בימים טרופים אלה, כשמתחולל ויכוח נוקב בחברה הישראלית על כוחו של בית המשפט העליון, נשמעות אמירות רבות, בהן "חייבים להגביל את בית המשפט", "השופטים לא נבחרו על ידי הציבור", "בית המשפט הוא דיקטטור" מצד תומכי הרפורמה, ולעומתן "דמוקרטיה חייבת איזונים ובלמים", "מדינה בלי בית משפט חזק היא דיקטטורה" ואמירות נוספות מצד מתנגדיה. אבל מעט מאוד אמירות נשמעות על האנשים שנתמכים בסעדי בג"ץ: האוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה.
אני כותבת את הדברים מתוך ניסיון אישי של שנים. לא רק כאימא לילדה עם תסמונת דאון, אלא כמי שפגשה עוד הורים רבים במרוצת השנים. הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מכל המגזרים: מהפריפריה, מהמרכז, מהציבור הדתי לאומי, החרדי, הערבי והחילוני. כ-17% מהאוכלוסייה בישראל מוגדרים כאנשים עם מוגבלות כלשהי. זו יכולה להיות נכות או מוגבלות פיזית, נכות נפשית או נכות שכלית התפתחותית, וגם אנשים שנמצאים על הרצף האוטיסטי. אנשים עם מוגבלות נולדים בכל סוגי המשפחות.
במשפחות ברוכות ילדים יש לא מעט מקרים של שני ילדים עם מוגבלות, הזקוקות להרבה מאוד סיוע מהמדינה, בנוגע לסל טיפולים רפואיים; סיוע של סייעות אישיות לילדי הגן או בית הספר; להסעות מיוחדות עם ליווי לילדים ממסגרת למסגרת ובחזרה הביתה; מועדון לשעות אחר הצהריים הממומן על ידי משרד הרווחה; השמה בדיור מיוחד בדמות דירה קהילתית או הוסטל; מכשור רפואי; קצבאות נכות מסוגים שונים; טיפולים פרא-רפואיים קבועים מקופת החולים וסיוע בדרכים נוספות שמשפחות ללא ילדים עם צרכים מיוחדים לא לוקחות בסל השיקולים של הוצאות משק הבית.
לא סביר: כשהפקיד במשרד והחוק חושבים אחרת
אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים היא אוכלוסייה מוחלשת, שהרבה פעמים לא מקבלת את המגיע לה. לפעמים זה עניין של פגיעה קשה באיכות החיים, ואף עניין של חיים ומוות ממש. לילד עם תסמונת דאון למשל, לא לקבל בזמן מקופת החולים טיפולים פרא-רפואיים זה קריטי, ופעמים רבות ההתקדמות של הילד תלויה בטיפולים הללו.
במרוצת השנים פעלתי בכנסת יחד חברים ושותפים מארגונים ועמותות שונות כחלק מהפעילות של החברה האזרחית, ופנינו שוב ושוב לחברי כנסת שיעזרו לנו ליישם תקנות, החלטות וחוקים שהממשלה או הרשויות המקומיות לא תמיד מיישמים. הרבה פעמים זו החלטה של פקיד כזה או אחר, שגם הוא לא נבחר על ידי הציבור.
למשל, פקיד בכיר במשרד החינוך יכול היה פשוט להחליט שלילד עם תסמונת דאון, המתגורר בישוב קטן בדרום הר חברון, לא מגיעה הסעה לבית הספר. הוא נתן פרשנות משלו לתקנות בנוגע להסעה בטיחותית לילדים עם מוגבלויות, ופרש זאת באופן שנראה לו נכון, אך לא תמיד אותה פרשנות עולה בקנה אחד עם החקיקה הישראלית ועם האמנות הבינלאומיות.
במקרים מהסוג הזה, וישנם רבים מאוד, הורים רבים לילדים עם מוגבלות פונים לעמותות שונות כדי שיסייעו להם להשיג זכויות, לעיתים קריטיות, עבור ילדיהם. העמותות פונות בדרך כלל באופן רשמי לפקיד זה או אחר במשרד ממשלתי, למנהל אגף או מפקח במשרד החינוך, לעובד סוציאלי בלשכה לשירותים חברתיים, לפסיכולוג חינוכי, לרופא ילדים בקופת החולים ועוד. אלו הדמויות הללו שאמורות ליישם את החקיקה ותקנות, ולתת שירותים לילדים או למתבגרים שחיים עם מגבלה, אך בישראל כמו בישראל, במקרים רבים הפקידות מתעמרת בהורים ובילדים, לעיתים הפקידות הבכירה גוררת רגליים, והזכויות לא ניתנות ולא מתממשות בזמנן ובמקומן הראוי.
בג"ץ פועל כשהכנסת נכשלת להגן על האזרח
ישנן סיבות רבות לתופעה, ובצר לנו אנו פונים לחברי הכנסת בוועדות השונות כדי שיעזרו לפתור את הבעיות שעולות ממנה. אך גם אם הם רוצים לעזור, לא תמיד יש להם איך. למשל, חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות, שנחקק ב-1998, דרש ממשרדי הממשלה להתקין תקנות נגישות בנושאים שונים ובתחומים שונים. אך עד היום, 25 שנה אחר כך, הרבה מאוד מהתקנות לא הותקנו, ואין לחברי הכנסת יכולת לאכוף זאת על רשויות עירוניות או על גופים ציבוריים אחרים.
במקרים כאלה, פונים לבג"ץ. הרבה פעמים, על סמך עילת הסבירות, ועילות נוספות המאוימות כיום במסגרת הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן. למשל, כשעמותת ית"ד נאבקה, בסוף שנות ה- 90, על הזכות לשילוב של ילדי תסמונת דאון ועל הזכות לקבל שירותי סיוע וטיפול גם במסגרות רגילות הקרובות לבתי הילדים, מה שכבר היה מקובל בהרבה מדינות במערב אז, משרד החינוך סירב לכך ולא רצה לקבל על עצמו לשלב ולהכיל את הילדים.
הרבה מאוד חברי כנסת פנו אל פקידי משרד החינוך בנושא, אך לשווא. רק לאחר שעתרנו לבג"ץ והתקיימו דיונים במשך כמה שנים, תוקן החוק, וחבר הכנסת זבולון אורלב, שהיה אז יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, אמר לפקידים שניהלו את האגף לחינוך מיוחד "אם לא תבצעו את מדיניות השילוב, לא תתנו לילדים שירותי שילוב ולא תמנעו הפלייה, תיאלצו להתמודד עם החלטת בג"ץ". הוא אמר את זה כי הוא עצמו לא הצליח לתקן את חוק החינוך המיוחד ולהכניס פרק על שילוב, משום שפקידי משרד החינוך ופקידי משרד האוצר לא אפשרו זאת.
האם בג"ץ רצה שנבוא אליו עם שאלת הזכות לשילוב ומניעת האפליה של הילדים שלנו? בוודאי שלא. הנושא התגלגל לפתחו כי הנושא לא נפתר בכנסת, ואף לא נפתר בכמה וכמה ועדות ציבוריות שהוקמו על ידי השרים דאז. בג"ץ ית"ד ייצג זכויות של ילדים עם תסמונת דאון מכל המגזרים. החלטת בג"ץ נגעה בכולם.
וישנן עשרות דוגמאות דומות. למשל בג"ץ "בזכות", שקבע שעל הרשויות המקומיות לדאוג להסעות בטיחותיות לילדים עם מוגבלות למוסדות חינוך גם במידה והם משולבים במוסדות רגילים; בג"ץ "אופק לילדינו" שקבע חובת הנגשת ספרי לימוד בכתב ברייל לתלמידים לקויי ראייה; קביעת בג"ץ בעתירתה של עמותת אלו"ט שהטיל על קופות החולים לספק טיפולים פרא-רפואיים לילדים על הרצף האוטיסטי. אלו רק כמה דוגמאות לאוזלת היד של חברי הכנסת, ולפסיקות בג"ץ שבאו לתקן עוול.
בג"ץ לא מושלם, החלופות הנוכחיות רעות
בדיוק בגלל זה חייבים להיות בישראל בתי משפט חזקים. בתי משפט שבהם יושבים אנשים מקצועיים שמכירים את החקיקה הישראלית והבינלאומית, ויודעים לזהות הפרה בוטה של החוקים הללו, שאובדת פעמים רבות בנבכי הבירוקרטיה, לא מתקיימת בגלל חוסר בתקציב או בגלל ניתוב שלו למקומות מסויימים, לצד החסרה ממקומות אחרים.
וכמובן שבג"ץ לא מושלם, ובעצמו גרם לעוול לא פעם ולא פעמיים. גם אנחנו פנינו כמה פעמים בשם ילדי תסמונת דאון לבתי המשפט, ולא תמיד קיבלנו סעד, אבל הזכות לעמוד על הזכויות שלנו אל מול הפרתן, היא חשובה מעין כמותה. חייבת לעמוד לכל אדם בחברה הישראלית, במיוחד לאדם מוחלש, הזכות לעתור נגד עוול שנגרם לו, נגד סעד או זכות שהוא אמור לקבל ונשללת ממנו. חייב להיות גוף שמאפשר לו את זה.
לכן, הדוברים השונים המתבטאים בתקשורת מידי יום על כך שצריך לרסן את בית המשפט, למעשה ירסנו גם אותנו: את הילדים עם הצרכים המיוחדים ואת המשפחות שלהם, את האנשים המוחלשים ביותר, שמגיעים גם מהציבור שלהם.
הם לא מציעים לנו לפתור את בעיות החיים היומיומיות שלנו, והם יודעים זאת היטב. אותם חברי כנסת שמקדמים את הרפורמה פוגעים מעכשיו והלאה בכל אדם שנולד עם נכות במדינת ישראל. שינוי בשיטה השלטונית שלנו צריך להיות ביחסי הכוחות בין הכנסת שלנו לממשלה, ולא בשיטת השפיטה של בתי המשפט שלנו, שפעמים רבות, רבות מדי, ניצבים לבדם בהגנה על החלש.
*הכותבת היא מנהלת עמותת ית"ד (ילדי תסמונת דאון), הפועלת מעל 40 שנה לפיתוח וקידום זכויותיהם, איכות חייהם ושילובם של ילדים, מתבגרים וצעירים עם תסמונת דאון ומשפחותיהם בישראל.
