קשה שלא לחשוד בהחלטתו של נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, להפיק סדרה על עולם העבודה האמריקני. הונו האישי של הנשיא לשעבר מוערך ב-70 מיליון דולר. בתור הנשיא השחור הראשון הוא הפך אמנם לסמל לשוויון ההזדמנויות, אבל לא הייתה בכהונה שלו בשורה למעמד העובדים האמריקני, בפרט בתגובתו למשבר הכלכלי הגדול ב-2008. הוא נתפס יותר כנשיא של וול סטריט מאשר כנשיא של איגודים. האם את מה שלא עשה כנשיא, יעשה אובמה בתור מפיק?

ואכן, השיחה הקלילה אבל כנה כביכול שמנהל אובמה, האיש החזק ביותר בעולם לשעבר ומיליונר בהווה, עם עובדת מקדונלד'ס בזמן קניות בסופר, היא תרכיז אמריקני שקצת קשה לחיך הישראלי לעכל. אבל אם מסתכלים מעבר לפרסונה, מגלים שכמו ב'מפעל אמריקני', סרט הנטפליקס הקודם שהפיק אובמה על רכישת מפעל בחגורת החלודה על ידי מיליארדר סיני, גם הסדרה החדשה 'לעבוד: מה שאנחנו עושים כל היום' (נטפליקס) מאירה בקלילות לא רדודה צדדים חשובים במצבו העכשווי של הקפיטליזם האמריקני. הסדרה כמעט ראויה לציון לשבח. אבל אז מגיעים לבוס.

מה שאנחנו עושים

בחברת הצריכה, הפעילות הכלכלית המרכזית שמקבלת במה היא הרכישה. לעבודה, מלאכת הייצור של התנאים החברתיים והחומריים, מוקדשת הרבה פחות תשומת לב. צופי הטלוויזיה שאינם עורכי דין, רופאים או פוליטיקאים, כמעט ולא יראו את מקום העבודה שלהם על המסך. גם הפערים בין המעמדות משתקפים דרך השאלה הצרכנית: באיזה מכונית הם נוסעים, איך נראית עגלת הקניות שלהם, איפה הם יוצאים לחופשה ומה הם לובשים.

אבל העבודה היא, ככותרת הסדרה, "מה שאנחנו עושים כל היום". היא מרכיב מהותי בחיי היחיד והחברה. השכר הוא אכן השורה התחתונה הקובעת את תנאי החיים. אבל חשובות לא פחות הן גם השורות הרבות שנכתבות לפניה: תנאי העבודה הפיזיים, האם יש לעבודה משמעות, איך מתייחסים לעובדים, האם הם מביאים את עצמם לידי ביטוי, לאן הם יכולים להתפתח, כמה קל לפטר אותם ומה היחס בינם לבין שאר עובדי החברה.

הסדרה סוקרת את עולם העבודה האמריקני בארבעה פרקים, בחלוקה מעמדית: מהתחתית, עובדי שירותים בשכר מינימלי, דרך עובדים בדרג הביניים המקצועי למחצה, מנהלים ובעלי מקצועות חופשיים, ולבסוף – בעלי החברות. היא מתמקדת בשלוש חברות עתירות עובדים: בית המלון פייר במנהטן, חברת שירותי סיעוד ממיסיסיפי וחברת טכנולוגיה שמייצרת מערכות נהיגה אוטונומיות למשאיות.

מה שהסדרה מצליחה להביא למסך הוא את עוצמת החלוקה למעמדות, שחייהם נבדלים זה מזה בצורה עמוקה כל כך, עד שקשה להאמין שהם מתקיימים באותו מרחב פיזי. כשמסתכלים על הפערים דרך עולם העבודה, מגלים שכל מעמד הוא צורת קיום אנושית אחרת, המתקיימת בתנאים פיזיים ונפשיים שונים, ומפתחת שאיפות ומבנה אישיות שונה. בחברה שעסוקה בעיקר בזהות, מדובר במסר כמעט חתרני.

הפרק הראשון, והמוצלח ביותר בסדרה, מתאר את התחתית: גדודי ענק של עובדי שירותים שמחליפים עבודות כמו טיפול בקשישים, עמידה מאחורי הדלפק במקדונלד'ס וחלוקת משלוחים באובר, בידיעה שבכל האפשרויות הם לא ישתכרו מספיק כדי להתקיים. העבודה מבחינתם היא מרכיב במלחמת ההישרדות, אותה הם נידונו לנהל. כששואל הנשיא לשעבר אחת מהן מה השאיפות שלה, היא מתארת את עצמה יושבת על מרפסת, "כשכל החשבונות שלי משולמים". לשרוד מבלי מחנק היא משמעות החיים.

פרק זה גם מדגים את כוחו של האיגוד המקצועי, שמצליח לאפשר לעובדי שירותים לחיות בסמוך למעמד הביניים, ולהוריש מעמד גבוה יותר לילדים שלהם.

מעליהם, עוסק הפרק השני בעובדי דרג הביניים שניצלו לשמחתם ממלחמת ההישרדות היומיומית. העבודה מבחינתם היא ביטחון, בוודאי לא מכשיר למימוש עצמי. כשנשאל אחד מהם, עובד זוטר ולא מקצועי בחברת הייטק, אם היה רוצה להתפרנס מהמוזיקה שהוא יוצר, הוא לא מתבלבל ואומר שמוזיקה מבחינתו היא לא עבודה. הפנאי המוגבל שמאפשרת לו העבודה הוא מבחינתו השדה שלו למימוש עצמו.

אובמה (משמאל) נפגש עם משפחתו של קארת'יק לאקשמנאן, עובד בחברה לפיתוח רכב אוטונומי (מימין). אנשי 'משרות החלומות' נידונים לרדוף אחרי משמעות בעבודה, אבל עושים זאת בתנאים פיזיים נוחים במיוחד (צילום: נטפליקס)

בדרג המנהלים והעובדים בעלי הכשרה גבוהה, מה שמכונה בסדרה "משרות החלומות", העבודה כבר משחקת תפקיד זהותי מכריע יותר. המהנדס בחברת ההייטק רוצה להרגיש משמעותי, ומחליף עבודה. מנהל המלון 'פייר' רואה בו את משימת חייו, לומר את ההיסטוריה של המלון ומקדיש לו כל דקה מעבר לשעות העבודה. זהו המעמד הגבוה שמשוכנע שהוא מעמד ביניים. הוא זוכה לחשיפה התרבותית הגדולה ביותר, ולייצוג עודף במדיות עד שהוא משתכנע שהוא הנורמלי. הוא נידון לרדוף אחרי משמעות בעבודה, אבל עושה זאת בתנאים פיזיים נוחים במיוחד.

יחסי ציבור לאלפיון העליון אינם דבר נייטרלי

אבל כשאובמה מתקרב לפסגת הפירמידה, הבעיה מתגלה, והיא בולטת במיוחד בשיחה עם נטרג׳אן צ'אנדראסקאראן, יו"ר חברת טאטא ההודית.

ברור שלהביא את האדם שעומד בראש אחד התאגידים הגדולים בעולם אל מול המצלמה, לא שקול לשיחה עם נהגת אובר שחולמת להיות מאפרת. אובמה מדבר אתו כקולגה, והוא עונה לו כחלק מעבודתו כמנכ"ל. הוא נמנע מלשאול אותו שאלות קשות, או לעמת אותו עם ביקורת שנשמעת על החברה. המצלמה לא סודקת במילימטר את התדמית שלו, מה שהופך את הראיון ליח"צני בעיקרו. ויחסי ציבור לאלפיון העליון אינם דבר ניטרלי.

אובמה (משמאל) עם נטרג׳אן צ'אנדראסקאראן, יו"ר חברת טאטא ההודית. זה נכון שגם הבעלים הם בני אדם, אבל הם בני אדם עם כוח, ואפילו הרבה מאוד כוח (צילום: נטפליקס)

יתכן שאובמה באמת בחר בוסים 'טובים' יחסית. זה נכון שגם הבעלים הם בני אדם, אבל הם בני אדם עם כוח, ואפילו הרבה מאוד כוח.

וברגעים אלה של הראיון עם ה'בוסים', יחד עם הניסיון בסדרה לספק הסברים רחבים יותר למצב, מתגלה החולשה המוסרית של הסדרה. אובמה אמנם משלם את ה'מס' הפרוגרסיבי שלו ומזכיר את מילטון פרידמן, הניו דיל והתמורה הניאו ליברלית, אבל אלה נשארים בתור תפאורה יותר מאשר כביקורת שמאתגרת את הדעה המקובלת.

תיאור טוב יותר של הוויית האלפיון העליון אפשר למצוא בסדרה 'יורשים', שמציגה את העשירים ביותר כאנשים נידונים לשלוט או לפרוש. מי שנולד למעמד הזה, ובמידה מסוימת גם מי שמעפיל אליו, נידון למעשה לא לעבוד. כלומר, טכנית הוא יכול לעבוד, אבל לא תהיה לזה השפעה על רמת הצריכה שלו, ואין לו עוד לאן 'להתקדם'. הוא 'פנוי' לחלוטין לממש את הפוטנציאל האנושי שלו. זה מביא, כפי שמתואר היטב בסדרה, לוורטיגו מוחלט, מרופד בהרבה אוכל טוב, טיסות ונותני שירותים.

מתוך הסדרה "היורשים" (תמונה: באדיבות הוט)

הבוסים הנחמדים בסדרה של אובמה, ואווירת הפיל גוד הכללית מסיימת את הסדרה במעין קתרזיס מוזר ולא מוצדק. אם שמים את עובדת הקבלן והטלפנית באותה שורה עם המנכ"ל והבעלים, המסקנה המתבקשת היא שכולם צריכים להשתדל להיות קצת יותר טובים, ואז יהיה יותר טוב. ואם כולם בסדר, מהבוס ועד אחרון העובדים, המטען הערכי מנוטרל.