בסיום ההפסד של נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל ביום ראשון לצרפת, בגמר אליפות אירופה, הגיע מאמן הנבחרת, אלעד חסין, לעמדת הראיונות. צוות המראיינים של ערוץ הספורט, גיל ברק ושי האוזמן, שאלו את חסין על הטורניר, על צמד המצטיינים של הנבחרת הישראלית, על משחק הגמר, על ההישג והאכזבה.
חסין, שחווה כרגע את רגע השיא בקריירה שלו הבין את גודל המעמד. הראיון שלו היה ענייני ובוגר. הוא שמח על מדליית הכסף אבל היה מאוכזב, כמו שרק מי שהיה במרחק קליעת עונשין אחת מזכייה במדליית הזהב יכול להיות מאוכזב.
הראיון עם חסין היה רגיש ומקצועי וכשמאמן הנבחרת סיים לענות על השאלה האחרונה, גיל ברק התחיל לסכם והתכוון להחזיר את השידור לאולפן בישראל. אבל אז אלעד חסין אמר: "אני רוצה להגיד עוד משהו. אפשר?" ברק שמח על ההזדמנות לשמוע עוד מפיו של המאמן הנרגש וענה: "כמובן". משום מקום ובלי הכנה, אמר חסין: "יהודי-אמריקאי, ישראלי- אירופאי, ישראלי- מרוקאי, ישראלי- אשכנזי, מהקיבוץ, מהדרום, מהצפון – ביחד כולם מצליחים. המדינה מצליחה. רק ביחד. וזה מה שהחבר'ה האלה הראו למדינה שלנו. רק ביחד".
***
בזמנים רגילים הדברים האלה, שאמר אלעד חסין מובנים מעליהם והם על סף הקלישאה, הרי כל נבחרות ישראל בנויות ככה והרי ברור שכדי לנצח צריך לשחק יחד. על פניו חסין לא חידש פה שום דבר. אבל אנחנו לא נמצאים בימים רגילים. הימים הם ימי משבר עמוק מאוד בחברה הישראלית. הקונפליקטים החברתיים, שמלווים את המדינה מאז הקמתה, התעצמו והשתלטו על שגרת החיים.
השיח שמלווה את הקונפליקטים האלה אלים וקיצוני מאי פעם. השסעים החברתיים עמוקים מתמיד: ימין מול שמאל. אשכנזי מול מזרחי. עירוני מול קיבוצניק. מתנדב מול סרבן. תומך רפורמה מול מתנגד רפורמה. הכול עכשיו הוא שחור מול לבן. בכל חדר שבו שלושה אנשים תמצאו ארבעה קונפליקטים. במציאות הישראלית הנוכחית להגיד ש"ביחד כולם מצליחים. רק ביחד", זאת כמעט אמירה אנרכיסטית.
במערבלות הקונפליקט הקיומי יש שני אירועים, שמצליחים ללכד מדינה סביב מטרה משותפת: מלחמה וספורט. נראה שבמלחמה הבאה הלכידות החברתית הישראלית תעמוד שוב למבחן, כי גם הצבא, שנחשב פעם לכור היתוך, מתפרק לאט לאט. זלזול של פוליטיקאים בלוחמים. סרבנות של לוחמים. הפוליטיקה, שתמיד הייתה חלק מהצבא בלי לומר זאת, השתלטה עליו לחלוטין. אז גם הקונצנזוס הזה נחלש. נשאר הספורט. כנראה שגם אלעד חסין יודע זאת.
***
הנבחרות הצעירות של ישראל בכדורגל ובכדורסל סיפקו לחובבי הספורט קיץ מהחלומות: נבחרת הנוער בכדורגל סיימה במקום השלישי בעולם, הנבחרת עד גיל 21 נעצרה רק בחצי גמר אליפות אירופה. נבחרת העתודה בכדורסל סיימה במקום השני באליפות אירופה. בארגנטינה, בגיאורגיה וביוון הונפו דגלי ישראל בגאווה ונציגנו עמדו זקופים וגאים בהמנון.
הנבחרות הללו מורכבות מכל חלקי החברה של ישראל. והספורט, כמו שרק הספורט יכול להיות, הוא המשווה הגדול וכולם נבחנים רק על פי יכולתם המקצועית ואת אף אחד לא מעניין איפה ההורים שלהם נולדו והאם הם גדלו בקיבוץ או בעיר. מה שחשוב הוא האם הם מסוגלים לשים את הכדור בתוך הסל.
המטרה של הנבחרות הצעירות של ישראל היא לגדל את דור העתיד של הנבחרות הבוגרות. אבל בקיץ הזה הנבחרות האלה הצליחו להשיג מטרות יומרניות הרבה יותר: הן הצליחו לאחד עם מפורק לחתיכות. הן עשו משהו שאף קבוצת ספורט מקצועני לא תוכל לעשות כי אף קבוצת ספורט מקצועני לא מורכבת מהפסיפס האנושי הישראלי.
זה מה שיפה וזה גם מה שמבדיל את טורנירי הנבחרות מטורנירי הקבוצות: הנבחרות באמת מייצגות את ישראל, כי רק הן מורכבות מישראלים. אומנם, מגוון מאוד גדול ורחב של ישראלים, אבל ישראלים.
החיבור בין נבחרת ישראלית לביני אינו רק בגלל צבע הגופייה, שהשחקנים לובשים, אלא בגלל האנשים, שלובשים את הגופייה הזאת. האנשים האלה הם השתקפות של המרקם החברתי הישראלי והם מייצגי האופי הישראלי: הלוחמני, הנחוש והמאוחד. מאוחד כמו שכרגע רק ספורט יכול לאחד במדינה שלנו. מצד אחד זה קצת עצוב ומצד שני מזל שיש עדיין את הספורט.
