"כשבאים לקבוע סטנדרטים גלובליים לעבודה, אי אפשר להתעלם מהשונות הגדולה במצב הכלכלי באזורים שונים של העולם", אומר ל'דבר' עמנואל אובואג'ה (57), המזכיר הכללי של קונגרס העבודה הניגרי (NLC), "מה שעומד בראש סדר העדיפויות של מדינות חצי הכדור הצפוני, לאו דווקא נמצא בעדיפות גדולה למדינות הדרום הגלובלי. אבל בסיכומו של דבר, עובדים מסביב לעולם חשים את אותו הלחץ: להתפרנס, לספק סביבת חיים הולמת והגונה עבור עצמם ועבור המשפחות שלהם."
אובואג'ה, שהשתתף השבוע בוועידת ארגון העבודה הבינלאומי בז'נווה, נחשב לאחד הקולות החזקים של תנועת העבודה הניגרית. את דרכו כאיש איגוד מקצועי החל באיגוד הלאומי של עובדי עור, כימיה ומוצרים שאינם מתכתיים, שלוחה של קונגרס העבודה הניגרי, ומשנת 2009 הוא חבר במזכירות הקונגרס. בראיון שנערך במהלך הוועידה, הוא מספר על המאבקים שמוביל הקונגרס עבור דברים שבמערב נראים בסיסיים, ומסביר מדוע העוני במדינות אפריקה מסכן לא רק את תושביהן, אלא את כלל תושבי העולם והיציבות העולמית.
כשמיכל דלק עולה כמו 3 משכורות חודשיות: "הכרזנו שביתה, אבל בית המשפט עצר אותה"
ניגריה היא המדינה השישית בגודלה בעולם, שפחות מ-60% מתושביה מחוברים למים זורמים או זוכים לשירותי תברואה מינימליים. הטרגדיה הגדולה של המדינה העשירה במשאבי טבע כמו נפט, פחם, זהב, כסף, עופרת, ואבץ, היא העוני. 90 מיליון ניגרים חיים בעוני שרק הולך ומתרחב. ראשיתו בניצול המערבי של משאבי המדינה כמו מחצבים ושיעבוד אנושי, ובעשורים האחרונים המדינה קורסת תחת ניהול לקוי של כלכלת המדינה ושחיתות של המעמד השליט.
"הסוגיה המרכזית שעומדת על הפרק בקרב עובדים בניגריה היא השכר הנמוך", מספר אובואג'ה, "שכר מינימום עומד כיום על 30,000 נאירה לחודש, ששווים כ-40 דולר. המשמעות היא שמשפחה חיה מפחות משני דולר ליום. החיים הם מאבק הישרדות מתמשך עבור משפחה בת ארבע נפשות. גם אם שני בני הזוג עובדים, עבור 2 דולר ליום – איך הם אמורים לפרנס משפחה? אין בניגריה ביטוח בריאות ממלכתי, אין הגנה סוציאלית אמיתית לחיים בכבוד. זאת הופכת להיות שאלה של הישרדות, לא שאלה של חיים. זה מה שדוחף משפחות שלמות לעבוד על מנת לשרוד."
איך משפיעים גובה השכר ומצב התעסוקה על משפחות, על עבודת ילדים?
"ברגע שהורים לא יכולים לפרנס את המשפחה עולה הסוגיה של עבודת ילדים. 47.5% מהילדים עובדים. הם רוצים לתת כתף, לעזור לפרנס את המשפחה. גם במצב מופלא שבו הילד יכול ללכת לבית הספר, הוא ממהר לחזור בסיום יום הלימודים כדי לעבוד עד השקיעה. 40% מהילדים הלומדים גם עובדים. כשמתבוננים לעומק על עבודת ילדים, מבינים שהם רוצים קודם כל לשרוד. אם הם לא יעבדו, הם לא יחיו, לא יהיו ילדים או הורים. החוזה בין המדינה לאזרחים מופר."
מה עושה הממשלה בנוגע לפער הגדול בין השכר לעלויות המחייה?
"השחיתות והיעדר האחריות הציבורית של הנהגת המדינה דוחפים את המשפחות יותר ויותר עמוק לתחתית. אחריות ממשלתית היא הבסיס לשגשוג כלכלי. רק לפני שבועיים הנשיא החדש של ניגריה הודיע על הסרת הסובסידיה על הדלק, שנכנסה לתוקף באופן מיידי. ההחלטה שילשה את מחיר הדלק ומבחינתנו, באיגודים המקצועיים, זה היה קו אדום. ניגריה היא מיצרניות הדלק הגדולות בעולם, ואין סיבה שמחיר מיכל דלק יהיה שווה ל-3 משכורות. הודענו על שביתה כללית, אבל הממשלה פנתה לבית המשפט שעצר את השביתה."
"צריך להבין, יש חוסר באמון עמוק בהנהגה. רוב האנשים עובדים בעבודה לא פורמלית, כלומר מועסקים בצורה לא חוקית, כי הם לא רואים תמורה למסים שהם משלמים. אין השקעה בתשתיות, בבריאות ובתברואה. ההחלטה על ביטול הסובסידיות על הדלק היא פגיעה נוספת וקשה מאוד בעסקים קטנים ובמיליוני משקי בית, שמסתמכים על גנרטורים שעובדים על בנזין כמקור לחשמל, כי לא סומכים על אספקת הרשת. מכאן מתגלגל מעגל של מחסור בכספי מסים וחוסר יכולת להשקיע השקעה ציבורית. לנו קשה יותר לאגד את העובדים ולהגן עליהם, כי הם לא נחשבים למועסקים."
כשהממשלה זקוקה לאיגודי העובדים
"ה-NLC מייצג כ-4 מיליון חברים", אומר אובואג'ה, ומספר כי זהו ארגון העובדים הוותיק, הגדול ובעל ההשפעה הגדולה ביותר בניגריה. "אנחנו מתקשים לייצג הרבה מהעובדים שמועסקים בצורה לא פורמלית, ולכן מעמדם של איגודי העובדים בניגריה עדיין לא מספיק חזק. גם זה מאבק."
מה היכולת של ארגוני העובדים להשפיע על המציאות היומיומית?
"אנחנו פועלים כעת לחדור לתחום של העבודה הלא-פורמאלית. הממשלה זקוקה לכספי המסים שלהם. אנחנו פועלים לאגד אותם כדי שנוכל לשמור על זכויותיהם. אנחנו מבינים שהם החוליה הכי חלשה בעולם התעסוקה, וכל מעסיק יכול לנצל אותם. אם נצליח לאגד כמות נכבדת מהם, נוכל לייצר כוח אמיתי למאבק על זכויותיהם. זה ייטיב את חייהם של הרבה אנשים ונוכל לבנות חברה שוויונית יותר".
איך בכל זאת רותמים את כל השותפים לשינוי?
"את השותפים שלנו לשבירת המעגל ולשינוי המציאות אין לנו ברירה אלא למצוא בקרב הממשלה והמעסיקים. אין בעסק הזה חברים, אבל יש אינטרסים משותפים. אנחנו מחפשים סביבה מגובשת, שבעזרתה נוכל להפעיל מנופי לחץ על מקבלי ההחלטות. אנחנו משתפים פעולה עם המעסיקים כדי לדרוש מהממשלה, אבל כשמדובר בסטנדרטים לעבודה ויכולת רגולטורית, העובד נסמך על המדינה שתדאג שהמעסיק לא יעגל פינות. אנחנו צריכים לוודא שהרגולציה מתגבשת ומיושמת כראוי. זה כל הזמן מאבק."
"כמו בכל מקום בעולם, גם בניגריה, האנשים שמקימים ממשלות נסמכים על המגזר העסקי למימון הפעילות שלהם. הם בעלי המניות ובעלי הממון, לכן הם יעשו הכל כדי לא לפגוע במקורות המימון שלהם, גם אם זה לטובת יצירת סביבה ראויה לעובדים. זה תמיד מאבק."
מה לגבי מנופי כוח פוליטיים?
"אנחנו עושים מאמץ מודע ובוחנים את יכולתנו לקחת את גורלנו בידינו. הקמנו מפלגת לייבור כי נמאס לנו לשים את נפשנו בידיהם של אחרים. זה לא הוכיח את עצמו עד היום, אז אנחנו פועלים לבנות ייצוג פוליטי משלנו. זה מאבק, תמיד היה וכנראה שתמיד יהיה. כשאתה בוחר לקחת את גורלך בידיך אתה צריך להיות אמיץ, ולהיות מוכן לייצג את הציבור שלך".
"אני רואה אנשים בסביבתי, שרגילים לפנות לפוליטיקאים ולבקש שייצגו אותם, ומנסה לשכנע אותם שהם בעצמם יכולים להיות פוליטיקאים ולפתור את הבעיות שלהם בעצמם" אומר אובואג'ה, "אף אחד לא מכיר את הבעיות שלך יותר ממך. אם אתה באמת רוצה לשנות משהו ולא הצלחת לייצר שינוי עם הפוליטיקאים הקיימים שלא דואגים לציבור, תדאג בעצמך לציבור ותיצור ממשל שדואג לציבור. זה לא פשוט".
אילו לחצים מופעלים עליכם בהיבט הזה?
"יש את הלחץ מבפנים והלחץ מבחוץ. כלפי חוץ, כל דבר שנאמר ייחשב כפוליטי. תואשם כפוליטי על התבטאות ישירה בסוגיה הנוגעת לאיגוד עובדים. מבפנים, עולה השאלה האם עלינו להיאבק עבור החברה כולה, או להתמקד בסוגיות היסודיות של העובדים. זה דיון מתמשך. אנחנו מנסים לאזן בין שני הקצוות".
"מי שרוצה להגיע לירח יצטרך לעבור דרך ניגריה"
ניגריה היא המקור ל-90% מהקולומביט של העולם. זהו מחצב שממנו מפיקים ניאוביום שמשמש לסגסוגות פלדת אל-חלד. "כל עוד המערב רוצה ליהנות מהחיים הטובים, הוא זקוק לאנרגיה, לנפט ומחצבים שמשמשים גם להפעלת טלפונים ומחשבים ניידים, מעבורות חלל וכו'. מי שרוצה להגיע לירח יצטרך לעבור דרך ניגריה", אומר אובואג'ה. "נשאלת השאלה: אם ניגריה תוכנע על ידי מחלות, איך ייחצבו המחצבים? אם ניגריה תכרע תחת אתגרי בטחון אישי שהם תוצאה של עוני בלתי נסבל, איך יתקדם העולם המפותח? לכן זה אינטרס מושכל של כולם, לנסות לספק את הבסיס שנותן לחיים משמעות".
אתה מוצא במפגש בזירה הבין-לאומית, בועידת ה-ILO, אתה חווה תסכול מהפערים או רואה תקווה ביכולת לשנות?
"יש משהו מעודד במפגש עם נציגי עובדים מרחבי העולם. לפעמים, כשאתה נושא את כובד המשקל הזה לבד אתה מתחיל לפקפק בשפיות שלך. אתה תוהה למה בעצם זה המצב. כשאני נפגש עם קולגות ממקומות אחרים בעולם אני מבין שהם מתמודדים עם סוגיות דומות. אני מוצא את עצמי משחרר אנחת רווחה, לא מפני שנפתרו הבעיות, אלא כי הבעיות האלה הן לא נחלתנו בלבד. אם אנחנו לא לבד, וגם אחרים רואים את הבעיות מהפרספקטיבה של העובדים, והם נחושים למצוא תשובות, אני יודע שאני לא יכול לעצור עכשיו ועלי להמשיך לדחוף לכיוון הזה. בסופו של דבר, אנחנו מבינים שרוב הסוגיות הן אנושיות והמקור שלהן הוא אנושי."
למרות שהבעיות שלכם שונות מאוד מהבעיות של אירופה והעולם המפותח?
"ארגון העבודה הבינלאומי צריך לקדם את המסר: עוני במקום אחד הוא עוני בכל מקום. אנשים לא הבינו את זה לפני כן, אבל מגפת הקורונה הוכיחה לכולנו שכל עוד הייתה קורונה במקום אחד, שום מקום לא היה בטוח. אם היתה קורונה בניגריה, אנשים בארצות הברית לא יכלו להסתובב חופשי. קורונה בארה"ב משמעה שבאירופה לא היו בטוחים. כך גם לגבי עוני."
"מאז המגפה הולכת ומעמיקה ההבנה שלא ניתן ליצור אי בשום מקום. יהיה קשה מאוד למדינה להסתגר ולהתבודד מפני האתגרים העולמיים, או לא להזדקק לקשר עם העולם", אומר אובואג'ה. "העולם יכול לעצום עיניים ולהתנהג כאילו שאנחנו לא קיימים, אבל אנחנו לא ניעלם, וכך גם האתגרים שאנחנו מתמודדים איתם. אנחנו חולקים את אותן הבעיות מכיוונים שונים. עבור העולם המפותח, הדבר החכם לעשות הוא לעזור לנו להתמודד עם הבעיות ולא לנסות לבודד את עצמם".
אובואג'ה מזכיר כי אי אפשר 'לטאטא את ניגריה מתחת לשטיח', וכי עוני גובר במדינה כל כך גדולה ועשירה במחצבים עשוי להוביל לשינויים גלובליים. "לאורך כל ההיסטוריה אנשים מעולם לא היו בסטגנציה. החיפוש אחר ידע ושיפור תנאי החיים עורר הגירה. אי אפשר ליצור מקום שלא ניתן לחיות בו, ולצפות שאנשים פשוט יישארו בו למות. לא. אנשים יקומו ויעברו. זה מה שמניע את רוב האנשים להגר מאפריקה לאירופה. זה לא משהו שניתן לעצור בעזרת בניית חומות ברזל. ככל שהסוגיות האלה יושתקו ולא יטופלו, כך אנשים ימשיכו להגר.
"אם נצליח להוריד מהלחץ העצום של העוני, לכוון את הרווחה לכל מקום בעולם ולהפנות את השגשוג לכל האנשים, כך אנשים פחות יצטרכו להגר. יהיו להם חיים בסביבה שלהם, במדינה שלהם. אנשים מאושרים לא ממהרים לעזוב את המקום שלהם. בשביל זה נדרש מאמץ משותף של כל הצדדים."
