המאבק על דמותה היהודית של מערכת החינוך מעלה הילוך: התארגנות הורים בשם 'הפורום החילוני' קיימה לפני מספר ימים, בתאריך הסמלי כ״ט בנובמבר, כנס השקה ליוזמה שלהם להקמת מערכת חינוך חילונית עצמאית. לטענתם, זוהי הדרך הנכונה להילחם בתהליך ההדתה שעובר על בתי הספר. אך האם זה אכן הכיוון הנכון?

הבדיחה הקלישאתית הידועה מספרת על יהודי אחד שנקלע לאי בודד, וכשהגיעו לחלצו מצאו על האי שני בתי כנסת. כששאלו אותו מה פשר העניין, ענה כי היה צריך לבנות שני בתי כנסת לעצמו – אחד שתמיד ילך אליו, ואחד שבחיים כף רגלו לא תדרוך בו.

למה הדבר מרמז? מאז ומעולם היהדות הייתה זירה של מחלוקת בין עמדות, גישות וזרמים שונים. כבר בסיפורי המקרא עצמם אנחנו עדים למחלוקות סביב הקשר שבין אמונה לשררה ושלטון, כפי שבא לידי ביטוי בסיפור קורח ועדתו. לאחר מכן, המסורת היהודית המשיכה להתפתח ולהפוך למגוונת יותר ויותר מתוך ויכוחים ופיצולים סביב שאלת סמכות החכמים, התורה שבכתב מול התורה שבע"פ, הפרשנות של ההלכה וכ'ו. הקלישאה הידועה הנוספת מספרת שלכל שני יהודים יש לפחות שלוש דיעות שונות ועוד שלל דוגמאות הממחישות עד כמה התרבות היהודית היא תרבות של מחלוקת וויכוחים סביב שאלות מהותיות.

עם הופעת תהליך החילון בסוף המאה ה-19 וכניסת התרבות המערבית לתוך עידן הנאורות וההשכלה, חל שינוי עצום גם בתוך העולם היהודי עצמו: מעולם שבו המחלוקת מהווה חלק בלתי נפרד מתוך התרבות ההלכתית ויוצרת בסיס להעצמת וחיזוק העולם הדתי היהודי, הופכת המחלוקת המרכזית בעולם היהודי להתקפה על עצם התפישה ההלכתית עצמה: הנאורות ביקשה ליצור אדם חדש, רציונאלי, הומניסטי וביקורתי, המשוחרר מכבלי הדפוסים החברתיים והמוסכמות המקובלות, הפועל לפי צו מצפונו ויכולת השיפוט העצמאית שלו. האתוס החילוני שנוצר ע"י הוגים מרכזיים בתרבות המערב כגון: קאנט, רוסו, מיל וכד', הציגו את הדת בתור מערכת נוקשה של כללים חיצוניים לאדם, הכופה עליו להישמע לציווים הזרים לאופיו המהותי כיחיד יוצר, פעיל בכוחות עצמו, ספקן ובעל יכולת לקחת אחריות על חייו וסביבתו. קאנט עצמו טבע את סיסמת הנאורות, ובעקבותיה את הסיסמא של העולם החילוני והתרבות המערבית (החל מהמאה ה-18 ואילך) במילים: "העז להיות חכם (להשתמש בשכלך)". כלומר, השכל אמור להנחות ולהדריך אותך מעכשיו אל עבר השחרור והחיים האוטונומיים, אותם תנהל בזכות עצמך ולא מתוך מה שנתפש כגורמים המחייבים וההכרחיים בחייו של אדם לפני כן: הדת, המוסדות החברתיים והלאומיים וכ'ו.

תפישה זו חלחלה לעומק גם לתוך העולם היהודי, שנאלץ 'להגביה את החומות' ולחיות בסביבה מנותקת ומנוכרת לעולם הסובב, כאשר מה שתוחם ומגדיר באופן מלא את גבולות עולמו של האדם היהודי היה ההלכה. המשכילים היהודים ראו בתהליך החילון הזדמנות לשחרור לא רק של העם היהודי מעול הגולה (ע"ע הציונות), אלא גם של העם היהודי מהיהדות במובנה הדתי: יותר לא ההלכה תגדיר מהי יהדות או מה הופך אותנו ליהודים, אלא הקשר שלנו כעם וכמוצא אתני.

הכל היה טוב ויפה, עד שהוקמה המדינה. בשלב זה, היה ברור לכל מי שהיה מעורב בהקמת והנהגת היישוב כי למדינה יהודית חייב להיות צביון מסוים שיתן ביטוי למהות היהודית של המדינה. כלומר, שכבר מתחילת הדרך לא ראו מנהיגי היישוב את מדינת ישראל כמדינה חילונית ליברלית במלוא מובן המילה (למרות שכזו כמעט ולא קיימת בשום מקום) – מדינה שאין לה קשר לשום מסורת דתית או תרבותית הנסמכת על מורשת הדורות. בן גוריון היה הראשון והבולט לקבוע כי התנ"ך הוא ה-'קושאן' של העם היהודי על א"י, ומתוך כך גם פיתח יחס חיובי ומחייב כלפי האתוס היהודי במובן הבסיסי ביותר שלו: ספר המציג את סיפורו של עם המתגבש סביב טריטוריה מסוימת, אך בעיקר סביב קובץ חוקים ואמונות דתיים שבבסיסם עומדת הברית בין הקב"ה לעם ישראל. באופן פרדוקסלי, דווקא הניסיון 'לחלן' את היהדות הביא לכך שהיהדות החילונית, דרך הקמת המדינה כשלב הכרחי להשתחררות מעול ההלכה הגלותית והמוסדות הרבניים שהוקמו בגלות, הפכה למאוד מחויבת לאתוס הדתי המקראי, שמעמיד במרכז את אלוהים וחוקיו ולא את הבחירה האנושית באורח חיים מסוים. השאיפה החילונית בגרסתה היהודית – לקיים אורח חיים עצמאי, לא עמדה בתנאי הסף של האתוס הליברלי החילוני של יצירת מדינה ללא סממנים דתיים מסוימים.

כך קרה שבכל בית ספר ממלכתי, חילונים ככל שיהיו התלמידים והמשפחות המגיעות אליו, לימודי התנ"ך הם חובה בתכנית הלימודים מכיתה א' ועד יב'. במקרים מסוימים הגדילו לעשות ואף חייבו את התלמידים בבתי ספר מסוימים (אפילו כאלו המזוהים עם תנועת העבודה והציונות הסוציאליסטית) ללמוד תושב"ע וגמרא. מכאן, שמערכת החינוך הממלכתית הישראלית לא מטילה ספק בחשיבות הוראת התנ"ך ולמידתו כבסיס להבנת קיומנו כאן. עד לתקופה הנוכחית, גם בתקופות בהן עברה השליטה במשרד החינוך וקביעת תכני הלימודים מצד פוליטי אחד לשני (כמו שקרה בעיקר בעשרים השנה האחרונות) נשמר סוג של איזון ביחס למקומו של העיסוק בזהות היהודית-ישראלית בתוך תכנית הלימודים, כאשר התנ"ך תפש את רוב כובד המשקל בעניין זה.

עם זאת, לימודי התנ"ך כשלעצמם לא היו מספיקים על מנת לחבר את הדור הצעיר למורשת אבותיו. דו"ח שנהר שנכתב ופורסם בשנת 99', כחלק משאלת המתח שבין אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, קובע כי יש לחזק את מעמד מקצועות היהדות במערכת החינוך הממלכתית, כבסיס לחיזוק הקשר שבין דור העתיד לבין עמו ומדינתו. זאת מתוך תחושה שלדור הצעיר אין מספיק הבנה לשאלות היסודיות העומדות בבסיס הקיום היהודי וכתוצאה מכך גם נפגמת המחויבות שלו להמשך הקיום היהודי. ברוח המלצות אלו, נכנס בשנת תשע"א מקצוע חדש למערכת החינוך הממלכתית: תרבות ישראל ומורשתו, שנלמד בהתחלה מכיתה ד' ועד ח' ואמור לספק את הצורך במסגרת חינוכית כוללת ורחבה יותר, הכוללת גם את התורה שבע"פ, ארון הספרים היהודי והיצירה התרבותית החילונית. השר שקידם את המהלך, גדעון סער, היה מודע מן הסתם להשלכות הפוליטיות שיש למהלך זה, שמשרתות (לפחות לכאורה) את התפישות הפרטיקולריות והלאומניות יותר בתוך מערכת החינוך.

עם כניסתו של נפתלי בנט למשרד החינוך, התחזק הקשר שבין העיסוק בזהות היהודית בבתי הספר לבין עמותות או ארגונים בעלי זיקה אורתודכסית-לאומנית צרה, המעניקים פרשנות פוליטית ודתית מסוימת למדי לשאלות היסוד שמקצועות היהדות אמורות לספק להן מענה: מה המשמעות של להיות יהודי? מה הזהות היהודית שלי מחייבת אותי כיום? איזו תפישת עולם ראוי שאאמץ לעצמי? וכ'ו. הואקום שנוצר כתוצאה מהכניסה בבת אחת של מקצוע תרבות ישראל ומורשתו לתוך מערכת החינוך כמקצוע חובה, והתגמולים שמעניק למשרד החינוך לבתי ספר הבוחרים בשעות תל"ן (תגבור לימודים נוסף) העוסקות בתכנים יהודיים, יוצרות הזדמנות לאותם ארגונים להטביע את חותמם בתוך מערכת החינוך הממלכתית, אשר נתפשת לא מוכנה למהלך זה ולא מסוגלת לייצר אלטרנטיבה חילונית (או לפחות פלורליסטית) ערכית ברורה למגמת ההתחזקות של העיסוק בזהות היהודית כעניין בעל אופי דתי או לאומי מסוים. 'רוח המפקד' שמעניק השר בנט, מו הסתם בשל המחויבות הפוליטית שלו לבסיס הכוח של הציונות הדתית והרצון שלו להשתמש במערכת החינוך הממלכתית באופן שמחזק את המחנה הפוליטי שלו, מסייעות, למגמות ההדתה של מערכת החינוך והרושם שנוצר בתקופה האחרונה לפיו העולם החילוני נמצא תחת מתקפה של ממש.

על רקע כל זאת, מובן למדי מדוע קמה זעקה של הורים ה-'חרדים' לגורל חינוך ילדיהם והתכנים אליהם הם נחשפים בחינוך הממלכתי. אלו טוענים כי "בעשור האחרון התחזקו הכוחות במדינת ישראל שמנסים להפוך אותה למדינה יותר דתית ולאומנית ופחות דמוקרטית וליברלית. אחת הזירות שבה פועלים הכוחות הללו באופן נמרץ ועקבי היא מערכת החינוך הממלכתית העוברת כעת תהליך הדתה אגרסיבי…משרד החינוך מגדיל את היקף התכנים הדתיים-לאומניים ומעודד את לימודם על ידי נציגי עמותות חיצוניות דתיות, המלמדות את היהדות בגרסה מדירה, תוקפנית ומסוגרת. בד בבד, מקצועות לימוד ונושאים המגלמים רוח חילונית פתוחה (אזרחות דמוקרטית, מדע ביקורתי, אמנות יצירתית, פילוסופיה) נמחקים מתכנית הלימודים או מודרים לשוליה. האקלים במערכת החינוך נעשה סמכותי וחסר סובלנות. גילויים של חילוניות – ניסיונות לטפח זיקה לתכנים אוניברסליים וחשיבה – מדוכאים בדרכים שונות, גלויות וסמויות. הכוונה המוצהרת של התהליך הוא שינוי צביון דור העתיד של המדינה" (מתוך אתר 'המניפסט החילוני': http://www.hiloni.org.il/blank-c1mje).

על אף שהחרדה והביקורת על תהליך זה מובן למדי, ואינו מבוסס רק על התנגדות אינסטינקטיבית לכל מה ש-'מריח מיהדות' אלא על נתונים והיכרות עם השטח. עם זאת, ולאור הדברים שכתבתי לעיל, לא ברור לי מדוע המסקנה שמגיעים חברי 'הפורום החילוני' אליה היא שהמהלך הנכון והמתבקש במצב זה הוא הקמה של זרם חילוני עצמאי. לדעתי, מהלך זה משדר פאניקה ורצון להתבדלות והסתגרות, מה שמאוד אופייני דווקא לאותם רעיונות וגישות בעולם היהודי ההפוכות לתפישה החילונית: החרדיות הקיצונית הגלותית של המאה ה-19, זו שהתרבות החילונית היהודית, באמצעות הציונות והקמת המדינה, ניסו להתנער ממנה. בנוסף לכך, ישנן שלוש בעיות מרכזיות במהלך זה:

האחת, העובדה שהיא תורמת דווקא לחיזוק מגמת ההדתה וההשתלטות על העיסוק בתכנים יהודיים במערכת החינוך. זאת מכיוון שהיא מקצינה את היחס כלפי העולם היהודי ומפקירה את הזירה לכוחות שמעוניינים להשפיע על המערכת הממלכתית בכללה, שמהווה את זרם החינוך הגדול ביותר במדינה. במקום להמשיך ולהיאבק על דמותו של החינוך הממלכתי, בוחרים אנשי 'הפורום החילוני' באסטרטגיה של בדלנות והקמה של תת זרם בתוך החינוך הממלכתי, אשר לכאורה אין קשר בינו לבין המורשת והתרבות היהודית. המהלך הזה מבטא חשיבה דוגמטית ודיכוטומית של קטגוריות קשיחות העומדות בסתירה האחת לשנייה: 'חילון' מצד אחד, לעומת 'יהדות' מצד שני. מצב כזה רק משרת את אלו הקרובים לשלטון ומעצים את התהליך במקום להאט ולמתן אותו.

השנייה, משום שמהלך זה מסייע לפירור מערכת החינוך הממלכתית באופן כללי ולפירוד בין אוכלוסיות. כפי שהציג הנשיא ריבלין ב-'נאום השבטים' המוכר שלו, כיום לא באמת קיימת מערכת חינוך ממלכתית, אלא ארבע מערכות חינוך נפרדות: חרדית, דתית-לאומית, ערבית וממלכתית. המערכת הממלכתית אמורה לספק מענה לכל אלו שאינם רואים את עצמם כיהודים לא דתיים או שאינם מעוניינים שילדיהם 'יחשפו' לתכנים יהודיים הקשורים לתפישות אורתודוכסיות, אך מהלך של הקמת זרם נפרד נוסף רק תורמת לחיזוק המגמה הזו, העצמת הקיטוב והפירוד באוכלוסיה וחיזוק הבדלנות במקום חינוך לאינטגרציה או חיבור בין אוכלוסיות.

השלישית, משום שמהלך זה מן הסתם ילווה בהפרטה של מערכת החינוך והגברת המימון של ההורים המבקשים ליצור לילדיהם חינוך עצמאי, המנותק מהפיקוח של משרד החינוך על תקצוב ומימון ההורים. במצב הנוכחי, לא ניתן לראות כיצד אפשר לקיים מערכת חינוך עצמאית ללא מימון שלה מכספי ההורים. מה שכמובן גורם לכך שאותם הורים המגדירים את עצמם כחילונים גם יגיעו מרמה סוציו אקונומית וחתך דמוגרפי וגיאוגרפי מסוים. הקישור שיווצר בין 'חילוני' לבין 'בעל אצמעים' יעמיק את הפער והניכור שבין אלו המבקשים להתבדל משאר האוכלוסיה לבין אלו שאין ביכולתם לעשות זאת, מהלך שבסופו של דבר רק יזיק לקרב על זהות מערכת החינוך.

לסיכום, בהחלט מובנת המצוקה והצורך למצוא דרך המתמודדת עם מגמות ההדתה של החינוך הממלכתי, ואולי החברה הישראלית בכלל (למרות שאני בספק עד כמה החברה הישראלית באמת הופכת לדתית יותר). המגמה שמוביל השר בנט עושה נזק גדול לעולם העשיר והמגוון של התרבות היהודית, שניזון וצומח מתוך מחלוקות ערכיות ומהותיות ותמיד ידע להכיל אותן במנותק משאלות פוליטיות של צבירת כוח ושררה. הניכור שחשים אותם הורים (שלא ברור עד כמה הם באמת מייצגים את אלו המגדירים את עצמם כחילונים או את התפישה החילונית כשלעצמה) כלפי המהלך של בנט הוא רק דוגמא אחת לנזק שנוצר מתוך החיבור הלא קדוש והלא טבעי שבין עיסוק בזהות יהודית לבין הפרשנות הלאומנית, הדתית והפוליטית המאוד מסוימת שבנט והארגונים הנתמכים על ידו ( או שמא הוא נתמך על ידם) מבקשים 'להנחיל'. אך לדעתי, המהלך שצריך להינקט הוא בדיוק הפוך: במקום נטישה של זרם החינוך המללכתי, יש לחזק אותו באמצעות חיבור עם כוחות נוספים בתוכו המעוניינים בשינוי המגמה, באמצעות הצבה של נראטיב יהודי חלופי לזה שמבקשים בנט וחבריו לקדם. גופים וכוחות אלו כבר קיימים בשטח ופועלים (בקשיים לא מעטים) במערכת ויש לחזק ולהעצים אותם. יתרה מכך, ישנו ציבור גדול של מסורתיים, דתיים פלורליסטיים (כולל רפורמים וקונסרבטיביים) ואורתודכסים ליברליים המנתנגדים לא פחות למגמות הנוכחיות שתיארתי, והיו יכולים להוות בני ברית טבעיים לאנשי הפורום החילוני במאבקם המשותף.

לכן, המהלך שהיה צריך להתקיים כרגע הוא הקמה של חזית ממלכתית וממלכתית-דתית מתונה משותפת מתוך שותפות ערכים ורצון לקדם יהדות מתונה, פלורליסטית ומתונה כמענה הולם לתהליך שתיארתי לעיל. מהלך זה יכול לא רק להיות אפקטיבי הרבה יותר ב-'מלחמת הנרטיבים' (או מלחמת התרבות) המתקיימת בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, אלא גם להביא לחיזוק מערכת החינוך הממלכתית באופן המעניק שוויון הזדמנויות לכל תלמיד והורה לבחור את המסגרת החינוכית הרצויה עבורו מתוך תחושת הזדהות ושותפות, ולא מתוך אילוץ וחוסר ברירה. אך במצב בו ישנה קבוצה של הורים פרבילגיים שבוחרים במודע להתמקד ב-ד' אמותיהם, לנסות וליצור ערוגת פרחים קטנה ומסודרת במקום להיאבק במרחב הגדול והפתוח, הפספוס הוא גדול. וחבל.