"עשרות מסעדות בת"א ייפתחו בערב ט' באב" – כך לפי פרסום הבוקר (רביעי) בכלכליסט, המציג את המהלך בין היתר כזה הנובע מ"מחאה על החוק לביטול עילת הסבירות". לפחות חלק מהמסעדנים הסתייגו מהקביעה הזו, ותמונתם אף הוסרה מהכתבה, אבל עצם הפרסום עורר מבול של תגובות שמראה כמה מטען פוליטי וחברתי יש לסמלים היהודיים בציבוריות הישראלית.
כשהזעם על הממשלה הרעה הזו הופך למרד נגד היהדות עצמה – מה נותר לומר? מה יש לי לומר לאחים שלי, הביולוגיים והמטפוריים, שיצדיק את ערכה של יהדות, את הערך של היות יהודי, כשרוב המדברים בשם יהדות הם רבני מריבה ועסקני דמים?
לקח מהשבר באסלאם: יהדות שאינה רק דת
כדי להמחיש את התחושה שיכולה לנבוע מהמצב, ניקח את האסלאם כדוגמה. 'אסלאם פוליטי' מוגדר בויקיפדיה כ"תנועה פוליטית הנגזרת מהשקפותיו הדתיות של הפונדמנטליזם האסלאמי המנהלת מאבק בשליטים מקומיים מוסלמים מתונים ובגורמי חוץ המזוהים עם המערב. בבסיסה האידאולוגי ניצבת ההנחה, לפיה האסלאם איננו דת ותו לא, כי אם גם מערכת פוליטית מורכבת החולשת על תחומי המשפט, הכלכלה והחברה במדינה".
מבחינת רבים במדינה, היהדות כיום אינו שונה מהאסלאם הרדיקלי הזה. ובמידה רבה הם צודקים. הפונדומנטליזם היהודי לא שונה מהותית מהאיסלמי – גם הוא סולד מהמערב הליברלי ודוחה את ערכיו, מחזיק בתפיסה דתית מפלה ולא מקבל את ישראל היהודית דמוקרטית.
כשבן גביר, סמוטריץ', מעוז, גולדקנופף ולוין הם פני הציבוריות היהודית – אז היהדות כדת, כלאום, כתרבות – כל אלו נעלמות כלא היו. נותרת רק "יהדות פוליטית". גרסה פונדמנטליסטית, דכאנית ולעומתית של הציביליזציה העשירה, המהפכנית ושואפת החיים שסבא שלי נולד אל תוכה (ובמקרה שלו,נרצחה בשואה). ציביליזציה שאכן לא היתה רק דת.
אני יודע שהם מיעוט. אני מכיר היטב את העושר והמגוון הליברלי, ההומאני, המחויב לדרך ארץ ולאחווה שבציונות הדתית ובקרב החרדים. אותו מגוון שדווקא יופיו מונע ממנו להתגבש לכדי כוח פוליטי. אני יודע שבמפגש כנה, גם מי שנדמים קיצונים מתבררים פעמים רבות כאנשי דיאלוג המוכנים לפשרה והסכמה. מיטב שעותיי מוקדשות לרקימה של חלום על מה שיכול להיות בארץ הזו בדיוק עם ציבור האנשים הללו. תלמידי הראי"ה, אוהבי הארץ, צאצאיהם של מהפכני הציונות הדתית, וגם "חרדים מודרנים" שאמונתם ואנושיותם אחת היא.
אם הציבור הזה, שלהבנתי הוא רוב מניינה ובניינה של היהדות הדתית בארץ, לא יפנה עורף לתלמידי כהנא הגזענים ולהומופוביה של קיצוני החרד"ל, ואם הוא לא יבחר לשלב ידיים עם הציבור ה"חילוני", הליברלי – לא יוותר מהציונות, מהיהדות וממדינת ישראל דבר. אבל האמת היא שאלף רבני צהר וכל המניינים השוויוניים שבעולם לא יספיקו כדי לענות לפונדמנטליזם ששולט בממשלה הזו. לא יהדות דתית מאירת פנים וסובלנית חסרה לנו (אם כי זו בהחלט אהובה ונדרשת) כי אם יהדות חילונית.
יהדות חילונית, שאינה חסרה דבר
יהדות חילונית. אורח חיים יהודי חילוני, שאינו פשוט אתאיזם מערבי עם נגיעות של מסורת דתית. תפיסת עולם יהודית חילונית, כלומר סט של ערכים ורעיונות דרכם יהודי חילוני בוחן את עולמו ומגבש את עמדותיו. התחדשות של יסודות הליברליזם והדמוקרטיה, האחווה, החירות, הצדק והשלום, לאור ההגות, האמונה וההיסטוריה היהודית. יחס יהודי חילוני ל"כוכב הגאולה": לאדם, לעולם ולאלוהים, אבל גם לבריאה, להתגלות ולגאולה. כלומר רוחניות יהודית חילונית, אולי אפילו הלכה חילונית, שלא תוכל להיות רשימה של פרקטיקות ואיסורים, אבל בהחלט יכולה ללמוד מהיחס הרדיקלי של חכמי ההלכה לאורך הדורות לעיצוב דיאלוגי של חיי היחיד והחברה.
יהדות חילונית לא לעומתית, כזו שאינה חסרה דבר מול אחותה ה"דתית" על זרמיה. התפתחות אורגנית של מסורת בית סבא שאינה כבולה למסקנותיהם ולדעותיהם של הדורות הקודמים או של "רבנים" וגדולים. פשוט יהדות. יהדות של יחידים, יחידים שאינם בודדים, הבוחרים בקהילה ומחייבים באופן פעיל את היותם חלק מעם. עם מסורות, חגים, וארון ספרים, אבל בלי דרכי חיים מובנות מאליהן. בלי אלוהים כ"יש" שניתן להתווכח על מציאותו וציווייו. עם קנאות לייחוד יהודי ותוך אימוץ נלהב של מיטב היצירה האנושית של כל העמים והתרבויות.
המסורתיות המרימה את ראשה כזרם חברתי-רעיוני הכרחי בחברה הישראלית היא מקור השראה חשוב ליהדות החילונית שאני מבקש. אבל היא לא מתיימרת להוות בפני עצמה מענה ליהודים חילונים המחפשים את דרכם. הקיבוצים הניחו בסיסים חשובים ליהדות כזו, טרם הוטבעו בנחשול של קפיטליזם חומרני. הארגונים והאישים העוסקים בלימוד חילוני של ארון הספרים היהודי הם נכס חסר תחליף בעבור המהלך הזה, אך הם פונים למיעוט אינטלקטואלי ואינם מצליחים לייצר סוציולוגיה. כך גם היוזמות הרבות של יהדות כתרבות, המהלכים להתחדשות מעגל החיים ומעגל השנה היהודי ברוח חילונית ועוד.
זה לא חורבן רק של בית המקדש
אך כל אלו, מסתבר, אינם מספיקים. חסר בהם משהו שאני מתקשה לנסח. האינטואיציה שלי היא שהם מכוונים לפלח אוכלוסייה מובחן וקטן מדי. בפשטות: אין בתוכם די מחלוקת בכדי לייצר חיים של ממש. מוצא אפשרי הוא השלמתם בתנועה חינוכית רחבה של לימוד, מפגש ובעיקר חיים יחד עם יהודים שאינם חילונים (וגם יחד עם לא יהודים, אבל זה כבר עניין אחר), כחלק מהבירור היוצר של היהדות הדמוקרטית הישראלית בכלל.
היהדות החילונית, לדאבוני, כמעט שאינה קיימת. היא המשימה של בנות ובני הסוציולוגיה שלי בדור שלנו. והיא זהה עם המשימה של שימור וחיזוק מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. כי רק חברה יהודית דמוקרטית תדע לקיים מדינה יהודית דמוקרטית. ובלעדי יהדות חילונית חזקה החברה היהודית הדמוקרטית בישראל דלה – בין אם במחויבותה הדמוקרטית או בזהותה היהודית.
אני לא בטוח עד כמה חשוב לי שמסעדות ת"א יהיו סגורות בערב ט' באב. אם הן סגורות בכוח חוק, או אפילו כדי לכבד את רגשות הדתיים, אין לי בכך עניין רב. הדתיים שאני מכיר אינם רגישים כל כך כדי "להיעלב" מפתיחה של מסעדת פירות במועד חורבן המקדש. אבל בט' באב לא נחרב רק מקדש. נחרבה עיר ונטבח ציבור. אני לא בטוח שהיו שם חילונים במובן שיש למילה הזו היום – אבל היו שם מאמינים אדוקים וכופרים, אפיקורסים ומחדשים, חקלאים וסוחרים, כוהנים, פרושים, למדנים ועמי ארצות. וזה לא רק אירוע מיתולוגי כי אם חלק מההיסטוריה היהודית, הישראלית והעולמית. העובדה שאין לציבור החילוני יחס משמעותי משלו למועד הזה, שדורות רבים כל כך ציינו בבכי ובציפייה, היא בפני עצמה חורבן קטן שהגיע הזמן לגאול עצמנו ממנו.
