פואד אלשאער עומד במטע התפוחים שלו, סמוך למג'דל שמס שברמת הגולן, ובודק את הפירות. "יש פתגם בערבית שאומר: הגיע לפה גמל להתיישב בין כבשים", אומר אלשאער "רק שהגמל שלנו זה טורבינות בגודל מגדל עזריאלי".
משפחתו של אלשאער הגיעה למג'דל שמס לפני כחמש מאות שנה, ומאז הם שם. מגדלים דובדבנים, תפוחים, משמשים וקצת זיתים. העותמנים שלטו באזור, אחר כך הצרפתים והסורים, עכשיו הישראלים. המשפחה ועצי הפרי שלה נשארו במקומם. יחד עם 1,500 משפחות חקלאים מהעדה הדרוזית הם מחזיקים בחלקות פרטיות על הטרסות, שיפולי הגבעות והעמקים באזור המשתרע על שטח של 4,500 דונם בין בריכת רם במערב, מג'דל בצפון והגבול עם סוריה במזרח.
השלווה באזור החלה להתערער בשנים האחרונות, עם כניסתה של חברת אנרג'יקס, ששואפת להקים במקום טורבינות רוח ענקיות לייצור חשמל. בתחילה חלק מהתושבים שיתפו פעולה עם התכנית, אך רבים מהם התחרטו מאוחר יותר, ויחד עם מאות תושבי הכפרים יצאו למאבק בפרויקט.
העבודות על הטורבינות של חברת אנרג'יקס היו צריכות להתחיל לפני שלושה שבועות, אך נתקלו בהתנגדות קשה שכללה גם עימותים אלימים בין תושבים לשוטרים. האירועים הציתו מחאה גם בקרב הדרוזים בגליל ובכרמל על סוגיות אחרות, כמו חוק הלאום ומצוקת הקרקע ביישובים. בהתערבות המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל וראש הממשלה בנימין נתניהו, סוכם על הפסקת העבודות עד לסוף חג הקורבן בסוף השבוע שעבר. השבוע סוכם על דחייה נוספת לצורך הידברות, ככל הנראה עד סוף חודש יולי.
"ההסכם הסתיר פרטים מהמשפחות בכוונה"
"זה לא רק השטח החקלאי שעליו תשב הטורבינה, הרעש והנזק הסביבתי", אומר אלשאער, "אם התכנית תצא לפועל, אי אפשר יהיה להתפרנס כאן מחקלאות בכלל" . הוא מצביע לכיוון הטרסות הצפוניות, הממוקמות בפאתי הר החרמון. לטענתו, לאורך השנים משפחות האזור השקיעו מעל מיליארד ש"ח בפיתוח המרחב, שהביאה איתו תנופה חקלאית ותיירותית.
עד שנת 2011 החקלאים הדרוזים בגולן היו מייצאים דובדבנים לסוריה, אך עם תחילת מלחמת האזרחים הם הפסיקו ורוב התוצרת נמכרת בתוך ישראל ברשתות השיווק, בנקודות מכירה לאורך הכבישים הרבים בצפון הגולן ובמאות קטיפי בוטיק עצמאיים אותן פוקדים מעל ל-15 אלף משפחות ישראליות בעונת הקטיף.
את משפחת אלשאער אף אחד לא שאל האם הם מעוניינים בהקמת טורבינות סמוך לשטחים החקלאיים שלהם. לדבריו, בשטח יש 1,070 בעלי קרקעות רשומות במסמכי ירושה. הקרקעות לא מחולקות לפי גוש-חלקה (הדרך המקובלת לחלוקת חלקות חקלאיות בישראל). הסיבות לכך כוללות, בין היתר, סירוב של המדינה לבצע אסדרה, בשל הטענות לבעלות סורית על אדמות אלו.
בשנת 2010 חתמה חברת אנרג'יקס על הסכם חכירה מול כ-50 משפחות מהאזור בהסכמים שתוכנם המדויק לא הוצג מעולם לאלשאער ולשאר המשפחות. "זה הסכם מניפולטיבי", הוא אומר, "שהסתיר פרטים בכוונה". ב-2018 הבינו המשפחות שחתמו על ההסכם, יחד עם המשפחות השכנות, שאנרג'יקס, בחסות במדינה, מתכוונת לבנות 24 טורבינות בגובה 220 מטר כל אחת, שיהיו פרוסות על הטרסות והשדות בכל האזור. לשם השוואה, מגדל שרונה, הגבוה בישראל, גבוה מהן רק ב 15 מטר.
"ראיתי בחדשות שאמרו עלינו שחתמנו על ההסכמים מרצון", הוא מציין, "זה שקר. חתמו על ההסכם פחות מ-5% מהתושבים". המשפחות ביקשו לברר היכן יציבו את הטורבינות, מה שהיווה קושי גדול בפני עצמו, רק לאחר לחצים על החברה והמדינה הבינו שחלק ניכר מהן הולך לפלוש לתוך שטחים של משפחות שכלל לא היה במו"מ מול אנרג'יקס. "רוב בעלי האדמות פה לא חתמו מעולם על אף הסכם, והולכים להרוס להם הקרקע הפרטית שלהם בגלל שהחברה לא הוציאה את המידע המדויק לגבי מי חתם איתה ביחס לאיזו קרקע."
באנרג'יקס טוענים שכל ההסכמים נחתמו כחוק. אך לדברי אלשאער, "כשדרשנו מבית המשפט לראות מה בדיוק נכתב במסמכים ועל ידי מי התחילו להאשים אותנו שאנחנו פרו-סורים שרוצים לפגוע בביטחון המדינה. מאז מלחמת ששת הימים לא היה פה דבר שסיכן את המדינה. זה מכעיס ומעליב".
"אי אפשר לעשות ככה חקלאות. מחסלים אותנו"
מלבד הרס הנוף, החקלאים הבינו שהטורבינות לא יאפשרו את קיומה של שגרת חקלאות ודרשו לבטל את הפרוייקט על הסף, בטענה שנמכר להם חתול בשק. אך אנרג'יקס והועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) עמדו על כך שההסכמים כבר נחתמו, הכסף שולם ואין דרך להשיב את הגלגל לאחור.
לדברי אלשאער, "הטענות שלנו מגובות על יד מומחים מהטכניון ואוניברסיטת תל אביב והם אומרים אותו דבר כמונו – סכנה". לפי המסמכים שהגישו לבית המשפט המחוזי בנצרת, שם מתקיים הדיון בעניינם, הרעש של הטורבינות מקשה לשהות בסמוך להן, בין אם לצורך עבודה או לצורך מנוחה, מכיוון שהאזורים משמשים גם לתיירות. טענות נוספות שהוצגו, על אף שהן שנויות במחלוקת מבחינה מדעית, הן שלאינפרה-סאונד שמפיקות הטורבינות יש השפעה שלילית על השמיעה, במיוחד של ילדים קטנים.
"הבעיה הכי גדולה זו העבודה שלנו", אומר אלשאער, "אגרונום אמר לנו שאחרי שהטורבינות יעמדו, אפשר יהיה לעבוד בין 19 ל-30 יום בשנה באזור בגלל הרעש – זו בדיחה. אי אפשר לעשות ככה חקלאות. מחסלים אותנו."
ההכרעה המשפטית בעתירה לגבי זהות בעלים כלל משבצות הקרקע הקשורות בתכנית הטורבינות עדיין לא התקבלה, אך השופטים אפשרו לחברה להתכונן לבנייה. "אנחנו מובילים מאבק חוקי. לפני שבועיים הגיעו לפה מאות שוטרים שגידרו את הכל, הביאו טרקטורים בשביל לקבוע עובדות בשטח".
"המשטרה דחפה את הסיטואציה לאלימות"
תושב אחר באזור, שביקש לא להתראיין בשמו, סיפר על אירועי המחאה מנקודת מבטם של התושבים. "זו אצבע לתוך העין. אף אחד לא הגיע להתעמת עם השוטרים. רצינו למחות על זה שהורסים לנו את האדמות שלנו. כשהמפגינים התקרבו לשטח עם הטרקטורים, עדין רחוקים מהשוטרים, התחילו לפזר גז מדמיע, ירו כדורי פלסטיק שפגעו קשה בארבעה אנשים. היו פה נשים, ילדים ומבוגרים. זה העלה הרבה כעס, ובתגובה פרצו לתוך תחנת המשטרה במסעדה. אנחנו ביקשנו להגן על הבית שלנו בצורה לא אלימה. המשטרה דחפה את הסיטואציה לאלימות".
הם מבקשים לא לכרוך את הביקורת של התושבים הדרוזים בגליל סביב סוגיות הבנייה ביישובים והכעס על חוק הלאום עם המאבק נגד הטורבינות, שמטרתו לשמור על פרנסת תושבי האזור, אך הוא לא מסתיר את הכעס הכללי שעליו נשען גם המאבק הזה. לדברי חברו של אלשאער, "התחושה היא שיש שוויון בחובות, אבל לא בזכויות" .
לדברי אלשאער, "האחריות לתיקון היא אצל ראש הממשלה. אף אחד שם לא סופר את בן גביר, שרק יהרוס את המדינה. אנחנו סומכים על בית המשפט, כי אנחנו מכירים את הזכויות שיש לנו על הקרקע שלנו".
