לא מצליחה לעכל את פטירתה של אסתר עילם יקירתנו ומורת דרכנו שהלכה לעולמה בגיל 84. נדמה היה שהיא נצחית ותהיה איתנו תמיד כדי לייעץ, להדריך, לתמוך, להיות אי של שפיות ועוגן במציאות מורכבת ולעיתים מוטרפת. והנה הגענו, עשרות רבות, בנות ובני משפחתה, חברות וחברים ונשים פעילות ממשיכות דרכה, לא מאמינות שאנו מלוות את האישה שהפכה לאגדה עוד בחייה, למנוחת עולמים, מצטערות, כואבות ובוכות על לכתה של אסתר.
קצרה היריעה מלתאר את פועלה העצום של עילם, מהאימהות המייסדות של התנועה הפמיניסטית בישראל. עשייתה פורצת הדרך מגלמת בתוכה את ה"הֶר-סטורי" של התנועה הפמיניסטית והחברתית בישראל וכאשה מחוללת שינוי היא יצרה מהפכה של ממש ורבים מהשינויים הפמיניסטיים–חברתיים שהתרחשו בישראל נזקפים לזכותה.
אציין רק כמה אבני דרך בעשייתה, שמסמלים את האישה ומתוות הדרך שהייתה. עילם פתחה את הקבוצה הראשונה לשחרור האישה בתל-אביב בשנת 1972 שהפכה לתנועה הפמיניסטית בישראל בה מונתה פורמאלית ליו"ר התנועה.
בקיץ 1977 הייתה בין מובילות יוזמה חדשה של חברות התנועה להקמת "מרכז סיוע מיידי לקורבנות אונס". בראשית חודש מרץ 1978, חודש לאחר פתיחת המרכז, היא התנדבה לרכז אותו, בתפקיד זה שימשה ארבע שנים ובכלל זה התחילה במקום חדש בראשית 1980. היא הייתה אז היחידה בישראל בתפקיד זה על כל המשתמע מכך.
היא המשיכה לתרום רבות להתפתחות המרכז בכל ההיבטים שקשורים לסיוע לנאנסות, ועד היום תרמה את מספר שעות ההתנדבות הרבות ביותר בתולדותיו. בין השאר סייעה להקמת מרכזים נוספים בארץ, העבירה קורסים והשתלמויות וערכה מחקרים שאותם הציגה בכנסים בארץ ובחו"ל.
בשנת 1995 פרסמה עילם ספר ראשון מסוגו בשם "נאנסות, אונס והרשויות בישראל" שיצא לאור במכון ירושלים לחקר ישראל. במשך עשרות שנים תרמה עילם רבות להתפתחות התודעה, המחקר והפעילות בשטח של המאבק באלימות נגד נשים בישראל, לצד שיתוף הידע שלה בכנסים פמיניסטים בינלאומיים.
עילם הייתה חלוצה בתחום מחקר עולם הזנות בארץ, וכאחת ממייסדות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל" בשנת 2000, היא פעלה במסגרתה לקידום המאבק באונס ובאלימות נגד נשים מאוכלוסיות לא הגמוניות, ייצגה את התנועה בפורומים ארגוניים שונים של נשים, בכנסת ובמסגרות של פעילות למען זכויות אדם.
היא יזמה והשתתפה בהקמה ובהפעלה של ארגונים פמיניסטיים רבים נוספים: "קולקטיב נגד אלימות נגד נשים", "שדולת הנשים בישראל", "מרכז ייעוץ לאישה", "משמר הנשים", "קואליציית בת-אדם", "נשים בשחור", ש.ח.ל. (שרותי עזרה לקורבנות). ממייסדות "אנחנו שוות" – למען נשים שורדות זנות, "קואליציה למאבק בסחר בנשים", ו"תמר – מקלט לזונות".
האותות והפרסים הרבים שקיבלה על פעילותה המשמעותית והמהפכנית לשינוי חברתי ופמיניסטי, ממחישים רק חלק מההשפעה שלה, ביניהם פרס הנשיא, ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטה העברית בירושלים, אות ההוקרה 'לבי במזרח' מטעם תנועת אחותי וקואליציית לבי במזרח, פרס שדולת הנשים, כלת אות המאבק באלימות מינית מטעם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ועוד.
עילם הייתה מהנשים הנדירות שהיוותה עוגן של תמיכה ועידוד גם ברמה האישית לכל מי שסבבו אותה, ולעשייה שלה לא היו גבולות. היא נאבקה למען נשים מזרחיות, פלסטיניות, אתיופיות, מבקשות מקלט ומהגרות עבודה, דוברות רוסית, להטביו"ת ונשים שורדות זנות. מעל לכל עילם הייתה אישה חברה, אחות, אמא של כולנו, הכתר שעל ראשנו. וכך תמיד תישאר.
לסיום, אין טובות ממילותיה המרגשות והמפעימות של עילם שמתארות את תולדות חייה וה"אני מאמינה" שלה:
"תולדות חיי הם מסע מתמשך של רכישת תובנות חדשות, הן לגבי הנעשה סביבי, והן לגבי תהליכים פנימיים שבתוכי. כל יום אני נולדת מחדש, מעמידה את עצמי ואת העולם שסביבי כמציאות חדשה שיש להבין אותה, להבחין בקשיים שהיא מציבה, ולחפש דרכים לאתגר אותם. לעולם לא אפסיק מלהתפעל מהודו של הטבע, ומהאושר שהוא מעניק. אני גם מכירה בחשיבותו המהותית לקיום האנושות.
אני משתדלת ככל יכולתי – בדרכים השונות בהן אפשר לי לפעול – להגשמת הטוב אתו נולדו כל יצורי אנוש. זאת לגבי עצמי, סביבתי הקרובה, וכל מי שאני מגיעה אליהן/ם. אני מאמינה שהגשמת הטוב הזה אפשרית רק במסגרת חברה לא פטריארכלית, המנהלת את עצמה. אני מאמינה שאת הנהגת האנושות תיטולנה בעיקר נשים, אשר הקדישו את חייהן לאתגר את כול המסגרות ההגמוניות, והעקרונות הפטריארכליים שבבסיסן. זאת באמצעות שינוי עמדות ותפיסות, דפוסי חשיבה והתנהגות המבוססים על הרגשות של מצוקה למציאות מיטיבה עבור החברה האנושית, ועל בסיס ההבנה שהרגשות אלה אינם מ"טבע האדם", אלא נרכשו במסגרת של חברה דכאנית. אני מאמינה ביכולות האנושיות של יצירה, רוחניות, קרבה אנושית, אכפתיות, ורצון להיטיב. אני רוצה לבנות חברה שבה כל אלה יוכלו להתממש במלואם."
(אסתר עילם, מתוך התערוכה והקטלוג "נשים משנות" אותם יצרה שולה קשת במסגרת הוצאת תנועת אחותי בשנת 2009).
תודה אסתר על הזכות להכיר אותך, התברכנו בך. אוהבות אותך, ננצור את זכרך, נזכיר ונזכור אותך לעד, נמשיך את דרכך וננציח את פועלך בכל דרך אפשרית.
יהי זכרך מהפכה וברכה.
הכותבת היא מנכלי"ת תנועת "אחותי – למען נשים בישראל"
