המשרד של אייל לוי, סגן יו"ר ההסתדרות במרחב ירושלים, נמצא בקומה הכי שוקקת חיים בבניין שברחוב שטראוס בירושלים. נוסף על היותו סגנו של יו"ר המרחב דני בונפיל, לוי משמש גם כראש האגף לאיגוד מקצועי וראש הסתדרות עובדי המדינה בירושלים, כך שהמשרד שלו הוא לא בדיוק "לשכה", אלא יותר דומה למרכז המקצועי והאנרגטי של פעילות האיגוד המקצועי במרחב.

"פה אני צמחתי, אז הכי טבעי לי להיות פה ולהיות חלק מהעשייה של המרחב", אומר לוי. "כשאתה ראש האגף לאיגוד מקצועי אתה צריך להיות בין העובדים". לוי מכיר את המרחב ואת העיר ירושלים טוב יותר מאת כף ידו. וכשהוא אומר ששם הוא צמח, זה לא רק מטבע לשון. אביו עבד בארכיון מועצת פועלי ירושלים ובהמשך מונה לשמש כעוזרו של יו"ר מועצת הפועלים, משה ברעם. "מגיל 5 אני מסתובב בבניין הזה", מספר לוי, שכמה שנים אחרי שחרורו מהצבא, החל לעבוד כמזכיר בהסתדרות הנוער העובד והלומד, שם עבד 26 שנה.

במרחב ההסתדרות בירושלים פועלים שלושה איגודים (המעו"ף, עובדי המדינה ועובדי התעשייה), ובכל אחד מהם חמישה מזכירי איגוד מקצועי. לוי עצמו, למרות תפקידיו הרבים, משמש עדיין כמזכיר איגוד מקצועי של 21 ועדים שונים בהסתדרות עובדי המדינה.

אתגרים מעובדי ממשלה ועד עובדי כפיים

איך נראית פעילות המרחב ופעילות הסתדרות עובדי המדינה בתוכה?

לכל מזכיר איגוד מקצועי בהסתדרות עובדי יש רשימה של משרדים ויחידות סמך שבהם הוא מטפל, "למשל רק בירושלים יש לנו 7 ועדים שונים של בתי המשפט, כי למעשה כמעט לכל גוף של עובדי המדינה יש מטה בירושלים, כך שכשליש מעובדי המדינה נמצאים בירושלים. זה המון. רק לדוגמה במשרד החינוך יש פה 700 עובדים בלי מפקחים ומורים, במחוזות אחרים מדובר ב-150 עובדים בערך.

"כשנכנסתי לפני 12 שנה לטפל במשרד החוץ לא הבנתי את הגודל שלו, זה מדהים, כי יש לך את הדיפלומטים, ביטחון משרד החוץ, עובדי המשרד בארץ, המון סוגים שונים של עיסוקים באופי מאוד שונה. לדוגמה ביטחון משרד החוץ מתעסק בדברים מאוד סודיים שגם אני כמזכיר של העובדים לא יכול להיות חשוף אליהם. באחד הדיונים בסכסוך העבודה הגדול שהיה לנו ב-2014, השופטת בשלב מסוים ביקשה ממני ומדני לצאת כי לא היה לנו סיווג ביטחוני לשמוע את הדברים שנאמרים".

"יש כמובן את נושא העובדים שאינם עובדי מדינה אבל מועסקים לצד עובדי מדינה, הם מקבלים את הסיוע בהתאם לעיסוק שלהם, אם הם בניקיון או אבטחה זה יהיה באיגוד עובדי התעשייה, אם זה בפקידות זה יהיה בהסתדרות המעו"ף, אבל חשוב לנו שכל עובד יקבל את הסיוע והטיפול שרלוונטי אליו ושעוזר לו בצורה הכי טובה. בצניעות אני אגיד שלא סתם אנחנו המרחב המצטיין בצירוף חברים חדשים".

חוץ מגודלה של העיר והמרכזיות שלה, מה האתגרים הייחודיים למרחב ירושלים?

"מעבר למסה העצומה של אנשים שעובדים פה, האוכלוסייה פה היא קשת יום. זו העיר הגדולה הכי ענייה בישראל. יש לנו לא מעט עובדי כפיים, וזה האתגר שלנו, כי אני מניח שחבריי בתל אביב או בחיפה מנהלים משאים ומתנים ובמהות זה די דומה, אבל האתגר הוא שהאוכלוסייה כאן היא הרבה יותר מורכבת.

"זו גם עיר יותר שמרנית", אומר לוי בעדינות, "אנחנו לא מערבים פוליטיקה, אבל זו גם עיר שיש בה כידוע הרבה מתחים בין אנשי ימין למשל לבין תושבים ערבים, בין חרדים לחילונים. חשוב לומר שמאז שדני נכנס אנחנו בצורה מודעת דואגים לטפל בכולם, וגם ארנון בר-דוד בחוכמתו כי רבה, יודע שלא לערב את הפוליטיקה וללכד את כולם סביב הדאגה לעובדים, כי זו הקואליציה הכי טובה. על פוליטיקה נתווכח בשיחות הסלון, אבל כשאתה מאחד כוחות עם וועדים כאלה מגוונים לטובת העובדים, זה עושה דברים נהדרים.

"דני (בונפיל) למשל, משיג כל שנה תרומות ועושה קמחא דפסחא. אנחנו כולנו מתאגדים סביב העניין הזה, וכל אחד מהעובדים פה אוסף דרך חברים ומשפחה תרומות, ואנחנו מארגנים חבילות מזון למשפחות, זה פשוט לא ייאומן, ההתגייסות בהתנדבות של המזכירים פה".

איך אתה מסביר את זה?

"זה עניין של רוח המפקד. דני בכל ברכה שלו ובכל פעם שהוא נושא דברים, הוא אומר 'תסתכלו על העובד, שלפעמים אפילו אליכם הוא מתבייש לפנות. קחו אותו, תעזרו לו, מבחינתו אתם חצי אלוהים בשבילו כי אתם מה שיכול לעמוד בין החוסר שיש לו בכיס לבין זה שהוא יוכל לתת לילדים שלו מה שהם צריכים'.

"העובדים האלה הם באמת המוחלשים של החברה, זה יכול להיות עולים או ערבים שלא יודעים מספיק טוב עברית, עובד שלא למד כמו שצריך בבית הספר. אתה צריך להיות מאוד עדין איתם, חלק מהעובדים הערבים הם בכלל לא אזרחים אלא רק תושבים בירושלים. יש לנו סניף מאוד יפה גם במזרח ירושלים שבו אנחנו מטפלים בעובדי השטחים, שבזמנו מוסא שהיה לידי בנוער העובד והלומד ריכז אותו, ועכשיו יש לנו את גאדיר שעושַה עבודה נהדרת. בסופו של דבר עובד זה עובד, אנחנו לא רוצים שאף אחד ינוצל".

איך מתמודדים עם עובדים תושבי השטחים או ממזרח ירושלים בהקשר של מתיחות בטחונית?

"אני אתן דוגמה: ביום שישי בערב אכלתי עם דני ארוחת שישי, 10 בלילה מתקשר אליו עובד, אמרתי לו 'דני בחייאת, אתה לא יכול לענות, קצת מנוחה', דני אמר לי 'אם עובד מתקשר אליי ב-10 בלילה ביום שישי, הוא כנראה באמת צריך אותי'. ובאמת זה היה עובד שהתקשר לדני בבכי כי אבא שלו נפטר וכל הצוואה שלו הייתה שהוא רוצה להיקבר בירושלים. ודני טיפל בזה ועזר לו".

אבל אין פה קשר לנושא העבודה, למה שהוא יעזור לו?

"זה נקרא עזרה לעובד בכל מצב. זה לא רק אם לא שילמו לך פיצויים אני אטפל בך. אני מתווה מדיניות יחד עם דני זה שהדאגה לעובד היא מרגע שהוא יוצא לעבודה ועד הרגע שהוא חוזר הביתה, ואם הוא צריך אז גם מעבר".

פעם מדריך תמיד מדריך

"כשהייתי בנוער העובד והלומד והייתי מברך את החניכים בבית הספר לסיום הלימודים או שנת הפעילות, הייתי קבוע אומר: זה שסיימנו זה רק פורמלי, אתם מוזמנים לבוא אליי עם כל בעיה שיש לכם, לא משנה מה. ויש לי חניכים שכבר עברו את גיל 50 ועד היום מגיעים אליי להתייעץ, לקבל עזרה, אני עוזר לנשים שלהם, לילדים שלהם, תיכף לנכדים שלהם, וזה חניכים שלי, אני לא אומר להם 'לא' אם הם מבקשים עזרה. זה נקרא איגוד מקצועי, אתה צריך לעטוף את הבנאדם ככל שאתה יכול. יש לי חניכים מלפני 35 שנה שעדיין זוכרים אותי ואני זוכר אותם, והתחילו בבית ספר מקצועי והיום הם ראשי ועדים וראשי אגפים במשרדי ממשלה. כשאתה מטפל בבני אדם אתה רואה את הפירות אחר כך".

"יש אנשים שמייצרים עבודה ויש אנשים שדוחים עבודה. בתקופה שלי בנוער העובד הייתי מגיע בממוצע בין 5 ל-6 פעמים בחודש בבית הדין והייתי משתמש בבית הדין רק כמוצא אחרון. אתה רוצה לעשות הכל כדי שלעובד הזה יהיה טוב, כי אז אתה יודע שהוא יהיה גם יותר טוב בעבודה, הרי מה אנחנו באים לעשות פה בסוף? לעשות עולם עבודה טוב יותר".

זה נשמע מאוד ורוד.

"תשמע, אני לא אגיד לך שאין פה קשיים, ויש עובדים וגם ועדים שאני אומר להם סטופ. אני לוקח את המשפט של בן גוריון 'אל תעשו מה שהעם רוצה, תעשו מה שרצוי לעם', אז נכון שזה היה בתקופה אחרת, אבל אני לוקח אותו איתי. אני הולך יד ביד עם הוועדים, אבל עד הנקודה שאני מבין שאני עלול לחטוא לתפקיד שלי כהסתדרות. תראה את ארנון בר-דוד, הוא עומד בלחצים איומים, מכל עבר באים אליו ואומרים לו 'תשבות'. הוא יעמוד בזה, הוא איש חזק, אבל שתבין מה הוא עובר.

"אני גם תמיד אומר לראשי הוועדים שהתפקיד שלהם זה התפקיד הכי כפוי טובה שיש, כי הם עובדים מסביב לשעון בשביל העובדים, בנוסף לתפקיד שלהם בעבודה, אבל פעם אחת הם יגידו לעובד 'לא' ופתאום כולם נגדם".

תן דוגמה לנקודה שבה אתה נאלץ להיות באמצע בין העובדים למעסיקים.

"אני קודם כל בצד של העובד, ואם מגיע לו אז מגיע לו, אבל אני לא רוצה לשפוך את התינוק עם המים. אומרים שהשביתה הכי יעילה זו השביתה שלא התקיימה.

"למשל בבית הנשיא. היו להם משרדים בגבעת שאול, ומנכ"ל בית הנשיא דאז רצה להעביר כ-20 עובדים למשרד אחר. העובדים בכלל לא רצו לעבור, והסברנו להם שזה לגיטימי מבחינת המעסיק, זה חלק מהניהול של המשרד ואם המנכ"ל רואה לנכון והמעבר הוא הגיוני אז לכאורה אין סיבה שלא. אבל הגענו לשם לסיור וראינו שהתנאים הם בכוכים קטנים, כל עובד בשולחן שבקושי מספיק לו למשהו, אמרנו למנכ"ל שזה לא הגיוני, אבל הוא לא הקשיב.

"אמרנו לעובדים שהם לא זזים מהמשרד וידענו שהלחץ יהיה כי מתוכנן טקס למחרת, ואכן בית הנשיא הגישו בקשה לבית הדין האזורי לעבודה לצו מניעה. נשיא בית הדין לעבודה דאז, השופט אייל אברהמי שמע את שני הצדדים ואמר למנכ"ל 'אתה רוצה לעשות מעבר, הכל טוב ויפה, אבל עובדים הם לא כיסאות של איקאה שאתה יכול להעביר אותם ממקום למקום. אם אתה רוצה לעשות מעבר, שב עם האיגוד המקצועי. עוד באותו יום חתמנו על הסכם והם עשו שיפוץ כדי לתת לעובדים את התנאים שהיו להם במשרדים הקודמים, ובית הנשיא לא הושבת. כשאין ברירה אנחנו משביתים ועושים מה שצריך".

העובדים הם לא מכונות

"בסופו של דבר המרכיב האנושי, המפגש שלך עם העובד, זה מה שמשנה. עכשיו אני לא אגיד לך שאין עובדים שלא רציתי לזרוק אותם בעצמי מכל המדרגות כי הם היו בעייתיים, אבל כשאני רואה עובד אני רואה גם את הילדים שלו. אם יפטרו אותו עכשיו בגיל 47 מה הוא יעשה? שומר בסופר מקסימום, אפילו אם הוא אקדמאי. היה לי עובד כזה, שגם אמרתי לו 'אם היית רווק הייתי מעיף אותך מפה כי אתה לא עובד טוב ולא אבא טוב. יש לך 6 ילדים, מה הם יעשו אם אתה לא תעבוד?' ובאמת ניערתי אותו והוא הפך מעובד שהיה רגע לפני פיטורים לעובד מצטיין פחות משנה אחר כך. הוא לקח את עצמו בידיים וגם הפך את מקום העבודה שלו לטוב יותר.

"בגלל זה מבחינתנו הוועדים זה הדבר הכי חשוב, זה אנשים שעושים את זה בהתנדבות ומבחינתנו אנחנו רוצים לתת להם כמה שיותר כי מגיע להם את הטפיחה הזאת על השכם ואת הידיעה שזה כדאי, אפילו אם זה צ'ופר קטן או אירוע שאנחנו עושים להם, זה חשוב כי הם אלה שנמצאים עם העובדים בשטח, הם הכתובת הראשונה".

איך אתה רואה את עולם העבודה העתידי?

"מה שאופיר (אלקלעי – א.ג.) עושה זה מאוד חכם בעיני, כי הוא מכניס את הרעיון של להתרגל לשינויים. אם אני אסתכל על איך היה העולם כשהבן שלי שהוא בן 39 נולד לבין איך שזה היום, שמיים וארץ, ההתנהלות של בני אדם בעולם היא שונה, אם זה הדיגיטציה אבל גם האופי של האנשים. המנהלים היום הם צעירים יותר, דעתנים יותר, מגיעים בחולצה פשוטה. פעם מנכ"ל היה ככה לחוץ בחליפה. למשל, ההרצאה של ד"ר אייל דורון שהייתה בכנס, הייתי יכול לשבת שם יום שלם ולהקשיב לו, לא רק בגלל התוכן והידע, אלא גם בגלל המתודיות שלו, וזה אחד הדברים הכי חשובים, לדעת איך לפנות לאנשים ואיך להתאים את עצמך לאנשים שאיתם אתה עובד.

"המדינה כיום מעודדת יותר השכלה, קרוב ל-80% מהעובדים בהסתדרות עובדי המדינה הם אקדמאים, זה דבר גדול. אנחנו צריכים לזכור שהכל משתנה כל הזמן, לא רק עולם העבודה משתנה, העולם כולו משתנה, אתה חייב להכיר בזה ולשלב בין האנושיות לבין השינויים, בסופו של דבר זה להיות בן אדם. גם בנוער העובד הייתי מגיע גם בימי שישי כי היה צריך, אז עושים, נפגשים, עובדים. לא הייתי מקבל על זה שעות, לא נורא, כי אני צריך להכין את העובד לדיון, אז מתגמשים, זה החיים. הדבר הכי חשוב שצריך ללמוד לגבי עולם העבודה המשתנה הוא שאנחנו לא מכונות. אנחנו בני אדם, וזה הכוח שלנו".