בעולם התרבות הישראלי של שנות ה-80 לא היו הומואים ולסביות. "בזמן שבריטניה עברה את מהפכת הגייז במוזיקה ובתרבות, עם מארק אלמונד וסופט סל, עם ברונסקי ביט וג'ימי סאמרוויל המדהים, היו שם טקסטים על אהבה של גבר לגבר. זה התעצם, ובישראל – כלום", מספר איש הרדיו עופר נחשון. "היה פרופ' עוזי אבן, אבל סליחה, מה להומו שגדל בפריפריה וחווה בעיות עם ההורים ועם החברה ולפרופ' עוזי אבן? זה לא מודל לחיקוי.

"ידעתי שיזהר כהן הומו, ידעתי שאדם הומו, אבל אף אחד לא יצא מהארון. זה הוציא אותי מדעתי, אבל לא קיבלתי את קשר השתיקה הזה. עשור שלם של התקדמות תרבותית ומוזיקלית בבריטניה שהשפיעה על שאר העולם, ואצלנו? הס מלהזכיר. אדם, מי לא ידע שהוא גיי? מה זאת ההתחבאות הזאת בארון? אני לא יכול לשפוט אותם, הם פחדו. אבל זה השאיר ואקום ענקי, ולוואקום הזה נכנסתי".

עופר נחשון ב-1995

נחשון (57) עובד בקול ישראל ובטלוויזיה יותר משלושה עשורים, בתחילה כמגיש תוכניות מוזיקה ובהמשך כיוצר תוכניות וקריין חדשות. הוא היה הראשון בעולם התרבות בישראל שיצא מהארון באופן רשמי, ולמרות המחירים שנאלץ לשלם על כך, הוא שלם לחלוטין עם ההחלטה.

מהרגע שהגיע לעבוד בקול ישראל ב-1990, הוא ידע שזאת אחת ממשימותיו. זה התחיל בעדינות, עם רמיזות והתחכמויות בין השירים. "יש לי פה גדול ואהבתי לשחק עם המילים. להגיד דברים בלי להיות ישיר, להתחכם, לחפש את המשפטים המורכבים. ככה יכולתי להשחיל את הנושא שהיה לי הכי חשוב מלבד המוזיקה: ההומואיות שלי. היה לי חשוב לשתול את זה כחלק בלתי נפרד ממני". כך לדוגמה, כותב שורות אלו זוכר עד היום איך כשנחשון הציג שיר של להקת הבקסטריט בויז, הוא אמר, כאילו במקרה, 'איזה חתיך קווין' (אחד מחברי הלהקה). לדברי נחשון, "אם אתה מספיק שנון, כשאתה אומר את שם השיר או המבצע, אתה יכול לדחוף עוד איזו מילה".

ידיעה על נחשון. "יש לי פה גדול"

הוא הגיש את התוכנית היומית "קופסת הלהיטים", שפתחה עבור מאזיני רשת ג' את האוזן למוזיקה הלועזית העדכנית ביותר. כעבור שנה החל להגיש גם את המצעד השבועי והשנתי של התחנה, כבוד שהיה שמור בדרך כלל לשדרנים ותיקים יותר. "היה לי ברור שאם אתפרסם, אהיה המפורסם הראשון שייצא מהארון. שאם התוכנית שלי להיות כוכב אכן תתממש, אנצל את זה כדי להעביר את המסר. רציתי שיישבר קשר השתיקה, שיידעו שיש במדינה הומואים ולסביות, והם מצליחים. אמרתי לעצמי: 'אתה תהיה הדוגמה לאפשרות להיות הומו ולנהל חיים נורמליים'".

ראיון עם נחשון ב"מעריב לנוער"

קטעי עיתונות עם נחשון

שער "ראש 1" מינואר 1995

הכוכבות הגיעה אליו מהר משחשב. "הפרצוף שלי התחיל להופיע בכל מיני מגזינים, והפכתי להיות הכוכב של רשת ג'. הזמנים השתנו, ערוץ 2 כבר היה בשידורי ניסיון, MTV יצא מארצות הברית, המחשבים הראשונים נכנסו, והעידן התקשורתי התחיל לעבור את המטמורפוזה. זה סייע לי להגשים את החלום שלי".

"הסבל וההתמודדות בטלים בשישים לעומת המסרים מבני הנוער וההורים"

אחרי כמה שנים של רמזים ושמועות, התראיין נחשון ב-1994 למוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות ויצא מהארון כהומו. הכתבה טלטלה את המדינה. "זה היה כמו מסלול המראה שיש בו שקט מוחלט, ופתאום מישהו מפעיל מנוע של F-16. יום אחר כך גל אוחובסקי כתב בעיתון: 'הריעו לו, הריעו לו, לסלבריטאי הראשון שלנו שמעז לצאת מהארון ועוד בשיא כוחו!'"

הראיון עם נחשון ב"7 ימים", 1994

הראיון עם נחשון ב"7 ימים", 1994. "היציאה מהארון פגעה לי בחיים בשנה-שנתיים הראשונות. לא יכולתי להסתובב בחוץ"

אבל שילמת על זה גם מחירים.
"כן, זה פגע לי בחיים בשנה-שנתיים הראשונות. לא יכולתי להסתובב בחוץ. נכנסתי לקיוסק והמוכר כאילו פירגן, 'יפה, יצאת מהארון, כל הכבוד', ואז יצאתי ועוד לא עשיתי שני צעדים, וכבר שמעתי מה אומרים מאחורי הגב שלי: 'איכסה, זה מגעיל, גועל נפש, ההומו המזדיין הזה, האוכל בתחת הזה'. עם זה הייתי צריך להתמודד, עם המבטים ברחוב. עוד לא היה אינטרנט, אז אם יצאת מהארון בכתבה של 5 עמודים בידיעות אחרונות – ברור שכל המדינה תזהה אותך, ברור שכל יציאה שלך מהבית תהיה מלווה בעשרות מבטים ולחשושים. זה לא קל. ממש לא קל. היו רגעים שממש הרגשתי שאני יוצא מדעתי".

מה עזר לך להתמודד עם זה?
"מה שאיפס אותי והחזיר אותי תמיד לאדמה היה הבונוס הנהדר שקיבלתי, של מכתבים שאני שומר עד היום, מנערים ונערות שמודים לי על מה שעשיתי, ועל זה שנתתי להם לגיטימציה. רובם היו מהפריפריה – שדרות, נתיבות, אופקים, חיפה, טבריה. זה ממלא אותך, זה נותן לך אנרגיות מטורפות. ואפילו יותר מזה, לקבל מכתבים מהורים שאומרים 'אתה לא יודע מה עשית, הצלת את המשפחה שלנו, אנחנו לא רבים יותר, אנחנו מקבלים את הילד, התחלנו חיים חדשים בזכותך'. ילדים כתבו לי שחשבו להתאבד ובזכותי התחרטו. זה פרס גדול. זה שווה הכול. הסבל וההתמודדות בטלים בשישים לעומת המסרים מבני הנוער וההורים".

נחשון, בהתאם לשמו, היה הראשון שקפץ למים. אחר כך, הוא גם דאג להמשיך לקדם את הקהילה. "באותו זמן קידמתי באופן חסר מעצורים ובושה את דנה אינטרנשיונל", הוא מספר. "עופר ניסים כבר התחיל להפיק לה את השירים הראשונים, שהיו יותר בדיחה מאשר שירים רציניים. היא הייתה שרה אותם בכל מיני מועדונים, ואמרתי לעופר שייתן לי לנגן את זה ברדיו. הוא היה סקפטי, אבל אני הייתי רציני לגמרי, והתחלתי לדחוף אותה. כשזה התפוצץ היא תפסה את כל תשומת הלב, כי היא יותר מעניינת ממני. היא כל כך סקרנה את האנשים – היא הייתה כל המגדרים באדם אחד. היא התחילה להיחשף בגדול ב-1994 עם גרסת הכיסוי ל'ישנן בנות' ואחר כך 'לילה טוב אירופה' בקדם אירוויזיון של 1995, ומהנקודה הזאת היא לקחה את המושכות. החומות התחילו להתפורר, עוד ועוד יצאו מהארון. הרגשתי שקיימתי את ההבטחה והייתי נאמן לעצמי".

מ"קול השלום" לקול ישראל

נחשון נולד וגדל בתל אביב, וכבר בגיל 15 החל לתקלט במסיבות. "היה מועדון לחברים בלבד של רפי שאולי. התקליטנים היו שוש עטרי וכריס ג'ונס, אח של גרייס ג'ונס, ואני קיבלתי את ימי חמישי. כילד בן 15, כשהסתובבתי שם עם כל שועי העולם האלה, הרגשתי כאילו אני מסתובב בבית המלוכה הבריטי. צביקה פיק היה מגיע, תמי בן עמי, שהייתה דוגמנית על. הייתי ילד קטן שהסתובב בחנות ממתקים. אחר כך תקלטתי במועדון הליקוויד, בתקופה שהוא התחרה בפינגווין, וכולם ניגנו ניו-ווייב. אז הידע המוזיקלי שלי התחיל להתפתח מגיל צעיר יחסית".

בגיל 16 יצא נחשון לקורס לימודי רדיו בהנחיית רם תדמור במרכז ביכורי העתים. "הייתה לי תשוקה לרדיו. אחרי הקורס ניסיתי להתקבל לגלי צה"ל, והייתי בטוח שייקחו אותי. אמרו לי שאני לא מתאים".

התחנה הבאה שנחשון ניסה להתקבל אליה הייתה "קול השלום" של אייבי נתן. "שמעתי שם שהם מחפשים שדרנים, אבל ידעתי שהם לא מחפשים ישראלים, אז החלטתי להתקשר אליהם ולדבר אנגלית. רק בסוף השיחה גיליתי לסגן של אייבי שדיברתי איתו שאני ישראלי, והוא שאל למה לא דיברתי עברית, אז אמרתי לו שאם הייתי מדבר עברית הוא היה זורק אותי מכל המדרגות. הוא צחק והזמין אותי. הייתי הישראלי היחיד שזכה לגור על האונייה ולעבוד עליה כאחד מהצוות. זו הייתה חוויה מטורפת".

האונייה שממנה שידרה תחנת הרדיו "קול השלום". "הייתי הישראלי היחיד שזכה לגור על האונייה ולעבוד עליה" (צילום: פלאש 90)

אחרי שנה ב"קול השלום", הגיעה הצעה מתחנת רדיו אחרת ששידרה מאונייה – ערוץ 7. "האונייה שלהם הייתה התשובה של המתנחלים לאייבי נתן. היה להם הרבה תקציב. השכר היה 600 שקל ליום, שזה לא רע. התנאים היו טובים יותר. היה לי ברור שאני רוצה להגיע לקול ישראל, ושמחתי לצבור עוד ניסיון".

ב-1990 החליט נחשון לעשות את הצעד ולנסות להתקבל לקול ישראל. "באתי ודפקתי על הדלת של קול ישראל, ופתח את הדלת צבי סלטון, שהיה ראש מחלקת הקריינים. הצגתי את עצמי, והוא הזמין אותי למבחנים. עברתי את מבחני הקול ומבחני הידע. בחנו אותי גם על מוזיקה קלאסית, וניגנתי 8 שנים בפסנתר, אז לא הייתה לי בעיה. ב-1 בדצמבר 1990 התקבלתי לקול ישראל. רציתי לשדר מוזיקה, אבל כל הזמן קיננה בי גם המחשבה על להיות קריין חדשות".

אולפני רשת ג'. "היה לי ברור שההחלטה להפוך לתחנה של מוזיקה עברית תסיים אפקטיבית את הקריירה שבניתי כשדרן פופ" (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

בנובמבר 1997 הוחלט להפוך את רשת ג' לתחנה של מוזיקה עברית בלבד. "לקחו לי גם את המצעד הלועזי וגם את 'קופסת הלהיטים'", מספר נחשון, ששנא את ההחלטה. "הרייטינג היה בצניחה מתמשכת וההנהלה הייתה היסטרית, כי מנובמבר 1995 נפתחו תחנות הרדיו המקומיות וזה עשה מהפכה אדירה על הסקאלה. הייתה גם כניסה מאסיבית של מחשבים לבתים הפרטיים, אז ברור שהרייטינג בצניחה".

ניסית להילחם בזה?
"כן. אמנון שילוני, שניהל אז את רשת ג', אמר לי שמנובמבר 1997 אנחנו הופכים לתחנה של מוזיקה עברית. צעקתי ומחיתי אבל זה לא עזר. היה לי ברור שהרשת במצוקה, אבל גם שהצעד הזה יסיים אפקטיבית את הקריירה שבניתי כשדרן פופ ביום אחד. לא עניין אותי להיות מפורסם ושיכירו אותי, הונעתי מאידיאולוגיה של קידום מוזיקה לועזית וקידום להט"ב. זה היה עצוב ומקומם".

ראיון עם נחשון ב"מעריב לנוער"

נחשון ממליץ על אלבומים במקומון "כל העיר", 2011

מה עשית אז?
"יצאתי לעולם חדש, ומשם הדברים התגלגלו. התחלתי לשדר תוכניות כמו 'קופסת הלהיטים' בערוץ הראשון. בעשור הראשון של שנות ה-2000 שידרתי ספיישל של 3 שעות לכבוד ההופעה של קליף ריצ'רד בישראל. לא היו לזה הרבה צופים, כי זה היה בערוץ הראשון, וערוץ 2 כבר היה בשיא פריחתו. מ-2009 התחלתי לקריין חדשות בקול ישראל, ולהגיש את הניקוד של ישראל באירוויזיון. אבל כנראה מה שיזכרו לי זה את היציאה מהארון ואת 'קופסת הלהיטים'".

אתה ממשיך להיות פעיל במאבק הגאה?
"כשפונים אלי אני משתתף באירועים, הנחיתי את מצעד הגאווה בתל אביב. אשמח להשתתף בעוד אירועים, אבל אני לא פעיל על בריקדות. את המאבקים על הבריקדות שלי עשיתי. אני מאוד מעריך את כל הארגונים והאנשים שפעילים כיום כדי לקדם את הזכויות שלנו. אי אפשר להגיד באף שלב שניצחנו במלחמה, כי זכויות להט"ב עדיין לא הושגו במלואן. יש עוד הרבה דברים שצריך לעשות, לשנות ולשפר. אנחנו רחוקים מלהיות מדינה מתוקנת. מצעדי גאווה זה חשוב, אבל את האג'נדות מקדמים בחקיקה ובמאבקים משפטיים".