כל תלמידי הפיזיקה של העשורים הראשונים למדינה בוודאי זוכרים את ספרי "סירס זימנסקי" הגדולים והצפופים עם האיורים בשחור ולבן. אותי מלווה האיור עם האיש המכוון אקדח לעץ ומתחתיו מופיעה הבעיה: "איש יורה בעץ… חשב באיזו מהירות…" כל הבנים בכיתה התחילו לחשב את מהירות הקליע ועומק חדירתו, ורק אני בהיתי בבעיה ולא הבנתי למה לעזאזל אדם צריך לירות בעץ?

המשפט "בפעם הראשונה שיריתי באמריקה פגעתי בעץ" פותח את הספר החדש של תהילה חכימי "יריתי באמריקה" (הוצאת אחוזת בית), ומצביע על כל החוליים החברתיים בהמשך הספר, חברה של ציידים וניצודים, שכמו במחול, כל פעם הצייד והניצוד מחליפים תפקידים, פעם היא היורה המכוונת מתוך הכוונת, ופעם הניצודה אליה מכוונים. המרחק בין אדם לאדם הוא המרחק בין הכוונת לבין המטרה, והצייד הוא ה-Natural, הטבע האנושי. כל מחווה של מגע פיזי זוכה לציון, כי מגע מצמצם את המרחק ופולש לתוך הרכוש הפרטי של האדם. פלישה לרכוש פרטי באמריקה ובישראל החדשה, המתהווה לנגד עינינו, יכולה להביא למות הפולש, כפי שעונים לשאלתה של הגיבורה.

כמו בכלל יצירתה, כך גם בספרה החדש של חכימי היא עוסקת בעולם העבודה מנקודת מבט של אישה יחידה במרחב גברי. העלילה מספרת על אישה שאינה צעירה במושגי החיתון וההולדה הישראליים, שעושה לבדה רילוקיישן מישראל לאמריקה, העברה מהסניף המרכזי הישראלי של החברה אל סניפה באמריקה. בארצות הברית היא חוברת לדייויד, אמריקאי נשוי שעובד איתה ומזמין אותה לצוד איתו, עם אישתו ועם חבריו. העלילה נעה סביב ציר העבודה, ציר היחסים שלה עם דייויד ויכולות הצייד המשתפרות ומשתכללות שלה.

המושג "רילוקיישן" פרץ לחיינו עם צמיחת ענף ההיי-טק והגלובליזציה, ומסמן את ההצלחה – ההעברה של העובד מישראל הצפופה והקטנה אל הגשמת החלום האמריקאי מעבר לאוקיינוס, אמריקה הגדולה עם ההבטחה למרחבי אינסוף. "יריתי באמריקה" הוא מעין הכרזת הניצחון של "עשיתי זאת!" הרילוקיישן, או ה"מיקום מחדש", הופך את האדם למוגדר על פי עבודתו – האדם הוא חיית עבודה ואפשר לשנעו ממקום למקום בכל רגע, כשהחברה היא זו שדואגת לדירה מרוהטת ומצוידת על פי טעם "גלובלי" שמבטל את תחושת השייכות והמיקום של העובד. הגיבורה העובדת, השבויה בעולם התאגידים הגדול, מחפשת את תחושת השייכות למקום על ידי ביקור בסניף איקאה הקרוב, שבו היא כמובן לא מוצאת את שחיפשה. התאגידים הם הבית, הם המוכר והידוע.

בחברה של ציידים וניצודים, שבה המרחק חשוב למיקוד במטרה, המגע הגופני הופך למשמעותי וצריך להיעשות גם הוא לאחר מחשבה ודיוק. הפלישה האמריקאית אל המרחב הפרטי הגופני נעה בין מגע מהוסס "יד על כתף", לבין מגע אלים ונוקשה. גם המגע המיני נע במנעד בין מין מנותק מהגוף לבין "הלמתי את הגוף שלי בשלו", ואחריו כל אחד מסתגר חזרה אל תחומי גופו הוא. הנאה היא לא אופציה. האופציה היא דריכות מתמדת. "את חייבת להיות ערנית", אומר לה המנהל המתפטר מישראל.

הגיבורה, שאין לה שם, היא אישה מורדת. על פניו היא ניצחה במושגי ההצלחה שבהם עבודה הופכת ל"קריירה", היא עומדת ביעדי החברה, מקבלת קידום, שייכת לעולם הגלובלי, ניפצה את תקרת הזכוכית. בעולם שבו אישה נדרשת גם לפתח קריירה וגם לממש את תפקידה כרעיה וכיולדת את הדורות הבאים – היא כישלון, מעין רווקה זקנה. הבחירה שלה לא להתחתן ולא ללדת היא מרד.

את ההודעה למשפחתה על הקידום לאמריקה היא משהה, ובוחרת להודיע בטקס הכלל-ישראלי המשפחתי של ארוחת ערב השבת, הטקס שאמור להצביע על חיבור, לכידות ואהבה. בהודעה היא מבליטה את תנאי השכר וההטבות, כמפתח להצלחה, כי היא יודעת שבעיני אימה היא כישלון, אישה שלא מימשה את ייעוד רחמה, אך לפחות היא יכולה להבליט את ניצחונה בעולם הקריירה. אין לאישה בעולם הזה יכולת אמיתית לעמוד בדרישות ה"הצלחה" הבלתי אפשריות שמוצבות בפני נשים, מי שבוחרת להיות אם "נעלמת" ממסלול הקריירה ומוצאת את עצמה מחוץ למרוץ.

הסיפור בין היבשות מסופר דרך הקיץ הישראלי הצפוף, הלח והמסריח ב"ריח של נבלה" לבין הקור המקפיא, עצום המרחבים והמסוכן של אמריקה בחורף. בשניהם אין לגיבורה באמת מקום משלה. בין שתי היבשות נמצא תא שינה מדויק טמפרטורה ואביזרים, אך מנותק מזמן ומקום. שני המקומות מטשטשים את האמת הקרה והאכזרית, באמריקה החיוך הפלסטי ובישראל המסרים הסותרים והמבלבלים, גזלייטינג של המציאות.

המרד השני שלה בא כשהיא מתבשרת שעכשיו תורה להיות ניצודה בעבודה ותפקידה נלקח ממנה. גם מקום העבודה הוא שדה ציד שיש לדלל בו עובדים כפי שמדללים צבאים ביער. היא יוצאת לכבוש חזרה את מקומה. קור הרוח והריחוק הרגשי שלה נסדקים: היא מתפרצת לחדר שאינה אמורה להיות בו, זועמת ומגיבה במלחמה. למרות הרעד ואיבוד השליטה כביכול, היא עושה את הדברים הנכונים: העתקת מסמכים לפני שתיחסם במחשב החברה ופנייה לעורכת דין. כאילו יש לכולם תסריט מוכן מראש של פעולות שעליהם לעשות אם ירצו "להעיף אותי לכל הרוחות". הכול מהיר, קר וללא חמלה אנושית. הכיבוש שלה מחדש עובר דרך היותה אישה.

אם צריך לבחור מילה אחת שמבטאת את התחושה לאורך הקריאה, המילה היא ניכור: הניכור של האדם העכשווי מביתו, ממשפחתו, מקהילתו, מעבודתו ואף מעצמו, כניכור של הצייד מאובייקט הציד. כולם אובייקטים, ברגע שחומות ההזרה לסביבה נופלות האדם מתמלא אימה. חכימי מנתקת אותנו רגשית מהסיטואציה על ידי הזרת השפה, לא במבי היא צדה, אלא "חיה", ארוחת בוקר היא "פחמימות וחלבונים", ורק באיקאה האוכל מוכר וכמעט מנחם, מי שאינו מפוטר הוא זה שההנהלה "החליטה לשמר", התקרבות היא "צמצום מרחק", חיבוק הוא "לפיתה" ומגע מיני הוא "טיפוס" האחת על השני.

האישה זרה גם לעצמה במראה, המבט על הפנים ביקורתי, על אפרוריותם, על קמטיהם, עד הימנעות ועצימת עיניים. הרגשות האפשריים והמותרים נעים בין איפוק וחיוך תאגידי מלא שיניים לבנות לבין אלימות שבורחת דרך כוונת הרובה והמגע הקשה, היחסים שטחיים והאדם ריק.

באמצעות השפה הספר הופך להיות דו"ח אובייקטיבי של האירועים כפי שקרו, צילומי רגעים במלים וחזרתיות המדייקת את הסיטואציה: "בפעם התשיעית שיריתי באמריקה, פגעתי בצבי, צבי צעיר. 'זה צבי צעיר מאוד', דיוויד אמר כשעמדנו מעליו ובחנו את הפגיעות".

ההנחיות לצייד אף הן צריכות להיות מדויקות, כמו הוראות פירוק והרכבה של חפצים מורכבים: "הוא דיבר בסבלנות, באיטיות, ופירט שמות מקומות, מספרי כבישים, נקודות עצירה בדרך לתדלוק ולאוכל. הוא המליץ לעקוב אחרי התחזית בלילה וגם בבוקר לפני שאני יוצאת. 'לפעמים השינוי עלול להיות קיצוני', אמר. הדף התמלא, עצרתי אותו כדי להביא עוד דף מהתיק שלי".

ספרה האחרון והמעולה של תהילה חכימי מצטרף לכלל יצירתה בשירה ופרוזה העוסקת בעולם העבודה והאישה בו. בקולה הייחודי בקרב הסופרות והסופרים בישראל היא מביעה ביקורת נוקבת על החברה והתרבות הניאו-ליברלית שמעקרת את האדם מעצמו ומהסביבה שלו, ובעיקר את המחירים בריבית דה-ריבית שמשלמות עבור כך נשים. חכימי, מהנדסת מכונות בהכשרתה ובעבודתה הקודמת מכירה היטב את פס הייצור התעשייתי שגם האדם בו הוא מוצר, או "הון אנושי" כפי שאוהבים לכנות אותנו היום. הגדרת משמעות האדם וקיומו היא מקום העבודה, והוא וחייו רק תוצר הלוואי של קיום זה. כששואלים אדם "מה הוא עושה בחיים", כמעט תמיד השאלה תהיה מכוונת לעבודה, לקריירה, והתשובה תגדיר את מעמדו בסולם ההיררכי שבו רילוקיישן הוא סמן הצלחה.

הביקורת של חכימי קוראת תיגר על עולם זה בו כולנו חיים, ושמה בפני הקוראים מראה נוקבת וקשה של המחירים שהוא גובה:

בעולם בו עגל הזהב הוא המולך, סופו שאת לוקחת את בנך יחידך אשר אהבת.