"והָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם."

אי–ודאות קיצונית פוקדת את החברה בישראל בחודשים האחרונים. יש הטוענים, יתכן שבצדק, שהרבה לפני שמדובר בטלטלה פוליטית, כלכלית או דיפלומטית – מדובר בטלטלה חברתית. ומדוע? לא רק בשל הקרע החברתי העמוק שחשפה, אלא בעיקר בהתייחס לתהליכים חברתיים שקדמו לה ולהשלכותיה הצפויות בתחום החברתי.

אחת הדרכים להגיב לדיכוטומיה המובנית היא להבחין מאחרים את הידע והניסיון שלנו בעיצוב וביישום שלמדיניות חברתית ולהגן על האוכלוסיות שאנו עובדות ועובדים עימן; הגנה אשר מעניקה למקצוע את זכות קיומו

אין לטעות ולחשוב שגבולות המחלוקות המתגלעות סביבנו בזעמן שורטטו עם הקמת הממשלה, או אף עם פרסום מתווה החקיקה שהיא מקדמת. בעוד הסוגיות שעל הפרק הן כבדות משקל, אין בהן יותר מאשר הרחבה של סדקים ההולכים ומכרסמים ביציבות האדמה שעליה נבנית החברה עוד מיסודה. לתובנה זו משמעויות מרחיקות לכת עבור העבודה הסוציאלית כפרופסיה מעשית ורעיונית בישראל ולמוטביה, וכפועל יוצא מכך גם עבור מוסדות המקצוע, ובעיקר עבור העובדות והעובדים הסוציאליים. המשמעויות נוגעות להתמודדות עם עברנו, לצליחת ההווה ולהכנה לעתיד.

ראשית ובאופן המיידי ביותר, הקו הראשון–תמיד של העובדות והעובדים נאלץ כבר היום, וייאלץ עוד בהמשך, לספוג את התוצאות של העלייה הדרמטית בהתמודדות עם קשיים רגשיים, של האתגר לשמור על שגרה, ואם לשפוט לפי נתונים ראשוניים – גם של החמרה באלימות במשפחה, במצוקה בקרב ילדים ונוער, ועוד. בראייה לאחור, אין פלא שהיכן שיש מערכות רווחה מורעבות ושירותים במלחמת הישרדות, אפשר למצוא התדרדרות מהירה בכל היבט סוציאלי של חיי הפרט, המשפחה, הקהילה והחברה ברגע שהלחץ גובר. כידוע, כדי להצליח להעניק סיוע מקצועי בנסיבות כאלו יהיה צריך להשקיע – בהדרכות, בהגנות ובמענים קונקרטיים. מקנן בי חשש שללא תמיכות כאלו, הפעם לא יצליחו העובדות והעובדים – גיבורי העל – לעמוד בפרץ ולהמציא שוב סיוע וכוחות יש מאין. על מנת שהאירועים הנוכחיים לא ירוקנו באופן סופי מכוח אדם את המחלקות לשירותים חברתיים, צריך לדאוג כבר עכשיו למשאבים נוספים והולמים. זו צריכה להיות משימה ראשונה במעלה בשדרת מטה משרד הרווחה.

שנית, ולא בסדר חשיבות יורד, יש מקום להרחיב את שדה הראייה מעבר לדיכוטומיה המובנית (שבעיניי אינה משרתת אף אחד מן הניצים) של כל מה שהוא דמוקרטי או אנטי–דמוקרטי, ולהתבונן בהיקף העצום של מדיניות חברתית וחברתית–כלכלית הנקבעת מדי יום ביומו, כמעט מתחת למכ"ם. מבלי לגרוע מחשיבות הדיון על הקשר בין שיטות ממשל, איזונים בין רשויות ודוקטרינות רווחה – הרי שתוך שהוא מתקיים גובש תקציב מדינה, נחקקים (ונופלים) חוקים המשפיעים ישירות על קהילות וקבוצות גדולות בחברה ומתבססת יותר ויותר עליונות של אידיאולוגיה פוליטית על פני שיקולים מקצועיים בשירות הציבורי. כל אלו אמורים להעסיק אותנו לא פחות מאשר התהליכים המספקים את כותרות מהדורות החדשות. 

אחת הדרכים להגיב להם – ובמקביל גם להתחזק בעצמנו – היא למצוא את קולנו המקצועי, לדייק את הערך המוסף שיש לעבודה הסוציאלית לתרום גם לתהליכי מַקרו, להבחין את הידע והניסיון שלנו בעיצוב וביישום של מדיניות חברתית מאלו של אחרים ולעמוד כחומה בצורה על הגנת האוכלוסיות שאנו עובדות ועובדים עימן; הגנה אשר מעניקה למקצוע את זכות קיומו. ככל שנבחר לעשות זאת במשותף, ונשכיל, יחד עם מי שנזקק לשירותינו, למצוא איים של צדק בתוך עשן הקרב המסמא את עיני כולנו, כן ייטב. 

שלישית, אירועי השעה מביאים לקדמת תשומת הלב את הציפיות ממוסדות המקצוע ואף את הנתקים ביניהם ושלהם מן השדה; כולם בעיניי תוצאה, בין היתר, של שיח מקצועי שרודד כדי לייצר מראית עין של הכללה. במחוזות מסוימים מדוקלמים זה שנים מסרים על עבודה סוציאלית פוליטית–ביקורתית, אך כמקצוע לא נדרשנו ליום שבו הפוליטיקה והביקורת יפגשו אותנו לא רק בחדר ההתערבות אלא גם מול המראה. במחוזות אחרים מוצבה הניטרליות, בשוגג, כתכונה מספקת ליצירת מרחב ביטוי הוגן או מאפשר. השאלות העולות כיום סביב תפקידו של האיגוד ושל העומדת בראשו במצבים שבהם נדמה כי האפשרויות היחידות הן שתיקה או נקיטת עמדה פסאודו–מפלגתית; סביב התנהלותה של האקדמיה בעבודה סוציאלית והענקת פרשנות מרחיבה או מצמצמת למחויבותה הערכית; וסביב הבחירות שמקבלת מדי יום המנהיגות המקצועית בשדה לגבי מה שמותר ומה שאסור להתלבט בו – הן שאלות חיוניות לשימור חוסנו של המקצוע ולבנייתו. רק דיאלוג סביב שאלות אלה, קשה ומרתיע ככל שיהיה, יאפשר הנחה של תשתית קשרים חזקה בין המוסדות, מיצוי כוחם המיטיב כלפי הנושאים אליהם עיניים בעיתות משבר וכינון מחדש של קהילה מקצועית עמידה. 

רביעית, נראה כי כדי לממש את חזון העבודה הסוציאלית ולהיות חוד החנית של הפרופסיות המקדמות חברה צודקת, שעל המקצוע וכל העוסקות והעוסקים בו – ברמות השונות, בזירות השונות ובשירותים השונים – ליצור מודלים אלטרנטיביים של יחסים. בערעור המלווה את התקופה שאנו נמצאות ונמצאים בה, יש, לטעמי, גם הזדמנות להתמקם – לא בין הפטיש לסדן (או בין קורבנות השיטה בעיני עצמנו לבין מייצגות השיטה בעיני מקבלי השירותים), אלא כמי שמסוגלות לאמץ זהויות מקצועיות מבוססות–ערכים מבלי לשחוק את הלגיטימציה של זהויות אחרות וערכים אחרים. הדבר דורש תעצומות אדירות. היחסים המורכבים בינינו הם במידה רבה השתקפות של היחסים המורכבים של מקבלי שירותינו איתנו. הגיע הזמן להמשיך הלאה מ"מי מסכים עם החקיקה" או "מי נעדר מן המחאה", ל"מי מודר באופן שיטתי מתהליכי קבלת החלטות" ו"קולו של מי מתבטל בפני שיקולים מקצועיים". בדרך נספוג ביקורת, נשמע נרטיבים שונים משלנו, יתכן שגם ניעלב, אבל אולי גם ננקה או נרפא מעט את הפצעים הפעורים בינינו לבין חלקים שלמים בחברה שרואים בנו אויב ממוסד, לא פחות.

בעת הזו יש לעובדות ולעובדים הסוציאליים תפקיד ייחודי, שאיננו מסתכם במחאה כנגד החקיקה או תמיכה בה. חברה משוסעת, שמונעת יותר ויותר על ידי ההבדלים בין חבריה וחברותיה, מתקשה לייצר מרחבי סולידריות – שהם מעמודי התווך של העבודה הסוציאלית ותנאי ליכולתה לתקן עוולות חברתיות. חברה דמוקרטית, על פי כל הגדרותיה, אינה יכולה להתקיים לאורך זמן ללא הכלה של מגוון רצונות, צרכים ועמדות; זאת גם כאשר היא מנוהלת לפי חקיקה פרוגרסיבית וגם כאשר היא מנוהלת על ידי חקיקה שמרנית. שיח צר, על סוגיו, הוא דרך מוכחת ובטוחה להשטחה של תהליכי קבלת החלטות, ומשם להעמקה של אי–צדק חברתי. אל לנו לתת לכך יד.

לצד כל אלה ובמקביל להם, ההיסטוריה הסבוכה של ההקשר שבתוכו נוצר המצב הנוכחי כוללת גם עשרות שנים ואין–ספור שעות של מפגשים מקרבים ושל התערבויות מיטיבות. אלו אבני הבניין של המקצוע ביום שאחרי ועוד לפניו. בדברי הימים שלנו אפשר למצוא ידע על משברים ועל דרכים להיחלץ מהם, וגם מאבקים – על החברה או על תנאי העבודה – שקצרו מידות שונות של הצלחה, לא רק בהישגיהם המוצהרים אלא גם ביכולתנו להישאר שלם מקצועי הגדול מסך חלקיו. בהתאם, משמעות אחרונה (ביריעה מתומצתת זו) היא ההזמנה לראות את הטוב. לא בהכרח את הזהה, אף לא את הדומה, אלא את השותף לרצון לתקן. זהו תרגיל באמון בעת שהאמון נמצא בשפל. ובכל זאת, כדאי לזכור שייאוש ושנאה בתוך החברה משרתים בדרך כלל את בעלי השררה. הם קרקע פורייה לתהליכים מסוכנים, שבהם למאבקים חברתיים אין מנצחים או מפסידים אלא כולם חולקים את ההפסד, אלה עם אלה.

שינויים אבולוציוניים מוחשים בעיתות איום. זה הזמן שלנו להתגייס לשיקום ולזעוק את התקווה –
אם לא אנחנו, מי? ואם לא עכשיו, אימתי?

________________________________________________________________________ 

ד"ר ליה לוין | מרצה בכירה, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל–אביב. levinlia@tauex.tau.ac.il