באחד משיעורי המבוא לסוציולוגיה שאל אותנו המרצה: נניח שלא היו תקנות לגבי יום הכיפורים, ונניח אתם חילונים אפיקורסים גמורים, האם הייתם נוסעים ביום זה במרכז העיר?

רובנו ככולנו ענינו שלא, לא היינו נוסעים במרכז העיר ביום כיפור. אך למעשה, אז וגם היום אין ולא היה שום חוק שאוסר על נסיעה ביום כיפור. ולמרות שאין חוק, רוב האנשים לא נוסעים ביום הזה.

לאחר מכן התפתח בשיעור דיון על נורמות לעומת חוק. הסתבר שאנחנו מצייתים לנורמות חברתיות יותר מאשר לחוקים. מצד אחד אנחנו רוצים לרצות את שכנינו ו"לצאת בסדר" איתם, מצד שני, הפחד מסנקציה חברתית כמו "ביוש" חזק יותר מהפחד מעבירה על החוק. לחברה יש כוח "ליישר" את החברים והחברות בה, אם במקלות ואם בגזרים.

אבל זה היה מזמן, לפני שלושה עשורים. אמנם הירדן הוא לא הדנובה, אך גם בו חלפו מאז הרבה מים.

חלף לו אברהם עופר, שר שיכון שהתאבד כי הואשם בשחיתות. חלף לו יצחק רבין, שהתפטר כי נמצא אצלו חשבון בחו"ל בסך 1000 דולרים. נכנס ויצא מהכלא אהוד אולמרט, שהתפטר מכיסא ראש הממשלה כשהוגשו כנגדו כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים.

הם קודם כל שילמו את מחיר הבושה ביוזמתם, עוד לפני שנשפטו, אם בכלל הגיעו לשם. החברה תבעה מהם תשלום על מעשיהם בטרם בית המשפט יאמר את דברו.

העבריינים הפכו לסלבריטאים, המוסר והצדק נדחקו החוצה

במשך השנים נשחקה מקומה של הבושה ועמה מקומו של המוסר.

אט אט נורמלו לתוך חיינו עבריינים שונים והפכו לסלבריטאים. מנגנוני הנרמול היו שונים, אבל לתקשורת היה תפקיד מרכזי בהם.

המקרה הראשון של נרמול פשיעה שזכור לי הוא המקרה של שרה אנג'ל. היא הואשמה על ידי בית המשפט ברצח כפול ובסחר בסמים. היא נורמלה לתוך חיינו באמצעות התקשורת כאישה "חזקה", סופרת ומרצה מרתקת. היא הוזמנה לספר את סיפורה מעל כל במה אפשרית, כולל לבתי ספר בפני צוותי הוראה, תלמידים ותלמידות. ממש אישה מעוררת השראה.

דוגמה נוספת הוא "האופנובנק", שודד בנקים שצויר כמעין רובין הוד שלוקח מעשירים ומעביר לעניים, רק שהמציאות הייתה שהוא עשיר שלוקח מעשירים ומעביר לעצמו.

בהמשך לתהליך נרמול העבריינות עלו לאוויר תוכניות הריאליטי, בהן נכלוליות ורשע הפכו להיות תכונות נצרכות להישרדות. בבית הספר לומדים שהישרדות היא המניע החזק ביותר של הטבע, ובשם אותו ה"טבעי" וה"חייתי" נורמלו לתוך חיינו הרמאויות, האינטריגות והתחמנות.

כך נדחקו להם המוסר, הצדק, כאב הלב והסנקציות החברתיות מחוץ לחיינו החברתיים. הבושה טוטאה לפינה, כדי שתשב שם ותתבייש במעשיה.

כבר לא די שאדם נחשד באונס קטינות וסירסור בהן, וכל העדויות מעידות שמשהו היה מסריח בסיפור, כדי שנסתייג ממעשיו ונדיר אותו מחיינו. הרף עלה: צריך שבית המשפט ירשיע אותו ויגזור עליו עונש מאסר ארוך בפועל, כי עונש כמו "עבודות שירות" גם הוא כבר לא מספיק כדי להטיל דופי במעשים.

הביטוי "כשר אבל מסריח" הפך עורו, ומביטוי של דחייה ממעשים בזויים בעבר, הפך להיות כזה שמכשיר את המעשים והופך אותם לתקינים למרות הסרחת כל חיינו החברתיים על ידם.

כשהחברה לא מתפקדת, הכול מתנקז לבית המשפט

במקביל לתהליך הזה ואולי בגללו, הפך בית המשפט מערכאה שפוסקת לפי ספר החוקים לבית משפט של "הכל שפיט". שלל עילות כמו 'סבירות' ו'מידתיות' החליפו את הנורמות, המוסר, והחברה.

הרחבת תחום המשפט במקביל לנרמול פשעים והתנהגות עבריינית, עיקרו את החברה מתפקידה כמתקנת לעצמה נורמות חברתיות חזקות, נורמות המלכדות אותה סביב מעשים שראויים שיהיו בתחומה ומעשים שאינם ראויים, נורמות המגנות על האדם מפני שרירות וכוח. התפרקנו איש ואישה לנפשם.

הורשעת – שילמת, לא הורשעת – גם אם עשית מעשים מכוערים ביותר, אתה זכאי לבוא בקהל ככל האדם.

בעל רשת הסופרמרקטים עושק את עובדותיו ועובדיו? זה לא מעניינם של הצרכנים להעניש אותו בהדרת רגליהם משם, זה עניין שבינו לבין בית המשפט.

השכן שרף לנו דגל גאווה? אין לסמוך על יתר השכנים שיגנו אותו ולא יגידו לו שלום ברחוב. האגודה למען הלהט"ב תתבע את עלבוננו בערכאות מתמשכות לנצח.

עסקת קניית צוללות חשודה בשחיתות בלב ליבה הרך והקריטי של מערכת הבטחון? זה לא מעניינו של אף אחד מלבד בית המשפט. החשודים ימשיכו בחייהם כרגיל ואם לא הורשעו, גם אם מעשיהם היו תמוהים, הרי שהם הופכים לגיבורים מעונים כמו ריצ'רד דרייפוס.

צודקים המבקרים את בית המשפט בטענה כי לא בכל המדינות קיימת עילת סבירות. ניו זילנד היא דוגמה למדינה כזו שאין בה עילת סבירות. מה כן יש בניו זילנד? יש פרלמנט חזק, יש שיח בין הממשלה לבתי המשפט, אך מעל לכל יש חברה אזרחית חזקה והומוגנית שמגדירה מה טוב ומה רע, מבלי להזדקק כל רגע לגננת בדמות שופט מעונב.

בישראל, לעומת זאת, אין בית נבחרים חזק. לכנסת וועדותיה אין כמעט כוח להשפיע על החלטות הממשלה והחוקים אותם היא מביאה להכרעה. בעצם משלוש רשויות שצריכות לקיים ביניהן איזון נותרנו עם שתיים, שמקיימות בימים אלה מאבק איתנים העלול למוטט את כולנו.

התרבות העבריינית מקיפה אותנו מכל עבר. הכנסת והממשלה מלאים בח"כים עם כתבי אישום והרשעות עבר, וכך גם עולם התרבות והמדיה. החברה רוקנה מנורמות של ראוי ושאינו ראוי, וכך הגענו למצב שבו "המבצר האחרון" הם בתי המשפט, שמלכתחילה אינם אמורים להיות האמונים על המוסר, הצדק והראוי.

האזרחים נותרו מופקרים ומתוסכלים

אנחנו, האזרחים שומרי החוק ואלה שעדיין יש בהם אמות מידה כלשהן של רע וטוב, נותרים מופקרים ומתוסכלים אל מול רשות אחת חזקה כל-יכולה שהיא הממשלה, ועם תסכול גדול מאוד לנוכח אי היכולת לנהל חיים סבירים של הוגנות וצדק שאינם שפיטים, אלא תואמים לנורמות מוסריות בסיסיות.

הקפיטליזם הנאו-ליברלי הדרוויניסטי אוהב אותנו בבדידים, כל אחד לנפשו. רק כך הוא יכול לשגשג וליצור שכבה דקיקה על עשירים על חשבון ההמונים. מרביתנו כבר איננו "מזי רעב", אך חיים בעלבון מתמשך של חוסר אונים מול אלימות, רשויות חזקות ועוולות יום יומיות בכל אשר אנו פונים: במקום העבודה, כשפונים לקבל שירות, כשמנסים לחנות בחנייה פנויה, ואפילו כשאנחנו רוצים לחצות את הכביש במעבר חצייה והנהגים מתעלמים מאיתנו. בהתעלמות ובאלימות כלפינו אנחנו בעצם חדלים להתקיים כבני ובנות אדם שווים בערכנו והראויים להתחשבות.

התהליך שעובר עלינו בישראל עובר על כל העולם, ורק מדינות עם לכידות חברתית חזקה יינצלו ממנו ומהפירוק שהוא מביא עימו.

ביום כיפור הקרוב, הקרב יעבור לכבישים.