בצל הדרמה הפוליטית-משפטית, יצוין היום (שני) היום הארצי למודעות לנזקי הזנות. נדמה שבתקופה האחרונה הנושא ירד מהכותרות, אבל הזנות קיימת כמו תמיד, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, גם באזור צומת קפלן והכנסת, ובעוד אינספור מקומות בכל עיר בישראל. לקראת ציון היום, בראיון מיוחד ל'דבר', מספרת ילנה דיווין, שורדת זנות, אמנית ואקטיביסטית וממקימות 'קול שורדות הזנות בישראל', על הכניסה למעגל הזנות, על החיים החשוכים במועדוני החשפנות ועל היציאה הקשה החוצה.
"לא נכנסים לזנות כי בגיל 20-18 את אומרת לעצמך 'יש לי את כל האפשרויות, אבל אני חולמת להיות זונה'. אנחנו נורא רוצים שזה יעבוד ככה, אבל זה לא", מבהירה דיווין בפתח השיחה, "זנות היא שחזור של טראומה. כשאת מגיעה מבית שבו את אפס ואת יודעת מה מצפים ממך לתת, לבית הספר שבו את השרמוטה של השכבה. כשמגיע הסרסור, הוא כבר לא צריך ללמד אותך שום דבר".
דיווין (37), כיום אמנית ויוצרת בתחום הפרופורמנס והכתיבה, יצאה ממעגל הזנות לפני כ-7 שנים, אחרי 4.5 שנים בהם עבדה במועדוני חשפנות. "נכנסתי למועדונים בגיל 25, אבל המועדון הוא רק המוסד הרשמי. גם לפני שנכנסתי לאיזשהו מקום, הייתי על רצף הזנות. בעצם, אני על רצף הזנות מגיל 10", היא מעידה על עצמה.
"חשבתי שפשוט ככה העולם עובד"
בדומה לנשים רבות במעגל הזנות, דיווין, שנולדה בברית המועצות לשעבר וגדלה בירושלים, גדלה עם אבא אלים, וחוותה ילדות שהייתה רצופה בהתנהגות מינית תוקפנית והזנחה. "נולדתי לבית אלים ופטריאכלי, אבא שלי היה גבר מאוד חזק, והיו גם את אמא שלי ואחותי- הנשים. ככה שמגיל קטן הבנתי מה מצופה ממני. ניסיתי להגן על עצמי, להעריץ את אבא שלי, אבל זה לא שמר עליי".
"מגיל קטן היו על הקירות תמונות של נשים מפלייבוי. בגיל 6, כשעלינו לארץ, אבא שלי קנה מכשיר וידאו והתמונות השתכללו לסרטים" היא מספרת. "הוא היה צופה איתי בפורנו ומלמד אותי מה זה להיות יפה, מה צריך לעשות".
בגיל 10 אביה גנב הכסף של המשפחה ונעלם. "נשארתי עם המשפחה של אמא שלי, שמבחינתם זה שהייתי 'חברה טובה' של אבא הפך אותי לזונה, לאהבלה, לאפס. והאמנתי להם". מאז, חוותה הזנחה מאוד קשה. "אמא שלי לא הכינה לי אוכל, למשל. היא פשוט הייתה מאוד עייפה. הרעב הוציא אותי החוצה, לנסוע בטרמפים. מי שעצר לי לטרמפים היו הפדופילים המנוסים, שידעו בדיוק מה אני צריכה, ומה אני צריכה לשמוע, ואני ידעתי מה אני צריכה לתת".
חשבתי שפשוט ככה העולם עובד. שאישה, כדי להשיג דברים בחיים, צריכה לתת מין. אני הייתי קוראת להם 'פראיירים', מבחינתי, אני הייתי זו שמנצלת אותם. הייתי בטוחה שאני חכמה בלילה, שעליתי על משהו".
החיים המשיכו, ובגיל 17.5 דיווין, לרגע, נצחה את הביוגרפיה שלה. היא עבדה בעבודות "רגילות", שכרה דירה, והייתה, לדבריה, "ממש בסדר". "ניסיתי להוכיח למשפחה שאני לא כזו אפס כמו שהם חשבו", היא מספרת. בגיל 25 היא אפילו כבר הייתה "מסודרת". מנהלת משרד בחברת הפקות, שוכרת דירה ועומדת בכל התשלומים, אפילו היה לה בן זוג. שחי על חשבונה. "הוא היה מאוד אלים. הייתי חוטפת ממנו על ימין ועל שמאל, והייתי צריכה לדאוג לו להכל".
"יום אחד חזרתי מהמשרד ו'עצבנתי' את חבר שלי", היא מספרת. "הוא לא הפסיק להכות אותי במשך שעות, לא נתן לי ללכת לישון, ולא הצלחתי להגיע לעבודה. פוטרתי, נשברתי. כמה ימים אחרי, אחותי התקשרה ואמרה שאמא שלנו מאושפזת במחלקה אונקולוגית, והדבר הכי יציב בחיים שלי התערער. זה כבר שבר אותי לגמרי. כשאת שבורה מבפנים, האירועים החיצוניים הקשים, כמו מחלה של הורה או פיטורין, כאלה שקשים לאנשים 'רגילים' אבל הם מתמודד איתם – פשוט מרסקים אותך. משם הדרך הייתה קלה מאוד למועדוני חשפנות".
"כל חשפנית שנכנסה עם גבר לחדר קיבלה מהברמנית מפתח וקונדום"
דיווין מספרת שעבדה בכל המועדונים בתל אביב, חוץ מבפוסיקט הידוע לשמצה. "ידעתי ששם מתייחסים לבנות מזעזע, ושיש שם 'סקס מלא'. הבטחתי לעצמי שאני לא מרשה שידברו אליי לא יפה, ושאני לא זונה".
אבל במועדונים, היא אומרת, שום דבר לא כתוב בשום מקום. זה פשוט מה שקורה. "את מנסה להציב גבול, הזנאי כמעט אף פעם לא מקבל אותו. זה תמיד 'למה את כבדה? מה, את ילדה?', היד תמיד נשלחת לא משנה מה סגרתם, או מה הנהלים. ככה, זה לא משנה מה את אומרת – ה'לא' שלך לא שווה כלום. את תמיד מעורערת. וזה עוד הרבה לפני החדר הפרטי. זו משוואה פשוטה: הוא שילם, את שלו.
"בלאפ-דאנס, למשל, את מורידה את החלק העליון, את חייבת. הוא לא יושב לבד, הוא יושב עם חברים וגם הם שולחים ידיים. את מנסה להזיז להם את הידיים, והוא אומר לך 'אבל זה מה שאני רוצה, ואני שילמתי'. ומה את יכולה לעשות? ללכת למאבטח?
"בתקופה שלי, כל חשפנית שנכנסה עם גבר לחדר קיבלה מהברמנית מפתח וקונדום. זו הציפייה. וגם ברגע שהוא רואה את הקונדום גם הוא מבין, גם אם סגרת עם הזנאי שאין סקס, הוא רואה שנתנו לך קונדום ביד. את כבר לא יכולה לעשות כלום. בחדרים, המוצר הכי נמכר הוא מציצה עם קונדום ב-400 שקל. גם את זה הוא יודע".
"רק בשיקום בגיל 30 הבנתי שהייתי במעגל הזנות"
"אחרי 4.5 שנים הייתי שבר כלי", מספרת דיווין. "אבל פתאום מעגלי תמיכה נכנסו לי לחיים. זה התחיל בקבוצה בתיאטרון "פלטפורמה", שם פתאום קראו לי בשם שלי, פתאום אמרו לי 'איזה יפה את כותבת'. הבנתי שמותר לי לחלום, ואני יודעת לעשות משהו, אני אפילו מקבלת על זה מחמאות. היה לי מקום בעולם".
כך אזרה אומץ לעזוב את החשפנות וללכת לעבוד בעבודה 'רגילה'. אבל זה לא היה פשוט כמו שחשבה. "אמרו לי: 'אם כל כך לא טוב לך שם, לכי למקום אחר, מה הבעיה"? מסתבר שיש בעיה – פוסט טראומה, שבכלל לא ידעתי שיש לי, לא מאפשרת תפקוד. אחרי שנה שלא הצלחתי לתפקד הגעתי ל'הופכות את היוצרות' (עמותה המסייעת לנשים בזנות), שם הם פשוט הקימו אותי על הרגליים. לאט לאט, בתהליך ארוך וקשה וסיזיפי.
"רק כשהגעתי לשיקום בגיל 30 התחלתי להבין שהייתי במעגל הזנות. גם אז, הייתי אומרת שאף אחד לא פגע בי. שאני הדוגמא לזה שאפשר להגיע לזנות בלי פגיעה מהבית. חשבתי שהייתה לי אמא מקסימה, ושאבא שלי לא פגע בי. לקח לי הרבה שנים לעלות על דל שפתיי שזה מה שקרה.
"פתאום דיברתי עם נשים אחרות, שמגיעות מזירות זנות אחרות, ושמעתי איך הן מדברות. פתאום גם הן סיפרו על ה'פראיירים', על אבא, על אמא. זה פתאום נתן תוקף למה שאני עברתי. פתאום הבנתי שמה שעברתי בגיל 18 לא היה 'שכבתי עם מישהו שלא הייתי צריכה לשכב איתו וזה הדבר הכי גרוע שעשיתי בחיים שלי', זה היה אונס. ושכל בחורה שאמרתי עלייה 'היא רצתה את זה', 'אבל היא עלתה אליו לבית', 'אבל היא שתתה', 'תראו מה היא לבשה' – זה היה אונס, ולא קראתי לזה ככה כי אז הייתי צריכה גם להודות שזה מה שקרה לי. וזה גם מה שקורה בזנות – את מבינה שברגע שאת מעזה להגיד את זה, עם זה את צריכה להתמודד".
"אי אפשר לנתק נפש מגוף"
בנקודה הזו, דיווין התחילה לספר את הסיפור שלה. היא יצרה את הצגת היחיד "חושפת" על סיפורה, וכיום גם מרצה, מחנכת ואקטיביסטית בתחום המאבק בזנות, והקימה יחד עם שורדות נוספות את '"קול שורדות הזנות בישראל", תנועה של שורדות אקטיביסטיות שקמה לאחר התאבדותה של חברתם, אישה בזנות שפעלה לתיעוד עולם הזנות מבפנים, לפני כשנה וחצי.
"היו לי שם אחיות. הבנתי שכולן חוו דברים דומים לי, שכולן הגיעו למעגל הזנות מאותן הסיבות. הבנתי שזונה זה לא המקצוע העתיק בעולם, סרסור זה המקצוע העתיק בעולם. ושאי אפשר לשתוק. לא כולן יכולות לדבר, ואני חייבת. אני חייבת להיות קול".
היום תציין עיריית תל אביב, ביוזמת הרשות לחוסן ושוויון חברתי בעיריית ת"א-יפו ובשיתוף המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, את היום במגוון אירועים ופעילויות ברחבי העיר: אירוע מרכזי ב"בית מרים", הבית לשוויון מגדרי ביפו, בהשתתפות המוזיקאיות אפרת גוש ויעל שושנה כהן , סיורים ב"מרחב החברתי" (מועדון הפוסיקט לשעבר) והקרנת הסרט התיעודי "זונה כמוני" ושיחה עם גיבורת הסרט בסינמטק ואירועים נוספים ברחבי הארץ.
המלחמה שלהן, מסבירה דיווין, היא בתופעה החברתית, הלא מוסרית, של שימוש בגוף אנושי באופן מיני תמורת כסף. "יש פה תופעה חברתית לא מוסרית, לחשוב שאני כגבר יכול לקנות אישה. אי אפשר לנתק נפש מגוף, לא משנה מי בוחרת בזה באופן מלא ומי לא. ואף אחת לא. גברים לא מגיעים לזונה כדי לקבל חום ואהבה, וגם לא כדי לקבל יחסי מין. הם באים בשביל השפלה, על זה הם משלמים כסף. הסיבה שזנאים צורכים זנות היא קודם כל כי זה קל וזמין וקיים, ושנית בגלל שלזונה הם יכולים לעשות דברים שהם לא יכולים לעשות ל'בחורה רגילה'. זו אלימות.
"הייתי רוצה להגיד לנשים שנמצאות במעגל הזנות שהן שוות הרבה יותר ממה שנדמה להן. ושכל החלומות שהן חלמו ראויים להתגשם. וגם אם יש כאלה שבטוחות שזה מה שהן רוצות- זה לא אומר שלא קורית שם אלימות, וזה לא אומר שיש פה תופעה חברתית שהיא מקובלת".
