בזמן שהמועמדים והמועמדות האשכנזים והשבעות לראשות העיר תל אביב עוסקים בצורה לא פרופורציונלית בבעיות חניה, פקקים, ישיבת מעלה גלבוע ועוד סוגיות ליברליות ועשירות, דרום העיר טובע. בין יד אליהו ליפו ודרומית לרוטשילד, מצב חסרי הבית, המכורים הקשים לסמים, הזנות, לא מגיע למצעי הבחירות.

גבעת עמל נמחקה, והפיצויים שהובטחו לרחל, לבנה, חנה ושרה עוד לא הגיעו. הארגזים, כפר שלם, עזרא – השכונות הוותיקות, כל אחת עם הסיפור שלה, נפלו קורבן לאילי הנדל"ן. חלק מהתושבים הוותיקים התעשרו, אבל רובם נאלצו לעזוב, ההון דחק ודוחק אותם הרחק מתל אביב. הדימוי הציבורי של העיר הלבנה כל כך שונה מהשכונות האלו, אבל הן תל אביב לא פחות מפלורנטין וצהלה.

בני אדם מסתכלים קדימה, ישר, בשונה מבעלי חיים אחרים, ולכן נוטים לחשוב שככל שעובר הזמן – המצב, המציאות, משתפרת, הולכת קדימה. מתקדמת. זו כמובן שטות גמורה. אנחנו עדים לכך ברמה הלאומית, אבל ההיגיון הזה עדיין רווח, לכן קשה כל כך להסביר למי שלא היה ברחוב לוינסקי (לא השוק), לאחרונה, עד כמה החמיר מצבה של תל אביב.

אם לשפוט לפי קבוצת הפייסבוק "דרום תל אביב בקריז", שהוקמה על ידי תושבים, המצב קטסטרופה. כל שעתיים דיווח בקבוצה על מכורים שמזריקים ברחוב, ישנים על ספסלים ושולחנות בגינות, סחר בסמים בלי שום הגבלה, אלימות, פריצות, זוהמה ברחובות. שטח הפקר הוא המושג השולט. לא מדובר בהגזמות סטייל מכת העכברושים בבני ברק. מדובר באקס-טריטוריה, שגל הג'נטריפיקציה הקפיץ בה את מחירי הדיור, אבל לא הביא לטיפול שורש בבעיות.

תל אביב יכולה להיות דוגמה ומופת להתמודדות עם אתגרים חברתיים כאלו, לא מושא לסיורי צדק חברתי שבה מוצג החזון ההרצליאני והכישלון החולדאי. הרבה תלוי בצעירים שמגיעים להפגין מדי שבוע בקפלן, לא כהתארגנות מפלגתית, אלא ככוח שיכול לדרוש טיפול הגיוני באתגרים האלו. העולם מפוצץ רעיונות של שיתוף ציבור, מיגור עוני, יצירת מרחבים מיטיבים עבור כלל האנשים. לא יכול להיות שהבחירות האלו יעברו בלי זה.

וכמו שלא תמיד ההתקדמות היא קדימה, צריך תמיד לזכור שאין ריק. כשהדרום מופקר פוליטית, ממלאים את החלל ארגונים גזעניים וחשוכים. חבורה צנועה של פעילים ימנים, חלקם מקהילת הלהט"ב, שעושים לא מעט רעש ציבורי, ובעיקר אוחזים בשלטון מספיק חזק כדי לבטל את מתווה האו"ם, ולהשאיר את ההתמודדות עם הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה לשכונות דרום העיר בלבד. מיטב הפוליטיקאים הימין הקימו לשכות בדרום העיר והבטיחו לשפר את המצב, אבל חוץ משנאה לא היה להם שום דבר למכור. שנאה אמנם היא מוצר שהולך חזק בשוק, אבל התוקף שלו קצר. פתרונות אין שם, לא כאלה שראוי שיקרו בישראל לפחות.

שרת התחבורה לשעבר מרב מיכאלי הבטיחה לפנות הפיל הלבן שחירב עוד בשנות ה-60, הרבה לפני האפריקאים והמכורים, את שכונות דרום העיר וקבע את עתידן לשנים הבאות. התחנה המרכזית לא פונתה עדיין, מסיבות רבות, אבל השורה התחתונה היא שמאז ביקורו של יצחק רבין בתחילת שנות ה-90 בכפר שלם, אף דמות פוליטית מהשמאל לא הציבה את הנושא במרכז האג'נדה.

רוב הבעיות שמקשות על דרום תל אביב לשגשג הן ברמה הלאומית, ודורשות תקציבים מהמדינה ולא מהעירייה, וכאן בדיוק צריך כוח קפלן להתערב. בניגוד לדימוי של תל אביב כבועה, או בשכלול שמציע המועמד יובל צלנר "הכרזת עצמאות של העיר", תל אביב היא חלק בלתי נפרד מישראל, על אפם ועל חמתם של הקיצוניים משני הצדדים. רק אם חלק נכבד מהמצביעים בבחירות הקרובות ידרשו התערבות רחבה, תוכנית הצלה שכוללת את התושבים כולם בפתרונות, שמייצרת חזון אוטופי ולא דיסטופי כמו המצב עכשיו – משהו יזוז.