מארבע כנפות תבל אסף הסופר יוסי סוכרי, ארבעה הולכים אל מותם. הוא מקבץ אותם בבית המרפא לסרטן סופני "מרכז O", תוך הבטחה או ציפייה גדולה ששם תימצא להם התרופה שתשיב אותם לחייהם.

כמו אל תיבת נוח הם נאספים, אך כמו ההולכים אל מותם, הם נקבצים לבדם לארץ זרה, בוסטון בארצות הברית. שם, כך פורסם ברבים, יודעים איך להשיב לחיים. מתלווים אליהם: קירה הבריטית – תיאולוגית מבריקה שהפציעה ככוכב שביט בשמי קיימברידג'; גבריאלה – מוזיקאית מחוננת שעומדת בפני פריצה; וז'אן מישל – שהגיע היישר משכונת מהגרים ענייה בפריז אל ליגת המלכים השחורים, ה-NBA.

איתם נמצאים גם רון – תל אביבי שחלם להיות מתמטיקאי, אך בחר להגשים חלום אחר שלו ולהיות עורך דין עשיר. ג'יין, אחות רחמנייה שחולמת להילחם יחד איתם במוות ונושאת איתה רבים שפגשה בדרך ואינם עוד. כולם צעירות וצעירים, יפים ומוצלחים, בבוסטון שקרובה-רחוקה לים.

הסופר יוסי סוכרי "מציג אקזיסטנציאליזם שהוא המשכו של ויקטור פרנקל והפסיכולוגיה החיובית" (צילום: ליאת פדרמן)

הספר הוא שיר הלל לחיים, על הדרך שבה נכון וראוי לחיות אותם ושווה למות למענם. זהו ספר אקזיסטנציאליסטי שמחטט בחשבון נפש נוקב בשאלות קיומיות: מה בעצם משמעות הקיום שלנו כאן, למען מי ולמען מה. הדמויות של סוכרי לוקחות את הקורא עד הקצה, כדי ללמוד על ההווה, כדי להבין מה באמת חשוב לעשות.

האקזיסטנציאליזם של סוכרי לא קורא למרד, כפי שמציע קאמי. הוא אינו מיואש מנשיאת הנטל הסיזיפי מדי יום. סוכרי מציג אקזיסטנציאליזם שהוא המשכו של ויקטור פרנקל והפסיכולוגיה החיובית. הוא קיום של משמעות בדברים הקטנים, שנמצאים סביבנו ואנחנו לא שמים אליהם לב: המגע האנושי, המבט, המשפחה, החברים והחברות, הנתינה, העשייה למען צדק חברתי.

ההתבוננות המתמדת במה שיש, מה שחשוב ומה שבסופו של דבר אנחנו מאמצים בעולמנו. אנחנו מיטלטלים במסע אל הקצה, כדי לשוב להווה שלמים יותר.

החיים כהחמצה: מה הפסדנו כשבחרנו בדבר מסוים

החיים היום הם חיים בחרדת החמצה מתמדת, FOMO ייאמרו לנו המומחים: Fear Of Missing Out, העולם המערבי מציע לנו כל הזמן דרך המדיות השונות, אין ספור אפשרויות שלא נותנות לנו לחיות את מה שכאן ועכשיו, הן קופצות עלינו משלטי החוצות, הפרסומות, הרשתות החברתיות, הסדרות, הסרטים ואפילו מהדורות החדשות: איך עלינו להיראות ואילו  טיפולים קוסמטיים עלינו לעבור לשם כך, איפה אנחנו חייבים להיות ולהצטלם, מה אנחנו חייבים לראות, מה הכי טעים לאכול, מהו האאוטפיט העדכני ביותר אתו נצא מהבית ואתו ניכנס למיטה, איפה הכי שווה לגור, באיזו מכונית נקרע את העולם… הלם שפע מתמיד, שבו איננו נהנים כשאנחנו בוחרים, כי מיד לאחר הבחירה מנקרת בליבנו השאלה: מה הפסדנו כשבחרנו בדבר מסוים. אבל מה באמת מפסידים בעולם ארעי?

סוכרי בוחר להעביר אותנו מהגלובלי לאישי, "בימים הבאים כאבי הבטן שככו, והיא לא חשבה כלל על הבדיקה. היא חשבה רק על העתיד המרהיב המצפה לה, העתיד שחזו לה כל מכריה, שמאז ילדותה אמרו לה שהיא נועדה לגדולות." ייעודה של קירה הוא העתיד, ההווה הוא לא משמעותי ויחסיה עם אביה הם משהו שיש לדלג מעליהם לקראת ההבטחה שהיא תממש.

עטיפת הספר "לראות את הים" (צילום: עם עובד)

גבריאלה בורחת מחרדת המוות שלה אל המוזיקה, אל סבתה שמקדישה חייה למאבק זכויות פלסטינאים ושלום. "בבוקר ההופעה צעדה גבריאלה לבדה ברחובות תל אביב, מחליטה שלא להקשיב לבקשתה הקבועה של סבתה שלא לראות את הים." לאן יוביל אותה המסע האסור אל הים?

רון מבין את חוסר התוחלת שבהסתרה וחוסר האמון בבני האדם: "ככל שהתבגרתי שמרתי יותר ויותר דברים לעצמי ופחות חלקתי עם האחרים, כי הגעתי לכלל מסקנה שהאדם לעולם לא יודע איזה שימוש ייעשה במידע שהוא מוסר לאחר, גם זה התמים ביותר והדבר עלול להזיק לו יום אחד". האדם הפרטי שהיה כל חייו, כשחרב המוות מעל ראשו מבין כי ההגשמה אותה הוא רצה נמצאת בחברה סביבו ולא בתוכו.

ז'אן מישל נאבק עם השקרים שסיפר לבנו ועם הנטישה שלו את בנו, את עצמו ואת השכונה שהשאיר מאחוריו: "כאשר עבר ליד אחד האיטליזים שם הוא ראה את אמו דקת הגו והגבוהה מבקשת מהמוכר לתת לה כמה חתיכות דג בחינם, ומראה עליו, ילדה השדוף, שצריך לאכול". הוא נאבק עם החסר שיותיר אחריו בבנו אם ילך "החיבוק הזה אצר את כל מה שהיה ביחסים ביניהם ואת כל מה שנעדר מהם: האהבה הגדולה שלהם זה את זה, האכזבה של ז'אן מישל מתפקודו כאב…"

סוכרי אוהב את הדמויות שלו ומצליח להדביק אותנו באהבה להם, הוא מביט בהם בעין חומלת, סולחת ומחבקת. הוא מצליח להדביק את הקוראת בתקווה הגדולה שיצליחו להירפא, שיגשימו ויתקנו את מה שהם מייחלים לו.

"מרכז O" מבטיח לחולים בריאות וחזרה לחייהם הקודמים, הבטחה נוצצת, ניו-אייג'ית, כמו "ברושור" של החיים הנכונים, של פתרונות קסם, "ברושור" ולא "עלון" כי בצרפתית זה נשמע אחרת, האם ההבטחה הזו תתממש?

ה- FOMO מסתיר את התשוקה האמיתית שלנו לחזור ולחוות את הפעם הראשונה: הפעם הראשונה שראינו את הים, הפעם הראשונה שאכלנו את המאכל האהוב, החוויות הראשוניות שמכניסות בנו חיות פתאומית של הפתעה ושמחה. הדמויות בספר חוזרות אל בסיס הפעם הראשונה, אך לא אל ההפתעה, אלא אל השמחה שבחיים של משמעות.

גדלתי ליד הים בעיר נמל פועלית. כשהתרחקתי מהים, התגעגעתי אליו כאילו היה חלק מישותי. כל פעם שאני מביטה בו מהחלון, הולכת ומתבוננת באוניות, אני מנסה לשחזר את חוויית הילדה שבי שהתבוננה באוניות וחשבה על המרחבים האינסופיים אליהן הן מפליגות, על הארצות שמעבר לים הגדול שעלי לגלות. כל מסעותיי בעולם הם החיפוש אחר הילדה המתבוננת אל הים.

בסופו של דבר מבינות הדמויות כי מבט אל הים יכול למלא עולם ומלואו בתוכן, בסופו של דבר הקוראים מבינים שכל מה שנחוץ נמצא לידו ומאבק למען הקרובים, למען החברה בה אנו חיים, מאבק לצדק – אלה החיים שראוי לחיות אותם וצריך לעשות את זה עכשיו.

"לראות את הים", מחבר: יוסי סוכרי, עריכה: עירית לוריא, הוצאה: עם עובד