השתתפתי השבוע בהפגנה מול משטרת מחוז תל אביב ברחוב סלמה.
העילה להפגנה הייתה זימונו השלישי של הנער אמיתי עבודי לחקירה משטרתית. עבודי תועד כשהוא מובל למעצר בעיצומה של הפגנה ומוכה על ידי שוטרים. העוול זעק לי, וכאמא לא יכולתי שלא לעלות על אוטובוס ולהגיע לחזק את אמיתי והוריו.
במשך השעה הראשונה של ההפגנה נדמה היה כי כל צד יודע את תפקידו, המפגינים עמדו בגבולות שתחמה להם המשטרה, לא ירדו לכביש, לא פרצו את מחסומי המשטרה ולא הפריעו לסדר הציבורי למעט רעש התופים והזמבורות. השוטרים היו ספונים במשרדיהם ועשו עבודתם הקשה מאחורי בניין מבוצר, חלונות סגורים וחדרים ממוזגים.
לאחר כשעה יצאו מתוך מטה המשטרה כמה שוטרים ושוטרות במדים וכמה בלבוש אזרחי,
הם היו צעירים כולם, לבושים בבגדים אפורים ושחורים.
המפגינים והמפגינות שעד אז נדמה היה שהגיעו להפנינג צבעוני של שירה וקריאות קצביות, חלקן אפילו רקדו במרכז מעגל התופים, נדרכו, התקבצו לקבוצות קבוצות והחלו לצעוד לעבר השוטרים. "תזמורת המחאה" המונה מתופפים, קוראים במגפון, עונים למגפון וזמבורות, התפצלה בין הקבוצות והפכה למספר תזמורות קאמריות.
השוטרים התפזרו בין המפגינים וביקשו יפה ובנימוס רב מהמתופפים להפסיק לתופף. לטענתם פקח של המשרד לאיכות הסביבה הגיע לבדוק ורעש ההפגנה עולה על הדצבילים המותרים.
אני מודה ומתוודה שהרעש בהפגנות הוא קשה ובמצוות רופאי, שמפגין אף הוא, אני מגיעה אליהן מצוידת באטמי אוזניים. בחלק מההפגנות מחלקים המפגינים אטמים לכל מבקשת. גם להפגנה זו הגעתי עם אטמים, וכך גם חלק מהמוחים והמוחות.
אני מתקשה להאמין שהרעש הפריע למישהו, מלבד למפגינים עצמם שבחרו להיות בסביבה רועשת ולהפגין.
בשלב מסוים החלו השוטרים לאבד את סבלנותם לנוכח סירובם של המפגינים להפסיק לתופף ולזמבר בזמבורות והם החלו לבצע מעצרים של מובילי תזמורות המחאה.
קשה היה שלא להבחין בפערים הבולטים בין המפגינים לבין השוטרים, הללו זעקו לעיניי וקראו לי שלא להסב פנים מהם. אלוהי ה"לא להכליל" ייסלח לי הפעם אם אעז ואכליל, כי בסופו של יום, לא נגיע לשורש הקרע ופתרונו מבלי להביט בעיניים נכוחות אל המציאות הבלתי נסבלת בה אנו חיים ונטפל ברעות החולות שהצמחנו כאן במשך השנים.
השוטרים היו לבושים במדים ארוכים בצבעים שחור ואפור, פניהם חתומות, שפתותיהם קפוצות, הם היו צעירים וצעירות, חלקם היו בבגדים אזרחיים- גם הם באותם צבעים.
השוטרים היו כולם עם חזות מזרחית, כהי עור, כשאת פניהם מעטרים זקנים קצוצים ומעוצבים. השוטרות בשיער ארוך, וכמי שהחליקה שיערה במשך שנים, נראה היה לי ששיערן מוחלק. שוטר אחד שנראה מבוגר יותר לבש מדים בצבע תכלת כחול.
המפגינים לעומת זאת לבשו בגדי קיץ קצרים ואווריריים, בשלל צבעים, שיערם היה עשוי בכל מני תספורות ובדרך כלל התבדר חופשי, הם נראו כולם כצאצאי "ארץ ישראל היפה והטובה". היו שם כמובן גם אשכנזים וגם מזרחים, אבל ההביטוס הסוציואקונומי היה בעשירונים 7 עד 10.
פעם מישהו אמר לי שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם להיראות שלומפרים מבלי שיתויגו כלוזרים. אז כן, נראנו כולנו שלומפרים ומזיעים למות.
בעוד שאנחנו יכולנו להתאים את האאוטפיט בו בחרנו לשמש הקופחת, השוטרות והשוטרים נאלצו להישאר במדים חמים שהוסיפו על הסבל הכללי של מי שנאלץ לצאת בחום יולי אוגוסט לרחוב.
"אם לא תלמד תהיה מנקה רחובות" אמרו לנו בילדותנו. השוטר היה האיש הטוב, שלבש חולצה תכולה, קצת מרושלת ומכנסיים כחולים, הוא נראה כמו אבא של החברה הכי טובה, או השכן ממול. ההורים טרחו להסביר לנו שהשוטרים הם טובים, ואם נלך חלילה לאיבוד- ניגש אליהם לבקש סיוע. היום כשילדים הולכים לאיבוד אומרים להם לגשת לאישה. אף אחד לא חושב ששוטרים הם הפתרון, רבים חושבים שהשוטרים הם חלק מהבעיה.
"אם לא תלמד תהיה שוטר" היא אמרה מכוערת ומשפילה הרווחת היום. הם כבר לא נראים כמו אבא ואמא של בת הכיתה, הפנים שלהם מוסתרים מאחורי כובע מצחייה וזקן קצוץ, לפעמים גם מאחורי קסדה מאיימת. הם לא נתפסים כמי שבאים לסייע לאזרח ולאזרחית לחיות במקום בטוח, אלא כאיום. האימרה המכוערת היא כלי ההתגוננות של המעמד הגבוה כנגד התיסכול, הניכור והמאוימות שהוא חש מהשוטרים והשוטרות. המבט הקפוא ואלימות השוטרים מסתירה אף היא ניכור וזרות.
ככל שהמדים הנבחרים למשטרה הפכו כהים יותר, ככל שהוסיפו יחידות סער כמו היס"מ, כך הלכו והתערערו הן מעמד השוטרים והן הביטחון האזרחי שלנו כולנו. כלומר לא תשלח ניידת לגביית עדויות מהשטח, ומי שבכל זאת רוצה טיפול תטרח היא ותגיע למשטרה להגיש תלונה. הסיבה לכך היא העומס הבלתי נסבל על השוטרים והשוטרות ואי יכולתם למלא את כלל המשימות.
השוטרות והשוטרים נאלצים להתמודד היום עם אתגרים בלתי אפשריים, שמתבטאים גם במדים שהם נאלצים ללבוש, מדים שאינם מותאמים לאקלים בישראל. לא מן הנמנע שחלק מאיבוד השליטה קשור למדים המחממים והמקשים על התנועה.
המחאה הנוכחית נשענת על הפערים הכלכליים חברתיים שהלכו והעמיקו ככל שמדי המשטרה הפכו כהים. גם הפשיעה וחומרתה עלו ככל שנפערה התהום אליה אנו נופלים כולנו. ההבדלים בין המפגינים לשוטרים כל כך בולטים, שמי שמכחיש אותם חשוד בהכחשה בזדון או באטימות לב.
לשר בן גביר חושים מחודדים מאוד לגבי פערים סוציואקונומיים והוא תמיד ידע לנצל זאת לטובתו. הוא נשען מראשית דרכו על נערים ונערות אבודים להם שימש אב ומושיע והם נתנו לו את הכוח הפוליטי הנוכחי. כשבראש המשרד לבטחון פנים עומד אדם בעל שמונה הרשעות פליליות, אין פלא שלמשטרה אין מספיק כוח אדם לטפל בפורצים, אך יש מספיק כוחות לטפל בזמבורות.
הממשלה הנוכחית לא עסוקה בהטבת חייהם של האזרחים, אלא בכוח שהיא רוצה לצבור על חשבון הרשות המחוקקת. במקום כזה אין מקום לעיסוק בצימצום פערים בחינוך ובשכר ולא בכבוד האדם. גם המחאה לא עוסקת בפערים אלה, אלא ברצון להחזיר את הגלגל לאחור ולהתרפק על עבר מדומיין בו כולנו היינו שווים, עבר שלא היה קיים מעולם.
נכדיו של השוטר אזולאי אינם מזילים עוד דמעות, הדמעות לא עזרו להם בחיים. נכדיו של השוטר אזולאי הופכים אט אט למליציות בשירות השררה וזה מפחיד.
