איך אנחנו יודעות ששירות ממשלתי הולך לעבור הפרטה?
נדמה שלמשרד האוצר יש מתכון קבוע ומנצח:
- קודם כל, מייבשים תקציבים עד כדי קריסת השירות.
- בקריסת השירות מאשימים את העובדים והעובדות: הם לא יעילים, הם לא מקצועיים, הם לא מוכשרים לעבודה, רמתם נמוכה, הם פרזיטים, יש להם תנאי עבודה מפליגים שעושקים את המדינה – הם האויבים שאשמים בכל תחלואי החברה.
- כשהציבור יזעק שהמערכת קורסת ולא מסוגלת לתת שירות – מפריטים.
בתחילת ימי הקורונה, עם פריצת הסגר הראשון לחיינו, עבדתי במשרד החינוך כממונה על שוויון בין המינים בחינוך ועל תוכנית קרב להעשרה איכותית. שני התפקידים יושבים בליבה של צמצום פערים ומתן הזדמנויות שוות לאוכלוסיות שונות.
הסגר תפס את כולנו לא מוכנים, נכנסנו למרתונים למציאת פתרונות למידה מרחוק באמצעים שונים. הימים האלה זכורים לי כשעתה היפה של המערכת. התגייסות נרחבת של כלל הגננות, המורות והמורים, הפיקוח, מטה המשרד במטרה אחת: לשמור על שגרת למידה ובריאות רגשית של התלמידים והתלמידות. נפתחו אולפנים, תוך זמן קצר צולמו מאות שיעורים, הוכנו מערכי שיעור ללמידה מרחוק, המורות והמורים קיבלו הכשרה לכך והצליחו במשימות. במעקב של ה-OECD אחר התארגנות מערכות החינוך למציאות החדשה, עמדה ישראל בצמרת העולמית.
מי שהתעשתו במהרה היו פקידי האוצר, שנדמה שלמדו בעל פה את ספרה של נעמי קליין "דוקטורינת ההלם". קליין טוענת שכל משבר הוא הזדמנות להפרטה עבור מדינות וארגונים בעלי תפיסה ניאו-ליברלית. בחסות האנדרלמוסיה שיוצר המשבר, לפני שהציבור הרחב מבין את מה שקורה סביבו, בהפוך על הפוך, נשלחת במהרה "היד הנעלמה" של מעצבי המדיניות בעלות תפיסות השוק החופשי להציע פתרונות הפרטה.
מערכת החינוך מיובשת כבר שנים, ושכר המורות והמורים גורם לבריחה מבחירה בעיסוק זה. מה שמחזיק את המערכת מתפקדת ומגיעה להישגים למרות התנאים הוא המחויבות העמוקה של צוותי ההוראה שרואים בעבודה זו שליחות. במשך השנים פגשתי אלפי מורות ומורים עם אמונה וברק בעיניים, שעושים לילות כימים כדי להגיע לאחרון התלמידות והתלמידים למרות הקשיים.
הקורונה תפסה את המערכת בתוך משבר עמוק ומתמשך, אך עם גננות, מורות ומורים מחויבים לתלמידיהם. הדימוי המקצועי של המורות היה בשפל. גם דעת הקהל שתודלקה שנים נגדן. עלבונות שהוטחו כלפיהן שנים על שנים הגיעו לכדי הבשלה: הפסיכומטרי שלהן נמוך, השכלתן ירודה וכל מטרתן בחיים היא למצוא עבודה שיוכלו לחזור בה הביתה מוקדם ככל האפשר ולהתבטל.
באחת הישיבות הטלפוניות הראשונות בתקופה זו עם האוצר, שדנו בה בהתארגנות המהירה שיש לבצע בעת סגר ומגפה והסטת תקציבים בהתאם, שמעתי בבוקר אמירות קשות מצד אנשי האוצר כלפי המורות: לא עובדות, לא נכנסות "מתחת לאלונקה", לא מוכנות להתגייס למשימה, ובקיצור – לא זכאיות לשכר.
באופן פלאי, עוד באותו ערב פתחו מהדורות החדשות של מדורת השבט את הדיווחים שלהם באותן המילים בדיוק. אם הייתי אדם קונספירטיבי, הייתי חושבת שפקידי האוצר תידרכו את עורכי החדשות. מכיוון שאיני כזו, אני מניחה שבאופן מקרי הסתדרו הקלפים כך שגם באוצר וגם במהדורות ייאמרו אותן מילים ויימסרו אותם מסרים.
לשמחתי ולהפתעתי תגובת הציבור הייתה הפוכה. מרבית ההורים ששהו עם ילדיהם בבית בחסות הסגר נחשפו לעבודת ההוראה הקשה של הגננות, המורות והמורים ולמסירותם. הורים, תלמידות ותלמידים וארגוני המורות יצאו למתקפת נגד שנהדפה ונגדעה באיבה: עובדי ההוראה קיבלו את שכרם עבור כל תקופת הסגרים.
למרות מאבקי שכר חוזרים והסכמת הציבור הרחבה שתגמול המורות והמורים לא מספק, השכר לא מגיע לסכום שיפתה לבחור במקצוע ההוראה.
כך, בשנים האחרונות אנחנו מגיעים כל שנה לראשית שנת הלימודים בחוסר קריטי של גננות, מורים ומורות לפתיחת השנה ומענה לצרכים הבסיסיים ביותר: לימודי ליבה. על מעבר זה אפשר לחלום רק במסגרת הגפ"ן, שהיא עוד ערוץ שהומצא להפרטה.
כל מנהלת ומפקחת שאני משוחחת איתה בשנתיים האחרונות מבקשת סיוע במציאת מורות וגננות, הפשרות שהן עושות בלית ברירה פוגעות גם בהישגים וגם ביכולת לתת יחס אישי הוגן לכל תלמיד ותלמידה בהתאם לצורכיהם. הפתרונות מגוונים: מחנכת אחת לשתי כיתות, מורות שלא הוכשרו לתחום מסוים מלמדות אותו, מתנדבות ומתנדבים במערכת ועוד.
משרד החינוך השיק בימים אלה תוכניות חירום שכוללות פתרונות יצירתיים במיוחד: הכשרת בזק של שבועות ספורים למי שמעוניין להשתלב במערכת, פתיחת מסלולי הכשרה מקוצרים לתעודת הוראה למי שיש להן זיקה לתחום, כמו מורות חיילות, קריאה לגמלאות משרד החינוך לשוב למערכת, ואפילו הכנסת מומחים בתחומים שונים ללמד, גם אם לא הוכשרו לעבודה עם ילדים וילדות.
בכתבה מפרגנת במיוחד על איכות בנות השירות הלאומי שכותרתה "בצל המחסור במורים: כ-500 בנות שירות לאומי ישתלבו במערכת החינוך", מצביע ערוץ 14 על פתרון המשבר: "האם מדובר בתחילתו של הפתרון למשבר הגדול שפוקד את מערכת החינוך? מסקר מקיף של האגודה להתנדבות על השפעת השירות הלאומי על העתיד התעסוקתי, נראה שבהחלט". כלומר, נוצרת אשליה שבנות השירות הלאומי ישמשו כמורות במערכת וכמענה לחוסר הקיים. בהמשך מתברר שהכוונה היא שעיסוקן בחינוך יביא אותן לבחור בזה כמקצוע. אבל הרעיון שלפיו בנות השירות הלאומי יהיו מורות בפועל נטמן בקרקע ועוד יבשיל ויניב פירותיו, כי הרי עגלת מערכת החינוך הממלכתית ריקה ושוממה, ואין כבנות החינוך הממלכתי-דתי להפריח שממה זו. בהינתן שהישגי החינוך הממלכתי-דתי נמוכים מהישגי החינוך הממלכתי הכללי, אני תוהה במה תתמלא העגלה הריקה.
המחסור במורים לא מקרי. זה לא משבר שאירע או גזירת גורל. המחסור הזה הוא חלק מייבוש המערכת והבשלת דעת הקהל להפרטתה. "זה לא באג, זה פיצ'ר", יאמרו הצעירים. זו יד מכוונת שעושה את הדברים כדי לכבוש עוד יעד בשרשרת יעדי הנאו-ליברליזם.
יקראו לזה "שיטת הוואוצ'רים", ימכרו לנו את יתרונות השוק החופשי והבחירה האישית של כל משפחה היכן יתחנכו ילדיה, כאילו חינוך הוא חנות ירקות שהסחורה בה גלויה וכל דיכפין ייטה וייבחר. בפועל, נמצא עצמנו גבוה עוד יותר מהיום בצמרת מדינות העולם בפערים חינוכיים, עם מתאם מלא בין הכנסת הורים להישגי ילדיהם, בבחינת "אמור לי מיהם הוריך ואומר לך היכן נגמר עבורך האופק".
