ד"ר גיא פלדמן, מרצה וחוקר מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, מסתובב בשנים האחרונות ברחבי הארץ וכותב את סיפוריהם של אלו שאין להם את הקול לספר אותו: מאות אלפי המשפחות העניות בישראל שנמצאות בסכנת פינוי מבתיהם. המשפחות הללו לומדות להתפשר על חדרים, בטיחות ותנאים בסיסיים בשביל קורת גג. סיפוריהם צפים מדי פעם בתקשורת, אך עולם המחקר הישראלי נמנע מלגעת בהם עד כה.

"ישראל היא מהמדינות עם שיעורי העוני הגבוהים במערב, יש לנו המון נתונים על עוני, אך מעט הבנה על מהם החיים בו", אומר פלדמן, שהעוני מעסיק אותו לאורך חייו האקדמיים, מאז היותו פעיל בעמותת סינגור קהילתי הירושלמית (שנסגרה בשל מצבה הכלכלי), שעסקה בתמיכה בחיי משפחות קשות יום בדרום העיר. "הסטטיסטיקה הכי עשירה בעולם לא יכולה לספר לי איך נראית הדירה והמקרר של משפחה בעוני, על מה זה לגדול כילד ונער בשכונה עם ריכוזי עוני גבוהים".

המחקר של פלדמן, ראשון מסוגו בארץ, עוסק במיפוי אנושי של תופעת ״חוסר ביטחון בדיור״ (Housing Insecurity), או בפשטות, כיצד היעדר בית משפיע על כל תחומי החיים. "המשפחות העניות בישראל מוציאות מעל ל-40% מההכנסה שלהן על שכירות אבל אנחנו, כאקדמיה, לא יודעים הרבה בנוגע למציאות החיים של משפחות".

המחקר, שממצאיו הראשוניים יפורסמו בקרוב, מתחקה אחר הסיבות, ביטויי המצוקה, ההשלכות ודרכי ההתמודדות עם תופעת העדר ביטחון בדיור. בעזרת כישוריו באקדמיה וניסיונו בשטח, בעזרת שיתוף פעולה עם עובדות סוציאליות בכל הארץ, הוא הגיע ל-100 משפחות החיות מתחת לקו העוני ושוכרות דירה בשוק הפרטי, כדי להבין את ביטויי המצוקה וההתמודדות עם היעדר ביטחון דיורי.

למה בעצם אין מחקר עומק על חיים בעוני בישראל?
זה קשור לזה שאנחנו מדינה קטנה עם כמות תקנים מוגבלת באקדמיה וקשה לחקור. בנוסף, יש משהו לא סקסי במחקרים האלו. הם רק תורמים לדימוי הנמוך ממילא של המחקר בתחום העבודה הסוציאלית. זה מוזר, רוב העובדים הסוציאליים עוזרים למשפחות שחיות בעוני ומתמודדים עם הריקושטים של העוני על בסיס יומיומי, אבל המחקר ניסה לברוח ממנו.

"המאבק על הדיור הציבורי הפך לקרב בלימה"

לטענת פלדמן משבר הדיור קיבע בשיח הישראלי את הבעיה כבלעדית למעמד הביניים, ובתוכן הזוגות הצעירים, אך פסח כמעט לחלוטין על מאות אלפיי עניים. "מהרגע הראשון היה לי ברור שהסוגיה מספר אחת על סדר היום של משפחות בעוני היא היעדר הבית. זה הציר סביבו סובב הכל".

רואים את זה במיוחד בסיפור של הדיור הציבורי.
"נכון. קשה להגיד את זה, אבל הדיור הציבורי הפך להיות כמעט לא רלוונטי לרוב הציבור, המאבק עליו הוא קרב בלימה. אני רציתי לחקור אנשים שלא הגיעו בכלל לדיור הציבורי. הם אולי זכאים לו אבל עדיין עומדים בתור או שלא זכאים כי הקריטריונים קשים מדי. רבים מהם מקבלים סיוע בשכר דירה ועדיין נמצאים בסיכון לאבד את ביתם."

ספר לי על משהו משותף לכל המשפחות שפגשת.
"כמעט כולן מציירות את המגורים בשכירות כחוויה איומה ונוראה. כדבר שמעורר אצלם המון מתח, דאגה ואי-יציבות. רבות מהן אמרו לי שהן יודעות שמתישהו יבוא בעל הדירה ויפנה אותם. מנגד, אף אחת מהן היא לא בעלים של דירה אבל כולן רוצות להיות בעלות דירה. הבעלות מיוצגת כמרחב שנותן לך אוויר לנשימה. כעוגן, סדר ויציבות."

ד"ר גיא פלדמן מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב (צילום: אלבום פרטי)

זה נכון גם להרבה אנשים במעמד הביניים שמחפשים את היציבות בדירה
"אנשים שחיים מתחת לקו העוני הם לא מאוד שונים משאר האוכלוסייה. גם הם רוצים את העוגן והיציבות בבית. הם כן חושבים על העתיד שלהם, בניגוד לדמוניזציה שעושים עליהם שהם 'בזבזנים' ושהכסף הולך על אלכוהול וסמים. לרבים מהם יש את אותם חלומות כמו לבני מעמד הביניים."

להתפשר על פחות מדירת חדר

השנתיים האחרונות היו מטורפות מבחינת העלייה במחירי השכירות, איך משפחות מתמודדות עם זה?
"מגלות הרבה יצירתיות. זו הדרך להתמודד עם המצוקה, שרק גדלה. זה הרבה פעמים מתבטא בשיח מול בעל הדירה. חקרתי את התופעה בארה"ב, שם הרבה פינויים מבתים מתבצעים על ידי תאגידים שמחזיקים בדירות. פה יש לבעלים פנים ואני מוצא הרבה משפחות שמנהלות מו"מ מול בעל הדירה. ראיתי שבניגוד לדימויים, לרבים מאוד חשוב לשלם את שכר הדירה שלהם בזמן. אפשר להגיד שאצל רובן התשלום נמצא בראש סדר העדיפויות. אבל לפעמים יש חודשים שפשוט אין כסף ואי אפשר לשלם במועד."

ומה אז?
"עושים מה שאפשר. מונעים מהילדים שלהם הרבה דברים רק כדי לשלם שכר דירה, נכנסים לאוברדראפט, נמנעים משימוש במוצרי חשמל כדי לחסוך. הכל רק כדי לשלם על הדירה. זה משפיע השפעה קשה על הילדים. לא מביאים חברים הביתה, ילדים רואים את ההורים בוכים בגלל המצב, על חופשות משפחתיות אין בכלל מה לדבר. אנשים בחוסר ביטחון דיורי עוברים הרבה מאוד דירות לאורך חייהם. יש הורים שעושים הכול כדי לצמצם את מעברי הדירה בשביל לא לערער את הילדים בעוד אחרים מתווכים את המצב לילדיהם כפי שהוא: אין כסף, צריך לעבור. זה מוביל לבעיות התנהגות קשות של בכי והתפרעויות. זה קשה. אבל חשוב לי להגיד: מדובר באנשים אקטיביים, יצירתיים, שיודעים להיאבק על שלהם. וגם בצד השני הרבה פעמים בעלי הדירה מבינים אותם ובאים לקראתם. אני אפילו שמעתי על בעלי דירה שהסכים להוריד בשכר דירה."

אולי זה משהו בישראליות, היחס הבלתי פורמלי בין אנשים. קשה להאמין שבארה"ב או אירופה כזה דבר היה קורה.
"נכון. דבר נוסף שהיה מעניין לראות הוא כיצד המשפחות מוכנות להתפשר על איכות וגודל הדירה. היה לי סיפור על משפחה, זוג הורים, חמישה ילדים, ששכרו דירה של חדר שינה וסלון. ההורים גרים בחדר וחמשת הילדים בסלון. כשאתה רואה את זה אתה מרגיש שאתה מתבונן במחזה שמגיע ישירות מהמאה ה-19, אבל לא. זה ישראל ב-2023. שאלתי את אב המשפחה למה לחיות בדירה כזו, והוא עונה לי במספר: 2,700 שקלים. אם הוא ייקח עוד חדר זה יקפיץ לו את השכר דירה בכמה מאות שקלים. כמה מאות שקלים שאין לו."

לאן אפשר עוד להתפשר מדירת חדר?
"שמעתי על אם יחידנית שלקחה דירה עם תשתיות חשמל לא טובות, והיא ידעה את זה, אבל לקחה אותה כי היא הייתה זולה. היא סיפרה לי שיום אחד היא שמעה את הבת שלה צועקת שהמנורה בחדר שלה נשרפת. היא ראתה שבגלל שהחשמל לא היה תקין המנורה פשוט עלתה באש. במזל היא הצליחה להשתלט על השריפה. היא התפשרה על הבטיחות באופן מודע, כי זה מה שהיא יכלה להרשות לעצמה."

"כדי להיאבק, העניים צריכים את הלא עניים לצידם"

"המדינה חייבת להחזיר את חוק הדיור הציבורי" אומר פלדמן בנוגע לנסיונות לחידוש חוק המכר, שמאפשר לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את דירתם בהנחה. הוא מזכיר את הניסיונות לייצר מערך פיקוח אפקטיבי על דירות להשכרה, שעמד בראש הדרישות של מחאת 2011, אך כמעט דבר ממנו לא ייושם עד כה והוא דחוף בעיקר למשפחות עניות שמשכירות דירה "נורות עולות באש, חשמל חשוף, קירות מתקלפים אלו דברים ששמעתי שוב ושוב – אנשים מרוויחים כסף על הדברים האלו והמדינה חייבת לתת על כך את הדעת".

מישהו רואה את המשפחות הללו?
"כמעט כל המשפחות אומרות שאין מי שעוזר להן, בטח לא המדינה. הן מרגישות לבד. חלק מהמשפחות אמנם מקבלות סיוע בשכר דירה אבל אין מי שיתמוך בהן בנקודת המצוקה. מעניין לראות שבכפרים ערבים, משפחות סיפרו סיפור מעט שונה. הכפר עוזר, חוזרים למשפחה, יש קהילת שכנים. כך זה גם בחברה החרדית, יש יותר סיוע מהעמותות. בכל סיטואציה שפגשתי ראיתי שהמשפחה מתמודד לבד עם המצוקה שלה – אבל שם יש יותר תמיכה מהקהילה."

עם כל מה שאתה מספר, צריך להגיד שהתופעה של משפחות ברחוב היא עדיין זניחה בישראל, איך זה?
"מצב בו משפחה עם ילדים תישן בפארק היא עדיין דבר נדיר, כמעט ולא נתקלתי בסיפורים של אנשים שהגיעו לרחוב. התשובה שאני מצאתי לזה היא שהמשפחות פשוט שורדות. מיום ליום, מעכשיו לעכשיו. מרימים טלפון לבעל דירה. למשפחה, לחבר, למעסיק. נכנסים לעוד למינוס. פחות אוכל, בלי מזגן. פשוט שורדים.

"משבר הדיור פה חמור מאוד, וזה מפוצץ את הראש למה זה לא מוציא אנשים לרחובות, אולי עכשיו משהו ישתנה עם המחאות סביב הרפורמה המשפטית", אומר פלדמן. "הציבור בישראל, לפי סקרים, בעד לטפל בעוני, בעד הגדלת המיסים, בעד מדינת רווחה. כדי להתקדם במאבק הזה העניים צריכים את הלא עניים לצידם. בהפגנות נגד הרפורמה אפשר לראות איזו עוצמה יש כשמחאה מורכבת גם מאנשים חזקים. במאבק הזה אנחנו צריכים את אלו שיש להם איתנו".