את מקומם של ציורים ופסלים במוזיאון בת-ים תופסים בימים אלה קופים, פילים, ציפורים, פרפרים וחלזונות. בתערוכה "ספארי" מציג האמן עמית דרורי אוסף של חיות רובוטיות שבנה לאורך עשרים השנים האחרונות.

בשילוב של מלאכות יד מסורתית עם טכנולוגיות חדשניות הוא מפיח חיים בבובות המכאניות ומעניק להן את התכונה החמקמקה "אישיות". הבובות נבנו מאלפי חלקיקים שונים ואת התנועה שלהן יוצרת מערכת מסועפת של מנועים, חיישנים בקרים, ומחשבים שמופעלים בסנכרון מרשים באמצעות תכנות, אוטומציה והפעלה "חיה".

עמית דרורי. "אלו חיות, מכונות ורובוטים שיצרתי להצגות תיאטרון" (צילם: איל ביטון)

"הרוב נבנו למופעי תיאטרון שזה מה שאני עושה בדרך כלל", מספר דרורי (43) אמן ומנכ"ל תיאטרון הזירה הבינתחומית בירושלים. "הבובות נוצרו להצגות תיאטרון  שהופיעו ברחבי העולם וגרפו שבחים ופרסים רבים. ישנם עוד כמה אלמנטים מיוחדים שיצרתי במיוחד לתערוכה הזו".

איך מעבירים יצירות שנועדו לתיאטרון למוזיאון, ועוד לתערוכה שמיועדת לילדים?
"התערוכה פונה לכל המשפחה ויש הרבה מחשבה על המסע שהילד עובר בתוכה. טבעי לחשוב על ילדים בקיץ, אבל האמת שאלו תכנים לבני אדם. זה על-גילאי. כמו שביקור בטבע או בגן חיות, להבדיל, זה לא לגיל מסוים אלא אוניברסלי. יש פה ניסיון לגרות ולהפעיל את הדמיון של הילדים והמבוגרים שמלווים אותם. זה תיאטרון בתוך המוזיאון".

ל"ספארי" ניתן להיכנס רק במסגרת סיור שמוגבל מראש ל-30 אנשים בסך הכל, כולל ילדים ומלוויהם המבוגרים. לכל סיור יש מדריכה, ומלווים אותה שני חברי צוות נוספים, אחד מהם אחראי להפעיל את החיות.

הקבוצה הקטנה והמוקפדת, נועדה, בין השאר, לצמצם את הסכנה שהילדים יתפתו לגעת ביצורים העדינים. "אנחנו נותנים הרבה אמון בילדים וגם יודעים לשמור ולהיזהר בלי לתת הרגשה של פיקוח", מסביר דרורי, "הגודל של הקבוצה יוצר אווירה אינטימית ונעימה וזה לא צפוף. בתיאטרון יש הרבה פעמים מרחק בין הקהל ליצירה שעל הבמה, וזה מאפשר לילדים להיות קרובים יותר לחיות. גם החלל העגול של המוזיאון מאפשר חיבור לעולם שלם ומסע שעוטף ומקיף אותך מכל הכיוונים".

קוף רובוטי. הילדים מתבקשים לנחש על סמך הקולות אילו חיות הם עומדים לפגוש בהמשך (צילום: אורי רובינשטיין)

כבר בתחילת הסיור ישנה הרגשה של כניסה לעולם אחר. זה לא רק המיזוג שעוזר להתאושש מעומס החום שבתחילת אוגוסט מקדים להופיע, זו גם האפלה. גג המוזיאון שבדרך כלל מאפשר לאור לחדור פנימה ולהאיר את החלל, כוסה בצלייה שמשרה אווירה מסתורית ומרגיעה.

ולבסוף, ה"מוזיקה", רעשי הבנייה מתחלפים בצלילי חיות הבוקעים מרמקולים שמוסתרים ב"חורשת הארגזים"  מיצג "רדי-מייד" המורכב מארגזי עץ בגדלים שונים שמונחים בערמה במרכז החלל העגול, בקומה הראשונה מתוך שתיים של המבנה "זה כמו ביער" אומר ילד אחד כבן עשר לאימו.

זו התחנה הראשונה בסיור, שבה הילדים מתבקשים לנחש על סמך הקולות אילו חיות הם עומדים לפגוש בהמשך. למרות ההנחיה של המדריכה לדבר רק בהצבעה, הם לא מתאפקים וזורקים לאוויר ניחושים. "ציפורים" אומר אחד "נקר" מחדדת אחרת "חייזרים" ספק מנחש, ספק מקווה, ילד צעיר במיוחד כבן חמש, "רובוטים" מוסיף אחיו הגדול.

"המבוגרים לא מתאפקים ומצלמים את המתרחש"

משם עולים לקומה השנייה שמרכזת את חלק הארי של התערוכה; תשע תחנות שמחולקות באופן שווה במעגל. בשלב זה הילדים כבר נראים מהופנטים. בניגוד לסטריאוטיפ על ילדים בחופש הגדול, הם לא צועקים, לא מתרוצצים ולא שקועים בפלאפונים. דווקא המבוגרים, אימהות סבים וסבתות, הם אלו שלא מתאפקים ומרבים לצלם ולתעד את המתרחש, אולי לטובת האבות שנשארו מאחור.

פילים רובוטיים. האם רובוטים יחליפו בעתיד מיני חיות שייכחדו (צילום: נדב חומסקי)

הקבוצה עוברת מתחנה לתחנה, ומשוחחת בכל אחת מהן באופן חופשי, בעקבות המדריכה שמתמקדת בהסברים על תהליך היצירה של דרורי ובסוגיות הקשורות בטבע, והרבה בעקבות מה שתופס את הילדים "היא יכולה לעוף?" הם שואלים על אנפה שפורשת מוטת כנפיים מרשימה "למה קוראים לו ג'ורג'?" הם תוהים לגביי שמו של צב גלפאגוס ענק, שלדברי המדריכה נוצר בעקבות צב אמיתי שנודע בכינוי "ג'ורג' הבודד" שעם מותו לפני כעשור בגיל 100, נכחד תת-המין אליו השתייך.

"עולם החי מאפשר ראות את עצמנו בצורה אחרת"

ההסבר מוביל לשיחה מעניינת על חיות נכחדות ומעלה תהיה על האפשרות הדיסטופית שעוד מעט רובוטים, או החלופה המטרידה יותר של שיבוט גנטי, זה כל מה שיישאר לנו ממינים נוספים של חיות ואולי גם מבני אדם. "גם דינוזאורים נכחדו" מחזירה אותי קריאה של אחד הילדים למציאות "למה שאלוהים לא יברא עוד כאלו?" שואל מישהו בתקווה נואשת.

יותר מכל החיות המרשימות במורכבותן, זו דווקא חבורת חלזונות פשוטים למראה שמלהיבה את הילדים במיוחד. אלו נעים במרחב אחוזי תזזית, כמעט נוגעים בקהל ומיד נמלטים בחזרה אל עבר הקיר, באנדרלמוסיה משעשעת "זה כמו איי-רובוט" אומר ילד בוגר יחסית באסוציאציה מבריקה אך עגמומית קצת. המדריכה משבחת אותו וממהרת להסביר שלמרות שמנגנון התנועה של החלזונות באמת דומה לזה של שואב אבק רובוטי, "עמית יצר אותם לפני שהיו כאלו".

דרורי: "טבע וחיות זה משהו שתמיד עניין אותי. ללמוד חיה, את התנועתיות שלה, האנטומיה שלה". כל החיות, הוא מחדד, מובילות בסופו של דבר, לאדם "זה משהו פשוט שקשור לעקרון המשל. התרחקות מהעולם האנושי אל עולם החי, מאפשר לנו לראות את עצמנו בצורה אחרת."

תסביר.
"ההנפשה של החיות, החוויה של התנועה שמאפשרת הטכנולוגיה, מעוררת תחושות אנושיות וככה גם הקהל מגיב. אומרים על החיות דברים כמו 'הוא עצוב' או 'הוא שובב'. פוגשים את עצמנו וקורים דברים נורא אנושיים במפגש הזה."

דוגמה מצוינת לדברים האלו נמצאת בתחנה שנקראת "זכר האלפא" ובה קוף יחידי, בגודל אדם נמוך או לחלופין, ילד גבוה, "אורנגאוטן" ממהר לזהות אחד הילדים הבוגרים יותר. במשך דקות ארוכות, על רקע מוזיקה דרמטית, הוא משוחח עם הילדים ללא מילים אמנם, אך עם שפת גוף ומבע אנושיים לגמרי. אלו מצדם, צופים בו ממוגנטים, מנסים לפענח מה הוא מנסה לומר להם.

"הוא כמו סבא", מעלה אחת הצעירות צחוק בקהל, "זה נראה כאילו הוא רואה אותנו", מציעה אחרת. מה שתורם לתחושה הזו, מסבירה המדריכה, אלו העיניים שלו שעשויות מזכוכית שדרורי מצא בעזובה של מפעל גרמני ליצור עיניים תותבות מהמאה ה-19.

יעל מיניאטורי. "זו החיה הראשונה שבניתי ויש לי איתה קשר אחר ומיוחד" (צילום: נדב חומסקי)

התחנה האחרונה, משרה אווירה חיובית, אפילו אופטימית. זה "גן עדן" מיניאטורי בו רובצים יחד פילים בגדלים שונים, פרפר מרהיב, וגם יעל זעיר ושובה לב, כשלושים סנטימטר גובהו, בעל קרניים מרשימות שמסתובב בין כולם כמו כלב נלהב. כשהוא מתקרב אל הילדים, אחד מהם לא עומד בפיתוי, ושולח יד לליטוף ומיד חברת הצוות השנייה נדרכת וממהרת לכיוונו מקצה החדר מאחורי גבה של הקבוצה.

לפני שהמדריכה מגיעה אליו ובלי שהוא שם לב לבהלה שלה, הוא מתחרט ומחזיר את ידו למקום. הסכנה חלפה. הוא כנראה לא ידע, שהיעל הזו, כמו חוה מגן העדן, היא "אם כל-חי" של הספארי. "זו החיה הראשונה שבניתי ויש לי איתה קשר אחר ומיוחד", אומר דרורי, "לא יודע למה בניתי אותה. זה דגדג לי איזה אינסטינקט. ממנה זה צמח לעולם שלם. היא קצה הקרחון של הדבר הזה. היא לא כזו תמימה".

עמית דרורי והבובות. "אני קשור לכל בורג ולכל פרט בכל אחת מהן" (צילום: רוי סיגל)

ספר עוד על הקשר שלך עם החיות.
"יש לי מערכת יחסים מאד אישית עם כולן. כל חיה זה בין חודשים לשנים של עבודה. אני קשור לכל בורג ולכל פרט בכל אחת מהן. מעבר לזה, הופעתי איתן בכל העולם ויש לי חוויות משותפות איתן. זה חברים טובים שמאד כיף לפגוש בכל פעם שהם יוצאים מהארגזים".

החיות שייכות למופעים שונים מזמנים שונים. זה קצת כמו פגישת מחזור.
"זה נותן לי אפשרות להסתכל על 15 שנים של תהליכים. אני רואה איך פתרתי דברים פעם, מבחינה מכנית ואומנותיות, בהבעה או בתנועה, כדי לאפיין חיה ואיך עשיתי את זה בהמשך. לראות מה עשיתי לפני המון זמן, ולראות היום איך הייתי עושה אחרת. להבין איך הראש עבד".

איך בחרת את השמות לחיות?
"השמות של החיות מתהווים בתהליך העבודה. בסופו של דבר זה גוש עץ ומתכת כשמתחילים לבנות צורה והבעה, ומשם לבנות עולם דמיוני וסצנה אז בא השם. לפיל הקטן לדוגמה, קוראים ג'וני על שם ג'וני ווקר (מותג הוויסקי), כי עבדנו הרבה על מנגנון ההליכה שלו. לכל שם יש סיבות אחרות שנובעות מההיכרות עם החיה. נתינת השם זה הרגע שבו הדברים הופכים מלהיות משהו, ללהיות מישהו".

התערוכה שהייתה אמורה להינעל בסוף אוגוסט, כל-כך מצליחה שבמוזיאון לתת לה לרוץ, לפחות לחודשיים נוספים. "יצאנו בהתחלה עם 2,000 כרטיסים שנחטפו מהר", אומרת אוצרת המוזיאון, הילה כהן-שניידרמן, "הבנו שיש ביקוש, והחלטנו להמשיך".

האוצרת הילה כהן-שניידרמן: "זו תערוכה פופולארית אבל לא פופוליסטית" (צילום: תומר אפלבאום)

מאחורי המחשבה על שיווק מוגבל בסיורים סגורים, היא מסבירה, יש יותר מסתם היגיון מסחרי "זה עובד גם בתיווך של האומנות לקהל. הרבה פעמים אחרי שיח גלריה היו אומרים לי שבלי ההסברים שלי לא היו מבינים כלום. יש חשדנות ואפילו ניכור כלפיי אומנות היום, ובסיור, עם ליווי והדרכה, נוצר חיבור".

התערוכה הזאת היא לא דבר רגיל במוזיאון הצנוע. "תערוכות בדרך כלל לא מחזירות את עצמן ויכול להיות שנעבוד במודל הזה בעתיד". בינתיים, היא מרוצה "זה מכניס המון חיות (Livelihood) למוזיאון".

איך התמודדתם עם המעבר מתיאטרון למוזיאון?
"אנחנו נאמנים להיגיון שלנו כמוזיאון, אבל שומרים במידה מסוימת על התיאטרליות. זו תערוכה פופולארית אבל לא פופוליסטית. היא מעוררת מחשבה על טבע וטכנולוגיה ואני מקווה שהיא מאפשרת לקהל לחזור לטבע. בכלל, בעיניי המטרה של מוזיאון היא להחזיר את עצמנו למציאות".

"אי אפשר לחכות שכולם יסכימו אחד עם השני פוליטית, ואז ליצור תרבות"

דרורי: "לי מאד חשוב שהתערוכה תפעיל את הדמיון של המבקרים. גם הסיור המודרך אמור לכלול הרבה שאלות לקהל, כדי לשמוע מכל אחד איך הוא רואה ומבין את הדברים אחרת. אנחנו מפגישים אותם עם המון אלמנטים וכל אחד נזרק מזה למחשבות ותחושות אחרות. מבחינתי זה מאד מרכזי שהמשתתפים הם שחקנים פעילים בתוך הדבר הזה. אני מקווה שזה מעורר את היצירתיות שלהם וגם את הרגישות ותשומת הלב לפרטים. מכאן באה המחשבה על הסדנה אחרי הסיור. בסיור קולטים ואוספים, ובסדנה פורקים".

לדבריו, הסערות בג'ונגל הפוליטי שהתפרצו בעוצמה עם השקת התערוכה, כמעט הביאו אותו לייאוש מהספארי האישי שלו, "התערוכה יצאה לדרך בימים של הפגנות וימי שיבוש. הייתה אווירה קשה ואתה אומר לעצמך, מה הטעם. אבל דווקא בגלל שזה מביא ילדים ומכוון לילדים, זה חזק מאד וזה חשוב. אי אפשר לחכות שהעולם יהיה סבבה בשביל לגעת בלב ובנפש ובדמיון".

"יש לאומנות הרבה משמעות בתוך סביבה שהם חווים כצפופה, אינטנסיבית, אלימה וזועמת. אני אוהב לראות אותם רגע אוספים חוויות ומפעילים בעצמם דמיון ורגש. זו לא פריבילגיה. ילד חייב לקבל את זה. אי אפשר לחכות שקודם כולם יסכימו אחד עם השני פוליטית, ואז ליצור תרבות. התרבות חייבת לקרות כל הזמן".

התערוכה "ספארי" מציגה במוזיאון בת ים לאומנות עד לסוף אוקטובר.