עופר בן-דוד ארז חשב בגיל 13 שהוא לא יכול לחיות כגבר. "תכננתי לסיים תיכון, להתגייס, לסיים שירות, לעשות מה שצריך, ואז להיעלם. לביים את המוות שלי, לטוס לאיזו מדינה רחוקה, איפה שאף אחד לא מכיר אותי, ולהתחיל חיים חדשים עם זהות חדשה כבן. זה היה העתיד היחיד שיכולתי לדמיין. תכננתי את זה לפרטי פרטים. הבנתי שיש לי משפחה וחברים שאוהבים אותי, שאני לא יכול פשוט להיעלם, אלא לשכנע אותם שאני לא קיים כדי שאף אחד לא ימצא אותי ויחשוף את ה'קאבר' שלי".

בן-דוד ארז, 29, מספר ל'דבר' שהמפגש הראשון שלו עם אדם טרנס שינה לו את התוכניות. "הייתי בן 16 וגם הוא. חמוד, מקסים, חבר של חברה מראשון. הוא פשוט אמר לי: 'אני טרנס'. שאלתי: 'מה זה אומר?' הוא צחק, והסביר לי שהוא נולד נקבה אבל הוא גבר. ככה הוא מרגיש, ככה הוא חושב, ככה הוא חי את חייו. אני זוכר שקסם לי כמה שהוא רגיל. פשוט ילד שגר אצל ההורים, יש לו חברה, הוא הולך לבית הספר, מנגן בגיטרה. בחור נורמטיבי לחלוטין שאני יכול להזדהות איתו. זו פעם ראשונה שהבנתי שאני לא לבד בעולם, אני לא משוגע. יש לזה מילה".

הוא היה הראשון שבן-דוד ארז יצא מהארון בפניו כטרנס. "אחר כך סיפרתי לאותה חברה, ולמשפחה וחברים קרובים. אבל זה היה מעין סוד – אישי, פרטי, אינטימי, שרק האנשים הכי קרובים אלי יודעים. ככה זה היה שנים, עד שבוע לפני סוף קורס הקצינים בבה"ד 1".

איך הם הגיבו?
"הרבה חברים אמרו לי שזה היה בעיקר הסבר. אה, את לא בת, עכשיו זה הגיוני. אבל גם לא התעסקתי בזה כזהות, בטח לא כזהות פוליטית. היה לי דחוף בעיקר להוכיח שאני בן. כשה'סוד' נחשף, המשפחה מאוד תמכה. אמא שלי רצתה לפרסם, אבא שלי היום בוועד המנהל של ארגון תהל"ה (תמיכה למשפחות של בני הקהילה הגאה). הם מאוד חמודים".

"צה"ל בכלל לא ידע מה זה טרנסים"

בן-דוד ארז נולד בקיבוץ עין דור בצפון, ובגיל 12 עבר עם משפחתו לקיבוץ כפר מנחם ליד גדרה. "תמיד נראיתי 'כמו בן'. בגיל שנתיים ביקשתי תספורת קצרה, בגיל 5 זרקתי את החצאיות והשמלות. הייתי 'טום בוי'. תמיד הבנתי שאני לא בת, אבל אנשים חשבו שאני בת. הבנתי למה, באמת נולדתי נקבה. אבל אני לא מוצא את עצמי בתוך הדבר הזה. לא היה לי איזה דימוי, בקיבוצים שגדלתי בהם לא היו להט"בים גלויים. אז גם התקשורת והאינטרנט לא עסקו בזה. הייתי בטוח שאני היחיד שמרגיש ככה, שאני לבד בעולם. שזה בראש שלי ואין שום דרך להסביר את זה. בכלל לא היו לי מילים".

בן-דוד ארז בגיל שנה עם סבתו וסבו. "בגיל 5 זרקתי את החצאיות והשמלות" (צילום: אלבום פרטי)

לבן-דוד ארז היה ברור שהוא רוצה להתגייס לצבא. "אני זוכר שכבר בגיל 16 ניסיתי לחפש באינטרנט מה זה אומר להיות טרנס בצבא. מצאתי הערה אחת בפורום תפוז, שאמרה שאם אתה טרנס פשוט לך לקב"ן והוא ייתן לך פטור. זה לא מה שרציתי לדעת, רציתי לדעת איך כן. מהר מאוד הבנתי שאין כל כך איך כן.

בן-דוד ארז (מימין) בגיל 16 עם אחיו מורן. "הייתי 'טום בוי', תמיד הבנתי שאני לא בת" (צילום: אלבום פרטי)

"אבל גדלתי בבית קיבוצניקי מאוד ציוני – ההורים שלי הכירו בקורס קצינים, סבא שלי היה ראש חטיבת המחקר של צה"ל. כל מה שדיברנו עליו בכיתה ובשכבה החל מכיתה י' זה צו ראשון, לאיזה מיונים אני הולך, איזו שנת שירות אני עושה".

כשניסה להתקבל לשנת שירות, לא קיבלו אותו כי הוא טרנס. "זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אפליה מהסוג הזה".

שנה וחצי לפני הגיוס דאג בן-דוד ארז לדרוש מדי בנים. "פניתי לקב"ן, שיוכל להסביר להם שזו לא בחירה אופנתית, אלא שאני מתמודד עם דיספוריה מגדרית (מצוקה נפשית הנובעת מקונפליקט בין המין הביולוגי המיוחס לאדם, לבין המגדר שאיתו הוא מזדהה). הם לא הבינו מה אני רוצה, הם בעיקר הבינו שאני הולך להיות חייל בעייתי".

ידעת אז מה אתה רוצה? חשבת שתהיה קצין?
"לא. שלחו אותי לקב"ן וקיבלתי קה"ס (קשיי הסתגלות). אמרו לי: 'אתה לא תוכל להיות לוחם, ולא ביחידה לוחמת, וגם לא קצין'. לא חלילה למערכת יהיה קשה להסתגל אלי, לי יהיה קשה להסתגל אליה".

אבל בן-דוד ארז לא אמר נואש. "צה"ל לא ידע מה זה טרנסים בכלל כשאני התגייסתי. מתו שאבקש שחרור. עשיתי להם כאב ראש גדול מאוד כשכמו קיבוצניק טוב אמרתי שאני רוצה לעשות שירות משמעותי. רציתי שיבחנו אותי דרך המקצועיות שלי, דרך היכולות שלי, לא דרך זה שאני טרנס. לא רציתי להיות דגל מהלך, רציתי להיות חייל רגיל מן המניין".

"התחלתי קורס קצינים כצוערת וסיימתי כקצין"

כשהתגייס ב-2012 למערך מדעי ההתנהגות, עוד היה כתוב לו 'נקבה' בתעודת הזהות. מבחינת צה"ל, הוא היה חיילת עד לשבוע האחרון של קורס הקצינים. הוא שובץ לתפקיד מאבחן בבה"ד החינוך, וכקצין שירת בענף פסיכולוגיה בזרוע היבשה, ובהמשך באג"ת (אגף תכנון). בסך הכול שירת בצה"ל שש שנים, עד שהשתחרר בדרגת סרן ב-2018.

"אמרתי שלמפקדים שלי אני כן אספר, לצבא אני כן אספר, אבל לא רציתי שמי שמשרתות איתי יידעו. כי אז אני אהפוך להיות 'הטרנס', לא עופר. גם לא רציתי את היחס השלילי שתיארתי לעצמי שיגיע עם זה. התחלתי את קורס הקצינים כצוערת וסיימתי כקצין. המפקדים שלי ידעו, כשישבתי איתם לשיחות אחד על אחד זה היה בלשון זכר. כשקיבלתי את המחברת מהמפק"צית בקורס כתבתי לה שאני לוקח את זה ברצינות, ולכן אני כותב בה בלשון זכר, כי זה מי שאני".

למה בחרת לצאת מהארון דווקא אז?
"התהליך היה מורכב משתי מחשבות: איך אני רוצה להיות מול החיילים שלי, אם אני רוצה להיות אותנטי או לא, ומעין תשישות מההתנהלות הזו בתוך סוד. רציתי להיות מסוגל לעשות את התפקיד שלי ולא להתמקד בלהסתיר סודות. לא יכולתי לחיות חיים מלאים ונוחים כשאני בארון".

תחילה יצא מהארון בפני הפלוגה. "בשבוע האחרון בבה"ד 1, חבר מהפלוגה, הומו בן 30, העביר שיעור על הקהילה הגאה, שנכיר את הבעיות הייחודיות של האוכלוסייה לפני שנצא לפיקוד. הבנתי שלא תהיה לי הזדמנות יותר טובה מזו. אמרתי: 'אני רוצה לספר לכם משהו אישי על עצמי, אבל לא כדי שתכירו אותי יותר טוב, אלא כדי לתת לכם עוד כלי פיקודי אם יהיה לכם חייל דומה לי'".

זה שינה משהו?
"זה בעיקר הפסיק להיות סוד באופן רשמי. גם רק אז התחלתי לקחת הורמונים. אני חושב שהיום אני מבין שהיציאה מהארון זה לא הרגע שבו אתה מחליט לספר. זה הרגע בו אתה מתחיל את התהליך. התהליך הזה התחיל רק ברגע שבו התחלתי להתקיים בעולם כמי שאני".

אחרי שקיבל את השיבוץ, מצא את עצמו בן-דוד ארז ב'ארון הפוך'. "כבר נראיתי בן, היה לי זקן, מגיע ליחידה חדשה, נראה כמו כל קצין אחר. איך והאם בכלל אני יוצא מהארון? איך אני מספר להם שאני לא 'סתם גבר', אלא טרנס?"

גם כקצין נתקל בטרנספוביה. "היה לי ראיון לתפקיד השני, שהיה ראיון מקצועי, עד שהמראיין הסתכל על הטפסים שלי, שהיה כתוב בהם עדיין נקבה. ברגע שהוא שאל אותי מה זה ואמרתי שאני טרנס, נגמר הראיון. לא שמעתי ממנו שוב. אבל המפקד שכן קיבל אותי אמר לי: 'כן, ראיתי את זה. זה לא היה רלוונטי לראיון, ואמרתי שאם וכאשר אהיה המפקד שלך ותרצה, תדבר איתי'".

בן-דוד ארז אמנם פחד מהאפליה, אבל גם לא רצה להיות פוסטר מהלך. "כשהתחילו להגיע הבקשות לראיונות מדובר צה"ל, אמרתי לא בהתחלה".

בן-דוד ארז בווסט פוינט, בית הספר לקצינים של הצבא האמריקאי, 2017. "לא רציתי שילדים בני 16 יהיו נואשים כמו שאני הייתי ויחפשו תשובות בפורום תפוז" (צילום: אלבום פרטי)

אבל במסגרת השירות כקצין, בן-דוד ארז דווקא נשא את הדגל, ויצא למשלחות דיפלומטיות, אחת מהן בבית הספר לקצינים של הצבא האמריקאי ווסט פוינט. "לא רציתי שילדים בני 16 יהיו נואשים כמו שאני הייתי ויחפשו תשובות בפורום תפוז. אחרי שראיתי את הכתבה הראשונה, אמרתי לעצמי שאני לא מדבר יותר עם כתבים בחיים. מה ששינה את דעתי היה ששבועיים אחרי שהכתבה הזו התפרסמה, פנו אלי מדובר צה"ל ואמרו לי שנער ביקש לדבר איתי. הוא רצה לדעת איך הוא יכול להתגייס כטרנס, ולעשות שירות משמעותי ונורמטיבי. אחריו הגיע עוד אחד, ועוד אחד, והבנתי שזה גדול ממני".

"הבנתי שצריך נהלים, שאנחנו לא יכולים להסתמך על אנשים שיעשו לנו טובה"

בן-דוד ארז החל לפעול לקידום הקהילה הטרנסית גם במסגרת שירותו הצבאי. "צה"ל הוא הכניסה הראשית לחברה הישראלית, וגם ככה הקהילה הטרנסית מודרת, מוחלשת, מופלית ומוזנחת. הבנתי שאם מגייסים מכוח חוק, אנחנו לא יכולים להסתמך על אנשים שיעשו לנו טובה, אנחנו צריכים נהלים".

אז מה עשית?
"הייתי קצין חצוף. הבנתי שהיוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים) אחראית על התחום הזה. נכנסתי למשרדים שם ואמרתי לסגנית שלה אז, סא"ל לימור שבתאי: 'שלום, אני עופר, אנחנו צריכים לדבר'".

כך נפתח בצה"ל מערך ראשון מסוגו של ליווי חיילים ומלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) טרנסים. "מהר מאוד זה הפך להיות עשרות. הצטרפה אלינו חיילת, מש"קית מגדר, שמקבלת את האבחון של דיספוריה מגדרית, עושה שיחת תיאום ציפיות, מוודאת שמקבלים את המדים הנכונים, ענייני ת"ש, הכול".

בן-דוד ארז נואם בשגרירות ישראל בוושינגטון, 2016. "צה"ל הוא הכניסה הראשית לחברה הישראלית" (צילום: אלבום פרטי)

זה היה ממש תפקיד נוסף שלך? 
"עשיתי את זה פרטיזנית. הייתי קופץ בארוחת צהריים מהמשרד שלי באג"ת ליוהל"ן. רק יותר מאוחר הבנתי שאני לא צריך לעשות את זה לבד, יש חברה אזרחית. יש אגודה למען הלהט"ב, יש מעברים, יש חוש"ן. למדנו מהם הרבה על הצרכים, תרגמנו אותם למדיניות. קראנו לזה חליפה לפי מידה, מתוך ההבנה שלא דין עופר מקיבוץ כפר מנחם שרוצה מדי בנים כדין חיילת טרנסית מיישוב דתי בשומרון שרוצה לחזור ליישוב עם מדי בנות".

"כמו כל האוכלוסיות המוחלשות, גם טרנסים סובלים מייבוש והפרטה של השירות הציבורי"

לבן-דוד ארז יש יחסי אהבה-שנאה עם הכינוי "הקצין הטרנסג'נדר הראשון בצה"ל". "אין מה להתגאות, צריכים להתבייש בזה שאני הראשון. לא רוצה שיסתכלו עלי ויגידו: 'הנה הקצין הטרנס הראשון, הכול בסדר'. לא הכול בסדר. צה"ל לא לוקח אחריות על להט"בופוביה. אני לא חושב שיש להט"ב שלא ספג להט"בופוביה בצבא, ואני לא חושב שבחור טרנס, ובטח שלא בחורה טרנסית, שלא הגיעו מרקע כמו שלי, היו מסוגלים להגיד שהם מתעקשים להתגייס. אני גבר, יהודי, אשכנזי, שבא מקיבוץ מרקע סוציואקונומי גבוה ונולד להורים מאוד תומכים. אם הייתי נולד בנחלאות בירושלים, בהדר בחיפה, בירכא, ברהט – הדברים היו נראים מאוד אחרת".

בן-דוד ארז מונה למנכ"ל הבית הפתוח בירושלים בינואר 2018, והשתחרר מצה"ל. המצב השתנה מאז, יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים הפכה ליועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם), אבל המידע הקשור בגיוס ושירות להט"ב, וטרנסים וטרנסיות בפרט, עדיין מסתכם בעמוד קצר באתר שלה, ועדיין לא הוגדרו נהלים שקשורים בהגנה על חיילים וחיילות להט"ב.

היית רוצה לראות יותר טרנסים וטרנסיות בצה"ל?
"הייתי רוצה שאנשים שנכנסים למערכת הזו יספרו על חוויה מכבדת וראויה. האוכלוסייה הטרנסית היא טיפה בים האוכלוסיות המיוחדות שצה"ל מגייס. בזמן שמושקעים עשרות מיליונים במבנה ייחודי אחד בעיר הבה"דים שמיועד לחרדים – יש תקן אחד של חיילת חובה שעוסקת בשילוב טרנסים וטרנסיות".

הפערים שבן-דוד ארז מדבר עליהם קיימים גם בחברה האזרחית. "זה נחמד שפותחים מדי פעם שירותים ייעודיים לטרנסים פה ושם, אבל כל לשכת רווחה בארץ צריכה לעבור הכשרה כמו שהיא עוברת על כל אוכלוסייה מוחלשת. השירותים כיום לא נגישים בכלל לאחת האוכלוסיות שלצערנו הכי צריכה את זה – החל מהשירותים הכי בסיסיים כמו ללכת לדואר או לרופא, וכלה במי שצריכה יותר עזרה, כי היא יצאה למשל מהארון המגדרי בגיל 25 כשהיא כבר במעגל העבודה, שלא נדבר על אם היא ערבייה".

בן-דוד ארז בכנס של הליגה נגד השמצה, 2018. "הייתי מצפה שלא רק טרנסים יאבקו בטרנספוביה" (צילום: אלבום פרטי)

אתה לא רואה שום שיפור במצב של הקהילה הטרנסית?
"עברנו שינוי מהותי שיצרנו בעצמנו, אף אחד לא עשה את זה בשבילנו. מצאנו בעלי ברית במשרדים הממשלתיים, בתקשורת, במוקדי שירות, עם אנשי מקצוע. השיח מאוד חשוב, והוא קיים, ויש נראות טרנסית שהיא לא רק של מצוקה והזנחה, אלא גם של נשים ואנשים שמגשימים את עצמם ולא מתחבאים. אבל עדיין יש סטיגמות, סטריאוטיפים, איומים על החיים שלנו וחברה שדוחקת אותנו לעוני ומצוקה".

למרות זאת, בן-דוד ארז רואה סימנים לשינוי. "אני מאוד שמח לדבר עם טרנסים צעירים ולגלות שהם נמצאים במקום הרבה יותר רגיש ומודע, בעיקר מצד החברים שלהם. אבל עדיין אין ביטחון אישי ברחוב, עדיין לא מקבלים טרנסיות לעבודה, עדיין אני לא יכול להגיע לאורתופד בלי לחשוש מה יקרה כשהוא יפתח את התיק הרפואי שלי, עדיין טרנסיות נרצחות, עדיין ילד טרנס לא יכול ללכת לבית הספר. צריך לצאת מהשיח התל אביבי-יהודי שלנו. רק החודש המשטרה אמרה שהיא תתחיל לבצע מעקב על פשעי שנאה. שינוי מוסדי לא יקרה אם נתעלם באופן קטגורי מהתופעה. אני גם חושב שאי אפשר לנתק את המצב של הטרנסיות מהמצב של כל האוכלוסיות המוחלשות. גם אנחנו סובלים מייבוש והפרטה של השירות הציבורי".

אתה מפחד שהקהילה תלך אחורה?
"מת מפחד. אמא שלי יושבת לי על הווריד להוציא דרכון צרפתי, אבל אני לא אעשה את זה. יכולים לא רק למחוק את ההישגים שלנו, אלא לבסס יותר אפליה והדרה, ואני הכי מפחד מהרוח הגבית שניתנת לארגוני שנאה קיצוניים, מהזנחה של הביטחון האישי, של השירותים החברתיים שאנשים מסתמכים עליהם, ממחיקת נהלים שמגנים עלינו מאפליה".

בן-דוד ארז מוצא נחמה דווקא באנשים. "כל השירות שלי התאפשר לגמרי בזכות שיקול דעת אנושי. המפקדות שלי הן אלה שעודדו אותי לצאת לקצונה ועזרו לי לבטל את הקה"ס, ילדים וילדות בני 19, אישה דתייה שגרה באפרת, מ"פ בבה"ד 1 וקצינת הו"ד שהגיעה ממדרשה. ממפקדים בצה"ל ועד עו"סיות ופקידים בעיריות שיודעים לעמוד לצד מטופלים ותושבים. יש בעלי ברית בכל מקום בחברה ומכל מגזר. זה לא משנה מי יושב במשרד הבריאות, אנשי הרפואה בשטח נותנים מענה רפואי ושומרים על השבועה שלהם".

אתה נתקל בדוגמאות כאלה גם בפעילות האזרחית שלך?
"כן. לפני שבועיים הייתי בבית חולים פסיכיאטרי במסגרת יום עיון על גיוון תעסוקתי. פגשתי שם פסיכיאטרית שהבינה את החשיבות ופתחה קליניקה עבור הקהילה הטרנסית בצפון. אדם טרנס יכול ללכת לפסיכיאטר אם הוא מתמודד עם חרדה או דיכאון כמו חצי ממדינת ישראל, בלי שיגידו לו שהוא פשוט משוגע. אבל מדיניות היא קריטית, ובגלל זה אני גם מפחד. כמו שאני מצפה שלא רק יהודים יאבקו באנטישמיות, הייתי מצפה שלא רק טרנסים יאבקו בטרנספוביה.

"יש צורך בשינוי ממסדי עמוק, שמצד אחד גודע את האפליה הממוסדת, ומצד שני מכיר באתגרים הייחודיים שנובעים מתוך החברה שאנחנו חיים בה. הגורמים המוסדיים צריכים לעשות חשבון נפש, ולשנות את מה שצריך לשנות פנימה, יחד עם האוכלוסייה הטרנסית. טרנסים וטרנסיות צריכות שיהיה להן את האפשרות לחיים בטוחים ונעימים".