לרב מוטי יעקובזון, מנהל תלמוד התורה (יסודי חרדי) 'הבאר' ברחובות, יש תשובה מפתיעה לביקורת על הגדלת התקצוב לחינוך החרדי בממשלה הנוכחית. "אנחנו לא רוצים שאחוז התקצוב של החינוך החרדי יגדל", אומר ל'דבר' יעקובזון, שעומד גם בראש ארגון תלמודי התורה (ת"תים), "אנחנו רוצים מענה על שחיקת התקציב מהשנים האחרונות. ש-55% יהיו באמת 55% והלאה".

לדבריו, מלבד המענה לשחיקה התקציבית, הגדלת התקציבים נועדה לאפשר לתלמידי החינוך החרדי מענה שוויוני למעטפת החינוכית: הסעות, צהרונים ומטפלים בחינוך המיוחד – סוגיות שאינן קשורות כלל ללימודי הליבה במוסדות. את זה הגדלת התקציבים נועדה לשנות.

בתקציב המדינה האחרון הועברו כ-1.2 מיליארד שקלים למוסדות מוכרים שאינם רשמיים, ו-40 מיליון שקלים לבניית כיתות בחינוך החרדי, בהתאם להסכמים הקואליציוניים. בשבוע שעבר הועברו כ-700 מיליון שקלים למשרד החינוך בהתאם לאותם סיכומים. במפלגות החרדיות רצו לעגן את הסכומים בבסיס התקציב, וכך נקבע בהסכמים הקואליציוניים, אך בסופו של דבר הסכומים הועברו ככספים קואליציוניים, כלומר, לא ייכנסו לבסיס התקציב ויהיה צריך להסכים על הקצאתם גם בשנים הבאות.

בין מוסדות פטור לחינוך לא רשמי

במערכת החינוך החרדית השוני בין מוסדות החינוך הוא באחוז לימודי הליבה הנלמדים בהם, שמשפיע על תקצובו. סוג אחד של מוסדות נקרא 'מוסדות הפטור': גני ילדים ובתי ספר יסודיים לבנים בלבד. לפי החוק, הם מתוקצבים ב-55% מהתקציב לו זוכה בית ספר רגיל.

מלבד מוסדות הפטור, יש גם מוכש"ר – מוכר שאינו רשמי. המוכש"ר כולל גני ילדים, בתי ספר יסודיים לבנים ולבנות ומוסדות חינוך על יסודיים לבנות. תקצובו עומד על 75%, מלבד הרשתות 'מעיין החינוך התורני' ו'החינוך העצמאי' שמתוקצבות ב-100%. הרשת 'מעיין החינוך התורני' מזוהה עם ש"ס, והרשת 'החינוך העצמאי' מזוהה עם אגודת ישראל. גני ילדים חרדיים מתוקצבים במלואם, מכיוון שאינם קשורים ללימודי ליבה.

"בצהרונים אנחנו מתוקצבים ב-55% על האוכל. אין שום סיבה שלא נקבל תקציב של 100%"

הרב יעקובזון אינו מערער על תקצוב המוסדות עצמם ב-55%, ומדגיש שדרישות בתי הספר נוגעות למעטפת, שמשפיעה על תנאי הלמידה של התלמיד. "בצהרונים אנחנו מתוקצבים ב-55% על האוכל. אין שום סיבה שלא נקבל תקציב של 100% על הצהרונים, כי למיטב ידיעתי בצהרון לא לומדים לימודי ליבה".

בניגוד לצהרונים, שם הם מתוקצבים ב-55% על הסעות תלמידים, מוסדות הפטור לא מתוקצבים כלל. "משרד החינוך לא משפה רשויות מקומיות על הסעות תלמידים למוסדות הפטור, והעלות נופלת על ההורים". מובן שאם הרשות לא אחראית על ההסעות, אין ערובה לשמירה על בטיחות בהסעה.

אופק חדש והפערים לעומת החינוך הממלכתי

אחת הסוגיות הקשורות לתקצוב החינוך החרדי קשורה להסכם השכר אופק חדש. ההסכם של המורות בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים והגננות עם משרד החינוך ומשרד האוצר לא חל על עמיתיהן החרדים (חוץ מאלו המלמדים בבתי הספר הממלכתיים-חרדיים). לעומתו, הסכם עוז לתמורה, של המורים בבתי הספר התיכוניים, חל על המורות המלמדות במוסדות החינוך העל יסודיים של בנות. הסיבה הרשמית שעובדי הוראה חרדיים לא נכללים באופק חדש קשורה לכך שהרפורמה עוסקת בשינויים מבניים שלא קשורים רק לשכר.

ואכן יעקבוזון מצהיר שמוסדות הפטור לא יכנסו לאופק חדש. "בעצת הרב, אנחנו לא מעוניינים בשינויים אלו". אך עם זאת, חלק מהרשתות החרדיות, בהן מוסדות חסידות בעלז, עברו השנה לאופק חדש בעקבות העברת הכספים הקואליציוניים.

לעומתו, יו"ר ועדת הכספים משה גפני טען בוועדה: "אופק חדש מהווה את אחד הפערים הגדולים בין מערכת החינוך החרדית למערכת החינוך הממלכתית". הסיבה לכך היא פערי השכר הגבוהים בין עובדי הוראה שהם חלק מאופק חדש לבין אלה שלא.

"רשויות מקומיות מתקטננות על כיסא של מנהל"

שניאור ראוכברגר, מורה שעוסק בחינוך חברתי-קהילתי ומרכז את הכשרתן של 100 סטודנטיות במסלול החרדי של המכללה האקדמית גורדון, ו-100 סטודנטים חרדיים במכללה האקדמית הרצוג, מצביע על המחסור בחברה החרדית במורים ומורות למקצועות הליבה. "רבים מהם חשים חוסר ביטחון בלימוד אנגלית, מתמטיקה ומדעים, ולכן לא מעוניינים ללמד תכנים אלו. המכללות פותחות מסלולים, אך יש מיעוט נרשמים".

שניאור ראוכברגר. "חלק מהמשאבים והשירותים של משרד החינוך לא נגישים, כי הם רק דרך גפ"ן" (צילום: יריב וינברג)

מצוקת כוח האדם מורגשת במערכת החינוך החרדית לא רק במקצועות ההוראה. סעיף בחוק החינוך הממלכתי שהתווסף ב-2007 וזכה לכינוי חוק נהרי, חייב את השלטון המקומי לממן שירותי חינוך זהים לחינוך הממלכתי ולמוסדות המוכר שאינו רשמי. אלא שהחוק לא חל על מוסדות הפטור, ולכן הם לא זכאים לשירותי חינוך שהשלטון המקומי מספק, ממשרות ותפקידים כמו מזכירה ומנהל משק בית, ועד שיפוץ בית הספר. מצב זה גורם לכך שמימון הרשויות תלוי ברצונן בלבד. "ההתקטננות של רשויות מקומיות מסוימות מגיעה לוויכוח נוקב על כיסא של מנהל", אומר יעקבוזון.

ראוכברגר מצביע על פער תקציבי נוסף בין מערכת החינוך הממלכתית לחרדית – מערכת גפ"ן. גפ"ן העבירה תקציבים ממשרד החינוך לבית הספר. "נוצר מצב שבו חלק מהמשאבים והשירותים של משרד החינוך לא נגישים, כי הם רק דרך גפ"ן".

לפי דו"ח מבקר המדינה מהשנה שעברה, המחסור במבנים בחינוך החרדי הוא החמור ביותר מבין זרמי החינוך. מטרתו של תקציב בינוי הכיתות, שעומד על 40 מיליון שקלים, היא התמודדות עם המחסור בכיתות החרדיות.

לדברי ראוכברגר, משרד החינוך מזניח גם את החינוך החברתי אצל החרדים. "אין ממונה על של"ח במחוז החרדי, מורים לא מקבלים גמול ביטחון או גמול על היותם רכזי טיולים". גמולים אלו עומדים על 6%. "ההשפעה על הפעילות החוץ-בית ספריות היא ברורה: מורים לא ישקיעו בפעילות חוץ-בית ספרית טובה ובטיחותית אם הם לא מתוגמלים על כך".

מחדל החינוך המיוחד

הצפיפות, הקשיים, המחסור במורים ובעיות ההכשרה פוגעות גם בחינוך המיוחד במערכת החינוך החרדית. לדברי יעקובזון, תלמידי החינוך החרדי לא זכאים לסל השירותים של החינוך המיוחד. "כיום הורים חרדים שילדיהם לומדים במוסדות הפטור ומקבלים זכאות לסל שירותים של חינוך מיוחד עומדים בפני שתי חלופות: האחת היא התעלמות ואי-טיפול בילד, והשנייה היא מימון עלות הטיפולים באופן פרטי". בימים אלו החלה לפעול ועדת שפירא, שעוסקת בחינוך המיוחד, בדגש על שילוב תלמידי החינוך המיוחד בחינוך הרגיל. "נקווה שמשם תגיע הישועה".

בחינוך העל יסודי, בנות לומדות במוסדות חינוך מסוג מוכש"ר, והבנים לומדים במוסדות חינוך תרבותי ייחודי, או בשמם העממי יותר ישיבה קטנה, שכוללים בני 18-13. מוסדות אלו מתוקצבים ב-60% על ידי משרד החינוך, ללא קשר ללימודי הליבה, שלרוב לא מתקיימים בהם.

אין מענה לנשירה

במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, וגם בהערותיהם של חברי כנסת חרדיים בוועדות החינוך השונות, עלה הצורך במסגרות לנוער חרדי נושר, בעיקר עבור בנים. ראוכברגר טוען שמדובר בצורך ממשי: "אחוז הנשירה של תלמידים מישיבות קטנות עומד על 20%, ואולי אף יותר". לצורך השוואה, במערכת החינוך הממלכתית עמד אחוז הנשירה על 0.74%.

הנתונים הללו מתייחסים לנשירה גלויה, כלומר תלמידים שלא לומדים בשום מסגרת חינוכית. במערכת החינוך הממלכתית יש סוג נוסף של נשירה – נשירה סמויה, שבה התלמידים נמצאים במוסד החינוכי אך באופן סמלי בלבד: לא מגיעים באופן סדיר לבית הספר, לא נכנסים לשיעורים, ומבטאים אדישות כלפי בית הספר. הנשירה הסמויה היא ככל הנראה גדולה יותר מנשירה גלויה, ומהווה אתגר במערכת החינוך הממלכתית.

במערכת החינוך החרדית יש נשירה גלויה בלבד. "אין מקום לטעויות", אומר ראוכברגר. "אפשר לסלק תלמיד מישיבה אם הוא לובש חולצה צבעונית. אני לא משתמש במונח נוער בסיכון, כי מבחינתי כלל בני הנוער בסיכון מעצם טבעם, אלא אני שואל אם יש לבני הנוער עוגנים בחיים. בהערכה גסה, ל-25% מהנוער החרדי אין עוגנים כאלו, והם יכולים כתוצאה מכך להידרדר לסמים ואלכוהול.

"ברור לי שאחוזי הנשירה הגבוהים קשורים גם לחוסר ברב ממדיות שקיים במערכת החינוך החרדית. בציפייה להיות משהו ספציפי. רבים מימי הלימודים מסתיימים ב-17:00-16:00 כי מרוב פחד מפעילות בלתי פורמלית-קהילתית 'בלעו' את אחר הצהריים. אז חלק מהתלמידים לא עומדים בזה. המדינה צריכה לעזור לציבור החרדי להכשיר אנשי חינוך וטיפול חרדיים שיתמודדו עם הבעיות הללו מתוך נקודת המבט של החברה החרדית".

"צריך לעבוד קשה מאוד על בניית אמון"

לראוכברגר יש השקפה כללית על היחס בין משרד החינוך למערכת החינוך החרדי. "שני הצדדים צריכים להשתנות. מערכת החינוך החרדית צריכה ללמוד להיות יותר חלק ממערכת החינוך הכללית, לדוגמה מתן תקצוב הולם למחוז החרדי שסובל מתת תקצוב. מהצד השני, משרד החינוך צריך להגדיר מהו הפיקוח שהם מעוניינים שיהיה על מערכת החינוך החרדית. כך לדוגמה, יש בית ספר יסודי לבנות בכפר חב"ד שהגדיר את עצמו פטור, למרות 100% לימודי ליבה, והסיבה לכך היא בפיקוח מופחת. בעיקר יש לעבוד קשה מאוד על בניית אמון".