בגלריה מאיה בתל אביב נפתחה תערוכת היחיד של האמנית הרב-תחומית והצלמת, רחל אניו, "מכתב אהבה לעצמי". אניו, בת להורים שעלו מאתיופיה מתארת דרך עבודות הצילום הקולז' ועריכת הווידאו מסע אישי שבו היא מתמודדת עם נושאי זהות, מגדר, יחסים עם הגוף, שייכות לקהילה לשורשים.

היא גדלה בקרית ים ותמיד ידעה שתעסוק ביצירה בדרך כלשהי, "קוראים לי רחל, ורחלה זאת כבשה. בתנ"ך, לבן הארמי היה רועה צאן והוא קרא לביתו רחל. אני אימצתי את זה והשתמשתי בזה ככינוי – black sheep. אני הייתי 'הכבשה השחורה' אבל לא בקטע שלילי. מגיל צעיר חיפשתי את עצמי, אבל תמיד ידעתי שאני אעסוק באמנות".

אניו מתארת את בת המצווה שלה כנקודת מפנה שאליה היא חוזרת גם דרך האמנות שלה. "זה אירוע טראומטי מבחינתי. אירוע עם מלא אנשים, שמסתכלים עלי. אני האחרונה שהיו צריכים לעשות לה אירוע שכזה", היא מתארת.

בעבודה "תמונת בת מצווש" היא מציגה את עצמה בבת המצווה. צילום מנוטרל צבע עור, על רקע לבן כשרק השיער, הפה, העיניים והשמלה מודגשים. הדימוי כולו תחום במסגרת שצבועה בצבע עור כהה שחסר ונעדר מהתמונה. "זה סממן של בתים אתיופים. תמיד תולים את התמונה של הבן או הבת הבכורים בסלון הבית כאות לגאווה, וזה בדיוק הפוך מהמקום שבו הייתי".

הבסיס לעבודותיה של אניו הוא צילום ובעבודות רבות היא שמה את עצמה כמושא הצילום. "כשאני מצלמת את עצמי אלה רגעים רומנטיים עם עצמי. אני מאוד אוהבת את עבודות הגוף שלי. מאוד אוהבת להסתכל עליהן ולנסות להבין איך אני הולכת לקרוא להן".

בשלב הראשון של היצירה, היא מצלמת חפצים, בני משפחה או את עצמה. אז היא ניגשת לעבודת העריכה ומשחקת עם הצילום בשלל טכניקות; קיפול, עריכה דיגיטלית, גזירה או הדבקה.

בזמן הלימודים היא פיתחה טכניקת עבודה שאותה היא מכנה 'אריגה דיגיטלית'. "גיליתי שאני אוהבת לפרק דימויים ולתת להם פירוש חדש. את הדימויים אני מכפילה עד אינסוף ובודקת וחוקרת כל מיני נושאים שנוגעים בי, משתייכים אליי ומשויכים אליי כישראלית כיהודייה, כאישה, כשחורה, כשמנה, כאתיופית, בת להורים מהגרים".

העבודות של אניו נראות כסוג של תעתוע. מרחוק זה משהו שנראה כמו דבר מסוים וככל שמתקרבים הוא משתנה. היא אוהבת לשחק אופן שבו המבקר מתבונן ומסתכל ביצירה, "אלו אמנם שתי פעולות שעושים עם העיניים, אבל הן נעשות בצורות שונות לגמרי. יש הבדל בין להתבונן ולהסתכל, ואנחנו עלולים להתייחס כך גם לאנשים בחברה סביבנו. זה דבר אחד לראות מישהו במבט חטוף, ודבר אחר כשמסתכלים לעומק".

בחיבור בין הדימויים השונים היא גם מבקשת ליצור נרטיב חדש לעצמה ולקהילה שלה. סיפור מורכב, שניתן לראות בו הרבה צדדים ורבדים. "אני אוהבת לחקות פעולות שמתחברות לבית שלי, לקהילה שלי, לתרבות שלי ולתרבות של ההורים שלי. אני היום אמנם לא מכינה אינג'רה או עושה טקס קפה אבל אני רוצה לקחת חלק בשימור הזיכרון הזה".

זאת תערוכת היחיד הראשונה שלך, איך ההרגשה?
"הדרך הייתה ארוכה ומפרכת. הקשר עם גלריה מאיה נוצר דרך האוצרת עפרה חרנ"ם שאצרה תערוכה שהשתתפתי בה  ב'זומו' בקרית ים וכשהיא אמרה לי שקיבלו את התיק עבודות שלי מאוד התרגשתי. תערוכת יחידה זה משהו שאמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות, לא משנה מה".

הכסף לתערוכה גוייס במימון המונים.
"אני לא אוהבת לחכות, אני אוהבת למצוא לעצמי את האלטרנטיבה לבד ובזכות הרבה חברים טובים ואנשים שמאמינים בי ובאומנות שלי זה הצליח וההדסטארט הגיע ליעד. הלוואי וכל תערוכה הייתה נעשית ככה, עם קהל שרוצה לקחת חלק ותומך וגורם לדבר הזה לקרות, ולא בעלי הון או אנשים שרוצים לקבוע לאמן מה נכון ומה לא נכון".

התערוכה "מכתב אהבה לעצמי" תציג עד ה-26 באוגוסט בגלריה מאיה, שביל המרץ 2 קומה 2 תל אביב, שלישי עד חמישי 18:00-12:00, שישי ושבת 15:00-11:00. אוצרת: רונה יפמן.