"המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל" (מסכת סנהדרין).

נטיעת אשירה היא עבודת אלילים. עבירה שדינה "כרת" (מיתה בידי שמים).  זו החומרה שמייחסים מקורותינו ליצירת מערכת משפט הנגועה בחוסר צדק. לאחרונה נדמה שכולם מסכימים שמשהו דפוק במערכת המשפט הישראלית. בראש המקהלה הנוכחית מתנגדי פינוי עמונה. בשם הליך משפטי טכני, כך הם מסבירים, ולא בשל עוול ממשי, מסולקים אנשים מהבית שבנו בתמיכת המדינה. פעמים אחרות יהיו אלו ארגוני השמאל או הארגונים החברתיים. כולם צודקים לפחות במידת מה, גם אם ססמת הקרב הנישאת בפי חלק מהמתנגדים "עמונה לא תיפול שנית", המשווה את מקבלי ההחלטה על הפינוי הצפוי ואת מבצעיו לצבא הרומאי המבקש להחריב את ישראל, חורגת מגבולות הלגיטימיות.

זו לא בעיית "הוגנות" של דיין מסוים. זו בעיה מערכתית רחבה. מערכת המשפט מתקשה לממש את ייעודה בבחינת "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף"(תהילים, פ"ה). זו בעיה עולמית. בעיה של צדק ומשפט בעידן וירטואלי שמתנדנד בין רלטיביזם פוסט-מודרני לפופוליזם של "Post Truth". בעיה שהיא פרי כישלונות הפרויקט הדמוקרטי, אבל קשורה בטבורה גם להצלחותיו הרבות.

אך את ה"אשירה" של מערכת המשפט הישראלית אנחנו נטענו וטיפחנו. העם שלנו בדורותיו האחרונים. היא הטוב ביותר שהצלחנו להקים עד כה. ביקורת עליה היא ביקורת עצמית נדרשת. השתלחות בה היא שנאה עצמית מסוכנת.

לכן, על המערכת הבעייתית הזו צריך בכל זאת לשמור. לשנות את הטעון שינוי, לבקר, לחדש – כן. אבל מתוך כבוד ואחריות. באבולוציה לא ברבולוציה. זה הרבה לבקש, אני יודע. בעיקר מאלו שנפגעים מהמערכת, בעיקר נפגעות. הפגיעות כואבות ואישיות ואין להן הצדקה. אי אפשר להשלים עמן אפילו עוד רגע אחד.

במובן זה ראוי לקחת דוגמה מהמאבק הפמיניסטי הסבלני והעיקש במערכת המוטה כל כך לרעת נשים. אם לבחור דוגמה אקטואלית, הזעקה שזעקו רבים מדם לבם #יותר_מבוכריס ביטאה תחושת עוול גדול ומחאה חריפה כנגד הסדר הטיעון המסתמן. אך היא לא הידרדרה לכפירה בעצם סמכותו של בית המשפט ולא גבלה אפילו בקריאה לאלימות.

"תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך"(מדרש רבה).

הבא לתקן חייב לוודא שפעולותיו נאמנות לכלל שתהא "מידה טובה מרובה ממידת פורענות"(מסכת סוטה). קריסה של מערכת המשפט הישראלית תהווה פורענות לכולנו – למתנחלים, לפלסטינים, לנשים, למעמד הביניים – לכולם.

מה ניתן לעשות? לזכור שאיננו רק מדינה, שאין לה אלא חוק ומשפט. אנחנו גם, וקודם כל, חברה. רקמה עשירה של קשרים והקשרים לא-פורמליים בין יחידים וקבוצות שיכולים לבחור להביט אחד לשני בעיניים. לזכור שלא מדובר במשחק סכום-אפס אלא במערכת אנושית הקוראת לכולנו לחוש גם אמפתיה. תחושת כאבו של האחר. של האחרת. גם לכאבה של "האחרת" שעומדת לאבד את ביתה. גם אם הבית הזה בשטחים.  מתוך כך יוכל לקרות גם במערכת המשפט התיקון שכולם כמהים לו. אחרת, אין לתיקון הזה כל ערך.

ואבהיר – אני בעד מאבקים. יש בינינו מחלוקות רבות בתחומים שראוי להיאבק עליהם. אלא שעלינו להישמר מפגיעה בחישוקים שמאפשרים את חיינו המשותפים כאן. בג"ץ, עם שאר ערכאות המשפט, הוא קו אחרון בעבור כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבו. גם כשהוא טועה, וגם לי צורמות חלק מהחלטותיו, אסור לנו לסכן אותו.

יפה לכאן המשל של רשב"י על שתי ספינות, שנקשרו זו לזו ובנו על גבין ארמון. הארמון יעמוד על תילו כל עוד הספינות קשורות, אך יתמוטט וייפול למים ברגע שייפרדו. "בניין הלבבות" של החברה והמדינה שלנו עומד על כתפי כל אחד ואחת מאיתנו ועל כתפינו יחד. אם נבחר לחתוך את הקשרים בינינו (ובהם מערכת המשפט), להתנכר ולהתרחק אלו מאלו, יקרוס הבניין על ראשנו.

אסיים בפניה לציבור הכואב את הפינוי הצפוי של עמונה. לבי אתכם, גם אם אנו חלוקים. בשולי מחנכם דרים פירומאנים שהאש שבערה כאן לא מזמן היא נר חנוכה בהשוואה לאש הזרה שהם מבקשים להבעיר. אנא, אל תהיו להם גפרור. אל תסכימו, גם לא לרמז של אלימות. אל תשברו את הכלים. חולמי הטוב בארץ הזו זקוקים לכם.