות פסיכולוגית – שאלון AAQ-II (Acceptance and Action Questionnaire):

שאלון זה פותח על ידי בונד (Bond) ואחרים (2011) וכולל שבעה פריטים המקודדים באמצעות סולם ליקרט בעל שבע נקודות – מ–1 (אף פעם לא נכון) ועד 7 (תמיד נכון). המשיבים מתבקשים לדרג עד כמה כל משפט נכון עבורם. הציון מחושב כסכום הציונים של כלל השאלות. השאלון תורגם לעברית על ידי בן יעקב (2018, בתוך: גולדברט, 2019). ובמחקר זה נעשה שימוש בגרסה המתורגמת. אלפא קרונבך למחקר זה היא 91., המראה על מהימנות גבוהה מאוד.

שאלות פתוחות: 

לאור המחקר הדל בנושא, ובמטרה להרחיב ולהעמיק את ההבנה על היבטים זוגיים בחיי נפגעי פגיעה מינית, המשתתפות התבקשו לענות על שתי שאלות פתוחות:
א. תארו כמה קשיים משמעותיים בקשר הזוגי.

ב. מה מסייע לך להתמודד עם הקשיים שעולים בזוגיות?

הליך המחקר

המחקר אושר על ידי ועדת האתיקה של החוג לעבודה סוציאלית במכללת תל–חי. הדגימה במחקר זה היא דגימת נוחות ודגימת כדור שלג. לביצוע המחקר הופצו השאלונים באופן מקוון דרך מדיות חברתיות ובהן פייסבוק, אינסטגרם וווטסאפ. הנתונים נאספו בחודש פברואר 2022. צוות המחקר יצר קשר עם מנהלים/ות של קבוצות סגורות המיועדות לנפגעות פגיעה מינית, בבקשה להפיץ את השאלונים דרכן. השאלונים אנונימיים וצורף להם דף הסבר, שבו הובהרו מטרות המחקר והובהר שההשתתפות בו נעשית מתוך רצון חופשי. השאלונים נאספו בתוך שבועיים מרגע הפצתם, ומתוכם נבחרו אלה שמולאו במלואם.

ניתוח נתונים

נתוני המחקר עובדו בשש רמות ניתוח: סטטיסטיקה תיאורית הכוללת התפלגויות שוליות (שכיחויות), ממוצעים וסטיות תקן לאפיון המדגם, וסטטיסטיקה תיאורית הכוללת התפלגויות שוליות (שכיחויות), ממוצעים וסטיות תקן לתיאור משתני המחקר המרכזיים. 

נעשתה השוואה במשתני המחקר המרכזיים בין קבוצת המחקר וקבוצת ההשוואה; ההבדלים נבחנו באמצעות מבחן t. הקשרים בין משתני המחקר המרכזיים, קרי תסמינים פוסט–טראומטיים, גמישות פסיכולוגית ואיכות הזוגיות, נבחנו באמצעות מטריצת קורלציות פירסון. בחינת המודלים האלטרנטיביים לבחינת התפקיד של הגמישות הפסיכולוגית בקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים לאיכות הזוגיות נעשתה לפי הפירוט הבא: בחינת מודל המיתון נערכה באמצעות התוסף Process; בחינת מודל התיווך נערכה באמצעות מידול משוואות מבניות (Structural equation modeling) בתוכנת AMOS; החומר האיכותני נותח באמצעות ניתוח תמטי. 

ממצאים

ההבדלים באיכות הנישואים והגמישות הפסיכולוגית בין נשים שעברו פגיעה מינית לבין קבוצת ההשוואה

לוח 1 מציג את ממצאי מבחן t2 למדגמים בלתי תלויים, לבחינת ההבדלים באיכות הנישואים והגמישות הפסיכולוגית בין נשים שעברו פגיעה מינית לבין קבוצת ההשוואה.

לוח 1. ממוצעים, סטיות תקן וההבדלים בין קבוצת המחקר לקבוצת ההשוואה באיכות הזוגיות ובגמישות הפסיכולוגית.

נמצא הבדל מובהק באיכות הזוגיות בין הקבוצות, כך שאיכות הזוגיות בקבוצת המחקר נמוכה יותר בהשוואה לקבוצת ההשוואה. באופן ספציפי, נמצאו הבדלים מובהקים באינטימיות ובתשוקה, אך לא במחויבות. נוסף על כך, נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות בגמישות הפסיכולוגית, כך שקבוצת המחקר דיווחה על גמישות פסיכולוגית נמוכה יותר בהשוואה לקבוצת ההשוואה.

הקשרים בין משתני המחקר

לוח 2 מציג את ממצאי קורלציות פירסון לבחינת הקשרים בין משתני המחקר.

מלוח 2 עולה קשר שלילי בין תסמינים פוסט–טראומטיים
לבין איכות הזוגיות: ככל שהתסמינים הפוסט–טראומטיים גבוהים יותר, כך איכות הזוגיות ירודה יותר. קשרים אלה עקביים גם בבחינת כל אחד מממדי התסמינים הפוסט–טראומטיים (חודרנות, הימנעות, שינוי קוגניטיבי ועוררות) וממדי איכות הזוגיות (אינטימיות, מחויבות ותשוקה). נוסף על כך, בהתאם למשוער, נמצא קשר חיובי בין גמישות פסיכולוגית לאיכות הזוגיות, כך שככל שהגמישות הפסיכולוגית גבוהה יותר, כך איכות הזוגיות גבוהה יותר. קשר חיובי זה אף נמצא בין הגמישות הפסיכולוגית לבין הממדים השונים של איכות הזוגיות – אינטימיות, מחויבות ותשוקה. 

בחינת התפקיד של הגמישות הפסיכולוגית בקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים ואיכות הזוגיות

מחקר זה שם לעצמו למטרה לבחון את התפקיד של הגמישות הפסיכולוגית בקשר שבין תסמינים פוסט טראומטיים לבין איכות הזוגיות. שני מודלים אלטרנטיביים נבחנו: הגמישות הפסיכולוגית כמשתנה ממתן וכמשתנה מתווך. 

גמישות פסיכולוגית כממתנת את הקשר בין תסמינים פוסט–טראומטיים לבין איכות הזוגיות:

ניתוח מודל המיתון נעשה באמצעות התוסף Process, כיוון שתוסף זה מאפשר לבצע קטגוריזציה של משתנה ממתן רציף ולבדוק את הקשר בין המשתנה הבלתי תלוי למשתנה התלוי בשלושה ערכים של המשתנה הממתן: סטיית תקן אחת מתחת לממוצע, ממוצע וסטיית תקן אחת מעל הממוצע. מודל המיתון לא נמצא מובהק (B=-0.01, SE=0.01, LLCI=-0.0007, ULCI=0.0005, p=.80).

גמישות פסיכולוגית כמתווכת בין תסמינים פוסט–טראומטיים לבין איכות הזוגיות:

מודל המחקר נבחן באמצעות תוכנת AMOS ונבנה על בסיס המתאמים שנמצאו בין משתני המחקר בשלב המקדים. תיאור ניתוח הנתיבים מוצג באיור 1. המשתנים שהוכנסו לניתוח הנתיבים היו: 

משתנה בלתי תלוי: תסמינים פוסט–טראומטיים

משתנה מתווך: גמישות פסיכולוגית 

משתנה תלוי: איכות הזוגיות

מדדי התאמה: 

טיב ההתאמה נמצא מצוין, על פי הפרמטרים הבאים: 

χχ2(13)=14.23, p=.358, CFI=.999, IFI=.999, TLI=.997, RMSEA=.023

איור 1. ניתוח נתיבים להסברת איכות הזוגיות על סמך תסמינים פוסט–טראומטיים וגמישות פסיכולוגית.

הערה: ציוני מתאמים בין ממדי התסמינים הפוסט–טראומטיים ובין ממדי איכות הזוגיות מופיעים בלוח 2.

ניתוח הנתיבים מראה שהגמישות הפסיכולוגית מתווכת בין חודרנות לבין אינטימיות, מחויבות ותשוקה, ובין שינוי קוגניטיבי לבין אינטימיות, מחויבות ותשוקה. לא נמצאו קשרים ישירים בין ממדי התסמינים הפוסט–טראומטיים לבין ממדי איכות הזוגיות. נמצא שככל שרמת החודרנות גבוהה יותר והשינוי הקוגניטיבי גבוה יותר, כך הגמישות הפסיכולוגית נמוכה יותר (β=-.36, p<.001, β=-.62, p<.001). בתורה, גמישות פסיכולוגית נמוכה יותר קשורה לאיכות זוגיות ירודה יותר, בממדי האינטימיות (β=.51, p<.001), המחויבות (β=.37, p<.001), והתשוקה (β=.43, p<.001).

בסיום השאלון, קבוצת המחקר ענתה על שתי שאלות פתוחות שנועדו לבחון גורמים מקדמים וחסמים בהקשר של יחסים זוגיים. מהממצאים עלו התמות המרכזיות הבאות:

גורמים מקדמים:

חשיבות התקשורת בזוגיות
תקשורת עלתה כגורם משמעותי וחזרה בתשובות רבות, הן בהתייחס לגורמים המקדמים והן בהתייחס לחסמים. תקשורת כגורם מקדם נחוותה כתקשורת פתוחה בין בני הזוג, כזו שבה ניתן לדבר על הדברים שעולים, להציף אותם ולהתמודד ביחד, כפי שמשתקף מהתשובות של הנחקרות: "לשוחח על זה ולהבין אחד את השנייה ואת המחשבות והמניעים ולא לשער את הדברים על דעת עצמנו"; "תקשורת טובה, שיח מקרב ותומך"; "הרבה תקשורת, גם כשהיא דורשת להציף רגשות קשים"; "זה שאני מרגישה בנוח להגיד שלא מתאים לי והבן זוג מכיל ומקבל. שאר הקשיים קשורים בדרך כלל בתקשורת של בן הזוג"; "מדברים על הנושא ומגיעים לעמק השווה"; "תמיד מכבדים את השני ומנסים להבין את נקודת מבטו". לצד תיאורים אלו, נחקרות רבות רשמו "תקשורת" במילה אחת ומבלי לפרט, כגורם מקדם המסייע להן ביחסי הזוגיות.

לעומת התקשורת המקדמת שנחוותה כפתוחה ואמפתית, דיווחו נשים על היעדר תקשורת וכן על פערים בתקשורת בין בני הזוג, כחסם המעיב על איכות הזוגיות. בתשובות הנחקרות ניתן לזהות תחושות של היעדר תמיכה רגשית מבן הזוג ומאחרים משמעותיים וכן קושי ביצירת אינטימיות רגשית: "קשה לי להיפתח לאנשים ולהביע את מה שאני מרגישה באופן מילולי"; "הסתגרות עקב הצפה רגשית"; "קושי לתאר את הרגשות שלי במילים, שמוביל לשתיקה בסיטואציות בהן דרושה תקשורת וגורם לתסכול משני הצדדים וחוסר הבנה ויכולת להגיע לנקודת הסיום של הדיון/ריב"; "חוסר ידע לתקשר נכון רגשות או לדבר לעומק".

תקשורת עלתה כגורם משמעותי וחזרה בתשובות רבות, הן בהתייחס לגורמים המקדמים והן בהתייחס לחסמים. תקשורת כגורם מקדם נחוותה כתקשורת פתוחה בין בני הזוג, כזו שבה ניתן לדבר על הדברים שעולים, להציף אותם ולהתמודד ביחד

טיפול, טיפול, טיפול
תמה מרכזית נוספת, שעלתה מתשובותיהן של רבות מהנחקרות, התייחסה לקבלת טיפול פרטני ו/או זוגי כגורם מקדם. כותרת התמה "טיפול, טיפול, טיפול" לקוחה מציטוט של אחת הנחקרות, שעל ידי החזרתיות העבירה את החשיבות הרבה של טיפול עבורה. בנוסף אליה, המילה טיפול הועלתה פעמים רבות כגורם מקדם ומסייע, כפי שמשתקף מהתשובות שלהלן: "טיפול רגשי כדי שלא הכול ייפול על הבעל"; "תקשורת טובה וטיפול זוגי וארוך מאוד"; "טיפול זוגי ואישי לאורך זמן"; "כרגע מתחילה טיפול אחרי ארבע שנים"; "טיפול זוגי, יכולת לראות את האחר"; "אני נמצאת בטיפול, דבר שעוזר לי להבין את הקשר שלי עם בן הזוג".

גישה תומכת ואמפתית של בן הזוג
תחושות של תמיכה, הכלה ואמפתיה מצד בן הזוג הועלו כמקדמות את איכות הזוגיות. בתשובותיהן העלו הנחקרות חוויות של שייכות, של תחושת ביטחון וקרבה וקבלתן כמו שהן על ידי בן הזוג. דוגמאות לכך ניתן לזהות בציטוטים הבאים: "בן הזוג שלי תומך ומבין אותי, מעודד אותי להגיד מה אני מרגישה בלי ללחוץ עליי, להיפתח בקצב שלי"; "ההרגשה הבטוחה שיש לי את הצד השני, האהבה הגדולה, האינטימיות, ההכלה". לעומתן, העלו נחקרות אחרות תחושות של חוסר בקבלה והבנה מצד בן הזוג, כחסם משמעותי הגורם לפער בתקשורת, לקשיים באינטימיות, ומתוך כך ביחסי הזוגיות בכלל.

חסמים

אינטימיות גופנית (תשוקה) לצד תסמינים פוסט–טראומטיים
קושי באינטימיות עלה באופן חד וברור מתשובותיהן של הנחקרות לשאלה על גורמים המייצרים חסם ביחסי הזוגיות שלהן. רבות מהנחקרות רשמו כקושי את המילה האחת "אינטימיות", ורבות אחרות הרחיבו את ההסבר על תחום זה. יש שהתייחסו לתגובותיהן בזמן קרבה אינטימית, כגון הנחקרות שדיווחו כך: "תגובות גופניות לא רצוניות בזמן קרבה אינטימית אם מגע כלשהו מזכיר את הפגיעה"; "קשיים בזמן יחסי מין, קושי להתחבר לסיטואציה ולהיכנס לזה".

תוצאות המחקר מתיישבות עם מחקרים קודמים, שהראו כי הפרעת דחק פוסט־טראומטית יכולה לגרום למצוקה בזוגיות ולירידה בסיפוק של בני הזוג ממערכת היחסים

באופן דומה, נחקרות אחרות הוסיפו לתחושת הקושי במגע את התסמינים שעולים בעקבות פוסט–טראומה ונקשרים למגע המיני: "התקפי חרדה במצבים אינטימיים–מיניים, תחושת אשמה ובושה בעקבות מיניות, היפר–מיניות"; "תגובות לא צפויות שלי עקב טריגרים ודריכות יתר"; "קושי במגע, התפרצויות זעם, התקפי חרדה".

קושי באמון
קשיים של אמון ביחסים עלו כחסם משמעותי ביחסי הזוגיות. הקשיים באמון התייחסו ברובם לקושי של הנפגעת לתת אמון בבן הזוג: "אמון. קשה לי לסמוך על הבן זוג שלי על אף שאין שום סיבה לחוסר האמון"; "אמון – כשהכרנו, היה לי קשה להאמין שהוא רוצה בטובתי ולא רק בטובתו". לצד אלו, עלו גם קשיים באמון מצד בן הזוג וקשיים הדדים של אמון בקשר: "חוסר אמון, חוסר הבנה מהצד השני באיזה עוצמה אני מרגישה רגשות חזקים". כאן חשוב לציין כי המילה "אמון" הועלתה פעמים רבות כגורם מקדם ביחסי הזוגיות, ונראה כי יש לאמון משקל כבד על החוויה של הנפגעת בתוך יחסי הזוגיות. 

דיון

המחקר הנוכחי בחן את תפקידה של הגמישות הפסיכולוגית בקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים לבין איכות חיי זוגיות בקרב נפגעות פגיעה מינית. כמו כן, זוהו קשיים מהותיים בזוגיות וגורמים המסייעים להתמודדות עימם.

ראשית, נמצא הבדל מובהק בין קבוצת המחקר לקבוצת ההשוואה באיכות הזוגיות: קבוצת המחקר דיווחה על איכות נמוכה יותר של הזוגיות. תוצאות המחקר מתיישבות עם מחקרים קודמים, שהראו כי הפרעת דחק פוסט–טראומטית יכולה לגרום למצוקה בזוגיות ולירידה בסיפוק של בני הזוג ממערכת היחסים. כמו כן, נמצא שככל שהתסמינים הפוסט–טראומטיים גבוהים יותר, כך איכות הזוגיות נמוכה יותר (Campbell & Renshaw, 2018; Dorahy et al., 2013). 

בעוד מחקרים קודמים נטו להתייחס לאיכות הזוגיות כמושג כוללני, אחת התרומות המשמעותיות של המחקר הנוכחי היא ההתייחסות הדיפרנציאלית לממדים שונים באיכות הזוגיות. גישה זו מאפשרת להעמיק במאפיינים הייחודיים והצרכים של נפגעות פגיעה מינית בהקשר הזוגי. בממדים תשוקה ואינטימיות נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות, לעומת ממד המחויבות, שבו לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות. תוצאות אלו מתכתבות עם הממצאים האיכותניים, שם הנפגעות לא תיארו קשיים הקשורים במחויבות אך תיארו קשיים רבים הקשורים באיכות הזוגיות, במיוחד בממדי האינטימיות והתשוקה. תימוכין לכך ניתן לזהות בתמות שהתייחסו לפערי תקשורת, היעדר תמיכה רגשית וקושי באינטימיות רגשית וגופנית (תשוקה), כפי שעולה בציטוטים: "קושי לתאר את הרגשות שלי במילים, שמוביל לשתיקה בסיטואציות שבהן דרושה תקשורת וגורם לתסכול לשני הצדדים וחוסר הבנה…"; "קשיים בזמן יחסי מין, קושי להתחבר לסיטואציה ולהיכנס לזה". 

כמו כן, התוצאות האיכותניות במחקר זה שופכות מעט אור על הנסיבות שבגינן ישנו פער בין הממדים השונים. הממצאים העלו קושי ביצירת אינטימיות גופנית לאור התסמינים הפוסט–טראומטיים הצפים בסיטואציות אינטימיות (ממד "תשוקה"). כמו כן, עלה קושי באמון – ביכולת לסמוך על בן הזוג (ממד "אינטימיות"). לעומת זאת, הנחקרות לא תיארו חסמים המתאימים לממד המחויבות. ניתן לשער שהפגיעה המינית השפיעה רבות על האינטימיות הגופנית והרגשית, מעצם היותה פגיעה בתוך יחסים, אך פגעה פחות ביכולת למחויבות מכיוון שאינה יושבת על היבטים רגשיים, אלא רציונליים.

השערה נוספת הייתה כי יימצא קשר חיובי בין גמישות פסיכולוגית לבין איכות הזוגיות, כך שככל שהגמישות הפסיכולוגית גבוהה יותר – כך איכות הזוגיות גבוהה יותר. בדומה למחקר קודם (Daks & Rogge, 2020), השערה זו אוששה, ואף נמצא כי בעיקר רכיב האינטימיות נתרם מרמת הגמישות הפסיכולוגית. 

לבסוף, נבחנו שני מודלים אלטרנטיביים במטרה לבדוק את התפקיד של הגמישות הפסיכולוגית בקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים לבין איכות הזוגיות. שני המודלים שנבחנו הם הגמישות הפסיכולוגית כמשתנה ממתן וכמשתנה מתווך. מודל המיתון לא אושש, כך שגמישות פסיכולוגית לא נמצאה כגורם מגן בשימור איכות הזוגיות בקרב נפגעות פגיעה מינית בהינתן תסמינים פוסט–טראומטיים. נראה כי במקרים של פגיעה מינית, גם אם לנפגעת הייתה גמישות פסיכולוגית ברמה גבוהה, היא לא תהווה גורם מגן מפני ההשפעות השליליות של תסמינים פוסט–טראומטיים על איכות הזוגיות. ממצא זה סותר מחקרים קודמים, שבהם הגמישות הפסיכולוגית נמצאה כגורם מגן (Boykin, et al., 2020; Pakenham, et al., 2020) מפני השלכות שליליות של מצבי דחק. 

עם זאת, גמישות פסיכולוגית נמצאה כמשתנה מתווך בקשר שבין תסמינים פוסט–טראומטיים לבין איכות הזוגיות. כלומר, נמצא שיש קשר בין תסמינים פוסט–טראומטיים לבין רמת הגמישות הפסיכולוגית, וכן נמצא קשר בין רמת הגמישות הפסיכולוגית לבין איכות הזוגיות. ככל שעוצמת התסמינים הפוסט–טראומטיים חזקה יותר, רמת הגמישות הפסיכולוגית פוחתת, והיא בתורה קשורה לאיכות ירודה של הזוגיות. ממצאים אלו מתיישבים עם מחקרים קודמים, שמצאו כי גמישות פסיכולוגית משמשת כגורם מתווך בין גורמי דחק שונים לבין רווחה נפשית (Bhambhani et al., 2020; Richardson & Jost, 2019). 

מגבלות המחקר

למחקר זה יש כמה מגבלות שחשוב לקחת בחשבון בעת פירוש הממצאים. מגבלה אחת קשורה לשיטת הדגימה. מדובר בדגימת נוחות ולא בדגימה הסתברותית, ועל כן ייתכן שהמדגם אינו מייצג. 

כמו כן, אופן איסוף המידע, שנעשה באמצעות שאלונים מקוונים שהופצו ברשתות החברתיות, עשוי להשפיע על פרופיל המשיבים. אנשים הבוחרים למלא שאלונים לרוב מייצגים אוכלוסייה חזקה יחסית, כיוון שנדרשים אמצעים טכנולוגיים ופנאי פיזי ונפשי למילוי השאלון. בהתאם לכך, מהניתוח האיכותני עלתה אינדיקציה לכך שנחקרות רבות מקבלות או קיבלו טיפול רגשי וטיפול זוגי, דבר המעיד על אוכלוסייה עם נגישות לטיפול. 

מגבלה נוספת הקשורה לאופן איסוף המידע קשורה בגילן הצעיר של מרבית הנחקרות. מתוך כך, המחקר נותן תמונה מוגבלת על נפגעות פגיעה מינית, וייתכן שבאוכלוסייה מבוגרת יותר היו עולים ממצאים אחרים. 

כמו כן, המחקר התמקד בנשים בלבד ועל כן מאפשר תמונה חלקית של נפגעי פגיעה מינית. ראוי שמחקרי המשך יתייחסו באופן דיפרנציאלי לנשים ולגברים. 

מגבלה נוספת מתייחסת לכך שהנתונים האיכותניים נאספו באמצעות שאלון מקוון, שכלל שאלות פתוחות (איכותני). עקב מגבלה זו, קיבלנו הצצה לחוויות סובייקטיביות של הנחקרות אך ללא העמקה בהן, כפי שהיה אפשר לעשות בראיונות עומק. 

נוסף על כך, השאלות הפתוחות לא התמקדו במושג הגמישות הפסיכולוגית, ועל כן התשובות לא העלו בהקשר זה נתונים משמעותיים, שניתן להסיק ולהבין מהם עוד על הקשר שבין גמישות פסיכולוגית לחוויה בזוגיות. 

כמו כן, מתוך החלטה ערכית של צוות החוקרות, המשתתפות התבקשו לענות על שאלות מעטות בלבד לגבי הטראומה, כדי לא לעורר אותה ולסכן את המשתתפות. מתוך כך, לא נאספו פרטים על הטראומה, כגון מתי התרחשה ואם הייתה מתמשכת או חד–פעמית; פרטים שהיו מאפשרים להבחין בין הגורמים השונים ולהבין בצורה מדויקת יותר את הנתונים שנאספו. 

הצעות למחקר עתידי

ראשית, כדאי להמשיך את המחקר על גמישות ונוקשות פסיכולוגית אצל נשים שנפגעו מינית, על ידי ביצוע ראיונות עומק שיספקו תמונה רחבה ומעמיקה יותר.

נוסף על כך, ניתן לבצע מחקר המשך אשר יתמקד בגמישות פסיכולוגית ויבחן אם היא מרכיב בתוך תסמינים פוסט–טראומטיים, או שמא ישנה אפשרות של גמישות פסיכולוגית נמוכה מאוד ללא קשר ל–PTSD. 

המלצה למחקר עתידי, שיוצאת ממגבלות המחקר הנוכחי, היא הגעה לאוכלוסייה רחבה ומגוונת יותר, כך שיתקבלו נתונים המצביעים על מצבן של כלל הנפגעות. דרך מחקר מסוג זה יהיה אפשר לבחון אפשרויות סיוע נוספות ונגישות יותר מאשר טיפול רגשי. כמו כן, נציע מחקר דומה שיתמקד גם בגברים שנפגעו מינית.

השלכות לפרקטיקה ולמדיניות חברתית 

מניעה ראשונית 

אלימות מינית היא בעיה חברתית חמורה, ויש לפעול לקידום אמצעים של מניעה ראשונית. על פי כדורי (2020), גישה מקיפה, הכוללת התערבויות מניעה בהקשרים השונים, היא קריטית להשפעה על אלימות מינית בקרב האוכלוסייה. על כן, אסטרטגיות של מניעה ראשונית צריכות לפעול במקביל במרחב הפרטני, המשפחתי, הבית ספרי והקהילתי. 

נטען כי התמקדות בתוכניות התערבות בהקשר אחד בלבד אינן מספיקות ליצירת שינוי התנהגותי, וכי נדרשת התייחסות מערכתית ומקיפה להתמודדות עם התופעה (לארגז כלים, תוכניות, מדיניות ופרקטיקות למניעת אלימות מינית, ראה: כדורי, 2020). בהקשר זה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית קורא בתוכנית הלאומית למיגור האלימות המינית בישראל ולקידום זכויות נפגעות ונפגעים (2020) לעסוק בחינוך, איתור ומניעה בקרב ילדים/ות ונוער. יש לחייב את כל מסגרות החינוך לקיים תוכניות ייעודיות למניעת פגיעה מינית, ובכלל זאת תכנים שמטרתם לייצר מרחב בטוח המאפשר דיווח על פגיעה מינית.

הרחבת המענים הטיפוליים

מודל המחקר מציג את האדוות של הפגיעה המינית בהיבטים פסיכולוגיים וזוגיים, כאשר תסמינים פוסט–טראומטיים קשורים לגמישות פסיכולוגית נמוכה יותר, שבתורה נקשרת לפגיעה באיכות הזוגיות. מכך אפשר ללמוד שנדרשת הכרה חברתית רחבה בהשלכות הקשות של פגיעה מינית – בתחומי חיים רבים ולטווח הארוך. 

כוחן של התערבויות טיפוליות להיטיב את רווחתן של נשים שעברו פגיעה מינית עלה כתמה משמעותית בניתוח התוכן האיכותני. יש להגדיל את מספר המרכזים הרב–תחומיים האזוריים המעניקים טיפול רגשי לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ללא תשלום. כיום, על פי אתר האינטרנט של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, קיימים תשעה מרכזים אזוריים ברחבי הארץ, ויש לפעול לפתיחת מרכזים נוספים (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, n.d.). כמו כן, חרף המאמצים המבורכים הרבים שהשקיע משרד הרווחה והביטחון החברתי בפיתוח יחידות טיפוליות לפגיעה מינית, בחלק גדול מהמקומות נדרשת המתנה ארוכה, שלעיתים מגיעה לכמעט שנתיים, לקבלת טיפול. משכך, יש להרחיב תקינה ביחידות ובמרכזים הרב–תחומיים, כך שזמן ההמתנה הממוצע לטיפול לא יעלה על חודש ימים (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, 2020). במקביל, יש להמשיך ולפתח את מענה קבוצות התמיכה, הפועלות בחלק ממרכזי הסיוע ברחבי הארץ, לעיבוד הפגיעה ולהתמודדות עם השלכותיה. התהליך הקבוצתי מאפשר מקום לשיתוף, ליצירת קשרים ולתחושת ביטחון ושייכות (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, n.d.). לבסוף, במתן המענים השונים יש להתייחס להיבטים תרבותיים, במיוחד בהקשר לאוכלוסייה הדתית ולאוכלוסייה הערבית.

מדיניות 

על אף ההכרה הגוברת בהיקפיה ובנזקיה האדירים של פגיעה מינית, ההתמודדות המערכתית של מדינת ישראל עם התופעה לוקה בחסר. מערכות אכיפת החוק, הבריאות, הרווחה והחינוך סובלות ממחסור בידע ובמשאבים מתאימים למתן מענה הולם לנפגעות ולנפגעים, ובוודאי למניעה ולצמצום של מעגל הפגיעה (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, 2020). ברמת מדיניות חברתית, יש לחזק את הגופים הפועלים לקידום זכויותיהם של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בהליכי חקיקה ותקינה, שינוי מדיניות, העמקת ההבנה של הפגיעה המינית בקרב מקבלי החלטות והטמעת השיח בעשייה הפרלמנטרית.

דגשים לפרקטיקה קלינית

ברמת הפרקטיקה, עולה כי יש לשים דגש על מרכיב הגמישות הפסיכולוגית בטיפולים בנפגעי טראומה מינית ובנפגעי טראומה באופן כללי. מודל התיווך מציע כי התערבויות מבוססות גמישות פסיכולוגיות עשויות להיות יעילות. ככל שתגבר הגמישות הפסיכולוגית, איכות הזוגיות תשתפר בהתאם, גם בנוכחות תסמינים פוסט–טראומטיים או PTSD. כמו כן, ניתן לשלב היבט של התערבות פסיכו–חינוכית כחלק מהטיפול. בעקבות ממצאי המחקר, ניתן לתאר ולהסביר את החלקים השונים בזוגיות שנפגעים, לצד אלו שנפגעים פחות, בעקבות התסמינים הפוסט–טראומטיים. אפשר גם להדגיש את הגמישות הפסיכולוגית כתכונה שחשוב ואפשר לחזק והיא בעלת השפעה משמעותית על איכות הזוגית. 

הבנות אלו עשויות לסייע לנפגעות ולבני זוגן להבין את שעובר עליהן, וכן לייצר תקווה לגבי האפשרות לשינוי ולשיפור באיכות הזוגיות. עם זאת, טיפולים פרטניים וזוגיים אינם נגישים לחלקים נרחבים מן האוכלוסייה ולכן יש חשיבות להתערבות ברמה המדינית, שתנגיש לכלל האוכלוסייה את עקרונות טיפול ה–ACT ובתוכו את חיזוק הגמישות הפסיכולוגית. בתוך כך, ניתן לבצע הכשרות לאנשי מקצוע בתחום הטיפול, אשר נמצאים במרחבים מגוונים ומטפלים באוכלוסיות שונות. הכשרת מטפלים בטכניקות של ACT היא מהירה ופשוטה יחסית, ותאפשר הנגשה משמעותית ומתן מענים מתאימים לנפגעי טראומה.  |||

רשימת המקורות 

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית (n.d.). https://www.1202.org.il/centers-union/info/after/therapeutic-and-emotional-response

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית (2020). אלימות מינית בישראל: תוכנית עבודה לממשלת ישראל ה–35, תוכנית לאומית למיגור האלימות המינית בישראל ולקידום זכויות נפגעות ונפגעים. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. https://fs.knesset.gov.il/23/Committees/23_cs_bg_579375.pdf 

גולדברט, א' (2019). תפקידן של מורכבות רגשית, גמישות פסיכולוגית וקוגניציות מחלה בהתמודדות עם כאב פיזי וכרוני: מודל אינטגרטיבי. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר–אילן. 

חוק העונשין, התשל"ז-1977. נדלה מתוך אתר נבו: https://www.nevo.co.il/law_html/
law01/073_002.htm 

חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. נדלה מתוך אתר נבו: https://www.nevo.co.il/law_html/law00/72507.htm 

יובל, י' (2011). קבלה ומחויבות: תיאוריה ופרקטיקה. בתוך צ' מרום, א' גלבוע–שכטמן, נ' מור, וי' מאיירס (עורכים). טיפול קוגניטיבי–התנהגותי במבוגרים: עקרונות טיפוליים (עמ' 353-382). דיונון.

כדורי, א' (2020). מניעת אלימות מינית. ארגז כלים, תוכניות, מדיניות ופרקטיקות למניעת אלימות מינית. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/preventing_sexual_violence/he/PDF_מניעת%20אלימות%20מינית-ארגז%20כלים,%20תכניות,%20מדיניות%20ופרקטיקות.pdf

לואיס הרמן, ג' (1994). טראומה והחלמה. עם עובד.

מור, א' (2017). דמעה שלא נגעה, הפגיעה המינית והתמודדות עמה מזווית אישית וחברתית. אח בע"מ.

סטרנברג, ר' ג' (2003). החץ של קופידון: פסיכולוגיה של אהבה. אריה ניר.

שפירא–ברמן, ע' (2003). הסוד ועונשו: עיגון זכויותיהן של קורבנות אלימות מינית בחוק. חברה ורווחה, כ"ג(2), 197-185. 

American Psychiatric Association (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (5th ed.). Author.

Bhambhani, Y., Flynn, M. K., Kellum, K. K., & Wilson, K. G. (2020). The role of psychological flexibility as a mediator between experienced sexual racism and psychological distress among men of color who have sex with men. Archives of Sexual Behavior, 49(2), 711-720. https://doi.10.1007/s10508-018-1269-5 

Bond, F. W., Hayes, S. C., Baer, R. A., Carpenter, K. M., Guenole, N., Orcutt, H. K., & Zettle, R. D. (2011). Preliminary psychometric properties of the Acceptance and Action Questionnaire-II: A revised measure pf psychological inflexibility and experiential avoidance. Behavior Therapy, 42, 676-688. https://doi.10.1016/j.beth.2011.03.007

Boykin, M. D, Anyanwu, J., Calvin, K., & Orcutt, H. K. (2020). The moderating effect of psychological flexibility on event centrality in determining trauma outcomes. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 12(2), 193-199. https://doi.10.1037/tra0000490

Campbell, S. H., & Renshaw, K. D. (2018). Posttraumatic stress disorder and relationship functioning: A comprehensive review and organizational framework. Clinical Psychology Review, 65, 152-162. https://doi.10.1016/j.cpr.2018.08.003

Cancian, F. M. (1986). The feminization of love. Signs, 11(4), 692-709. https://doi.10.1086/494272

Chivers-Wilson, K. A. (2006). Sexual assault and posttraumatic stress disorder: A review of the biological, psychological and sociological factors and treatments. McGill Journal of Medicine: MJM, 9(2), 111. https://doi.10.26443/MJM.V9I2.663

Daks, J. S., & Rogge, R. D. (2020). Examining the correlates of psychological flexibility in romantic relationship and family dynamics: A meta-analysis. Journal of Contextual Behavioral Science, 18, 214-238. https://doi.10.1016/j.jcbs.2020.09.010

Diessner, R., Frost, N., & Smith, T. (2004). Describing the neoclassical psyche embedded in Sternberg's triangular theory of love. Social Behavior and Personality, 32(7), 683-690. https://doi.10.2224/sbp.2004.32.7.683

DiMauro, J., & Renshaw, K. D. (2019). PTSD and relationship satisfaction in female survivors of sexual assault. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 11(5), 534. https://doi.10.1037/tra0000391

Doorley, J. D., Goodman, F. R., Kelso, K. C., & Kashdan, T. B. (2020). Psychological flexibility: What we know, what we do not know, and what we think we know. Social and Personality Psychology Compass, 14(12), 1-11. https://doi.10.1111/spc3.12566

Dorahy, M. J., Corry, M., Shannon, M., Webb, K., McDermott, B., Ryan, M., & Dyer, K. F. W. (2013). Complex trauma and intimate relationships: The impact of shame, guilt and dissociation. Journal of Affective Disorders, 147, 72-79. https://doi.10.1016/j.jad.2012.10.010

Dworkin, E. R., Menon, S. V., Bystrynski, J., & Allen, N. E. (2017). Sexual assault victimization and psychopathology: A review and meta-analysis. Clinical Psychology Review, 56, 65-81. https://doi.10.1016/j.cpr.2017.06.002

Hayes, S. C., Follette, V. M., & Linehan, M. (2004). Mindfulness and Acceptance: Expanding the Cognitive Behavioral Tradition. Guilford Press.

Hayes, S. C., Luoma, J. B., Bond, F. W., Masuda, A., & Lillis, J. (2006). Acceptance and commitment therapy: Model, processes and outcomes. Behavior Research and Therapy, 44, 1-25. https://doi.10.1016/j.brat.2005.06.006

Hayes, S. C., Strosahl, K., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and Commitment Therapy: The Process and Practice of Mindful Change (2nd ed.). Guilford Press.

Hayes, S. C., Villatte, M., Levin, M., & Hildebrandt, M. (2011). Open, aware and active: Contextual approaches as an emerging trend in the behavioral and cognitive therapies. Annual Review of Clinical Psychology, 7, 141-168. https://doi.10.1146/annurev-clinpsy-032210-104449

Kashdan, T. B., & Rottenberg, J. (2010). Psychological flexibility as a fundamental aspect of health. Clinical Psychology Review, 30, 865-878. https://doi.10.1016/j.cpr.2010.03.001

McCracken, L. M., & Morley, S. (2014). The psychological flexibility model: A basis for integration and process in psychological approaches to chronic pain management. The Journal of Pain, 15(3), 221-234. https://doi.10.1016/j.jpain.2013.10.014

Pakenham, K. I., Landi, G., Boccolini, G., Furlani, A., Grandi, S., & Tossani, E. (2020). The moderating roles of psychological flexibility and inflexibility on the mental health impacts of COVID-19 pandemic and lockdown in Italy. Journal of Contextual Behavioral Science, 17, 109-118. https://doi.10.1016/j.jcbs.2020.07.003

Richardson, C. M., & Jost, S. A. (2019). Psychological flexibility as a mediator of the association between early life trauma and psychological symptoms. Personality and Individual Differences, 141, 101-106. https://doi.10.1016/J.PAID.2018.12.029

Sternberg, R. J. (1986). A triangular theory of love. Psychological Review, 93, 119-135. https://doi.10. 1037/0033-295X.93.2.119

Sternberg, R. J. (1997). Construct of a triangular love scale. European Journal of Social Psychology, 27, 313-315. https://doi.10.1002/(SICI)1099-0992(199705)27:3<313::AID-EJSP824>3.0.CO.;2-4

Sternberg, R. J. (1998). Cupid's Arrow: The Course of Love Though Time. United Kingdom: Cambridge University Press.

Weathers, F. W., Litz, B. T., Keane, T. M., Palmieri, P. A., Marx, B. P., & Schnurr, P. P. (2013). The PTSD Checklist for DSM-5 (PCL-5). The National Center for PTSD. https://www.ptsd.va.gov/professional/assessment/adult-sr/ptsd-checklist.asp#obtain

Yuan, N. P., Koss, M. P., & Stone, M. (2006). The Psychological Consequences of Sexual Trauma. National Online Resource Center on Violence Against Women.
https://vawnet.org/material/psychological-consequences-sexual-trauma

________________________________________________________________________ 

רוני בן שלום מזרחי | MA, החוג לעבודה סוציאלית, מכללת תל־חי. ronibs_8@hotmail.com

זהר אלון | MA, החוג לעבודה סוציאלית, מכללת תל־חי. zoharalon15@gmail.com

גל ארליך ניצן | MA, החוג לעבודה סוציאלית, מכללת תל־חי. galusheli@gmail.com

יעל גולדוסר | MA, החוג לעבודה סוציאלית, מכללת תל־חי. yaeljune1@hotmail.com

ד״ר איילת גור (PhD) | החוג לעבודה סוציאלית, מכללת תל־חי. guraye@telhai.ac.il