בילדותי עמד ספר בספריית הבית, שכבר בשנות השבעים המוקדמות היה צהוב דפים, כרך אחד מתוך שניים של "ספר הבדיחה והחידוד" מאת אלתר דרויאנוב. בתקופה של טלוויזיה שחור לבן, ספרים ומחברות, היו הספרים מקור הידע המרכזי שלי לשאלה כיצד העולם פועל, מי מנהל אותו, איך מתחלק הכסף ומה עושים בו?
לאורך השנים, ספר הבדיחות היה מקור לא אכזב לשלל ידיעותי על חיי היהודים במזרח אירופה, על חלם ותושביה, מאבקי השטעטל והתעמרויות הפריץ.
הפריץ הגוי היה עשיר ואילו נתיניו היהודים היו העניים. העשירים היו אלה שחייהם ריקים ופוחזים, כאלה שאין תוחלת בכספם לבד מהתעמרות וגחמות. איזו גחמה למשל? לנעול נעלי זהב. חיי העניים לעומת זאת היו מלאי עניין ועשירי רגש, מלאים בסוגיות שבין אדם לדתו, לקהילתו ולמשפחתו.
באחד הסיפורים, מתואר יהודי שקיבל מהפריץ אותו הוא משרת הון בסך "100 רובל", ואם יבזבזם תוך שבוע יזכה בעוד 100 רובל. קודם הלך היהודי המאושר לפרוע את כל חובותיו, במה שנותר קנה כל אשר חפץ: מני תשמישי קדושה, בגדים חדשים לכל בני המשפחה, כנדבן רחב לב תרם לבית הכנסת ולקהילה ועדיין לא הצליח לבזבז את כל 100 הרובל. מה עשה? הלך להיוועץ ברבו מה יעשה עם עושרו הפתאומי. הרב הנבוך הציע לו להכניס את השטרות שנותרו בידו לבצק חלת השבת ולאכול את החלה על שטרותיה. תמה היהודי על עצה זו מה תועלתה? ענה לו הרבי, שגם הוא הרב לא יודע מה עושים עם כל כך הרבה כסף.
חוסר התוחלת ואטימות הרגש של העשירים כלפי עניים סופרו גם בסיפורי העם המרוקאים שסיפרה לי אמי, סיפורים שהתגלגלו מעיר הולדתה מרובדת המעמדות אל מדינת ישראל.
נוסטלגיה טיבה שהיא מעמעמת את הצבעים הזועקים ועושה את המציאות שבזיכרון רכה ונעימה יותר. כך גם סיפורי העם התמימים והמשעשעים מקפלים בתוכם פעמים רבות אמת מרה וקשה לבליעה. בדיוק כמו היהודי המרוקאי העשיר שתהה איך העני, שעמד מן הצד והתבונן בעשיר זולל וסובא עד מאוד, יכול להישאר רעב? הרי עני צריך להיות שבע מעצם ההתבוננות בעשיר ומזונותיו.
נדמה שמעשיות העבר מקבלות הדהוד לא צפוי בעידן המידע השיתופי של ווב 2.0, בו הכל חשוף, גלוי, מצולם, מפורסם ומשווק.
כך חיי העשירים הפכו להיות גלויים לנו, או לפחות החלק בהם שהיו רוצים שנגלה: עולם השעשועים שלהם. נכפה עלינו מלדעת היכן הם מבלים ועם מי, מה הם אוכלים, שותים, לובשים, איך נראה כל חדר וחדר בביתם (כולל השירותים), ובאילו מכוניות, מטוסים ויאכטות הם משתמשים כדי לזהם את כדור הארץ. חייהם מצטלמים לנגד עינינו כלונה פארק אינסופי, שמגיע למי שהוא יזם מבריק שעשה את הונו במו ידיו ושכלו.
ועליה הישראלי איתן סטיבה (צילום: AP Photo/Chris O'Meara)
נדמה שבימינו לא היה קשה לאותו יהודי לבזבז את 100 הרובל שקיבל מהפריץ, אך יותר מכל נדמה שאנחנו אכן נהיים שבעים רק מהתבוננות בחיי העשירים ומזללותיהם. אחרת, אי אפשר להבין את הרייטינג המטורף לו הם זוכים, לניסיונות לחקות את אורחות חייהם והערצתנו אותם. הרשתות החברתיות, הרכילאים במדיה ואפילו תקשורת המיינסטרים הרצינית (כביכול) ממכרת אותנו לאדרנלין הפעלתנות האין סופית של עשירי העולם.
ובהתמכרות, כמו בהתמכרות, הרף כל הזמן עולה ומציב לעשירים אתגרים להמציא מחדש פעלולים להחזיק אותנו בהתבוננות מתמדת בהם ובחלום להיות פעם הם.
כולנו צפינו בנשימה עצורה באיתן סטיבה ששוגר לכבוש את החלל, בסיועם הנדיב של 50 מיליון דולר אותם שילם עבור החוויה. עכשיו כשההמונים ממלאים את המטוסים ונוסעים בכל העולם, לא נותר לעשירים אלא לחפש יעדים חדשים לכיבוש. כדי להוסיף התרגשות ומתח, סטיבה זכה לתואר "האסטרונאוט הישראלי השני", כי אין טוב מרגש לאומי לייצר רייטינג ולטשטש מעמדות, ואין כמו איזכור לאסון מעבורת קולומביה כדי להדביק לסטיבה ניחוח טייסי. כך גם נשכח כיצד עשה סטיבה את הונו.
אחרי שכבשו את החלל, התפנו המיליארדרים לכבוש את קרקעית האוקיאנוס. 111 שנים לאחר טביעת הטיטניק, שגם היא הייתה הרפתקה של עשירים, החליטו צאצאיהם הרעיוניים לבנות צוללת שתתחקה אחר שרידי האונייה. הפרטים הטכניים לא היו חשובים בעיניי בוני הצוללת, כי תקנות בטיחות זה לחלשים, וחלשים בעולם דרווניסטי לא מסתגלים, לא שורדים ובטח לא נעשים עשירים.
הטבע, או האלוהים, בדיוק לפי סיפורי המעשיות של היהודים, לא מתחשב בעושרו של אדם כשהוא בא לקחת אותו אל עולמו וגם תשלום של רבע מיליון דולר לא הציל אותם מגורלם. כל העולם עסק בחיפושים אחר 5 ההרפתקנים שנבלעו במצולות כאבותיהם על הטיטניק.
כמו אל זירת גלדיאטורים מושלכים העשירים לשחק לפנינו ולספק לנו את מנת האדרנלין הרשתית אליה התמכרנו. את זה הבין טוב מאוד האיש העשיר ביותר בעולם אילון מאסק, (או השני העשיר בעולם תלוי באיזה יום בודקים). מהאיש שהביא לנו את הטסלה היוקרתית ועל פי דיווחים מרובת תאונות, את פיטורי אלפי עובדי טוויטר מייד כשרכש את החברה, אנחנו מקבלים עכשיו את ההזמנה לדו קרב מכות . כן, כן, איילון מאסק מזמין את מארק צוקרברג לקרב היאבקות.
את השמיים הם כבשו, את המצולות גם כן, וכמו הנבואה של איינשטיין את מלחמת העולם הרביעית שתהיה עם מקלות ואבנים, כך גם העשירים חוזרים אל הבסיס: דו קרב בין זכרים לבנים, על שאלת השאלות – "למי יש יותר גדול".
השאלה הגדולה היא מה יספק בקרב הזה את מנת האדרנלין המוגזמת אליה התמכרנו, האם רק נפילה של אחד מהם? דימום? אבדן הכרה? מה יהיה הגבול?
בשנה שעברה טבעו במימי הים התיכון 2,367 מהגרים עניים שאף אחד כנראה לא יצלול לחפש את שרידיהם. להבדיל מסיפורי המעשיות על העניים של פעם, היום לעניים אין משמעות בחייהם אלא בחלום להיות עשיר, להגשים את החלום ולמות בחלל, במצולות, או בדו קרב אידיוטי.
