סיפור התאגדותם של עובדי פריסבי התחיל בחיפוש בגוגל. "יום אחד לפני פחות משנה, דבורית התקשרה אלי ואמרה לי 'לימור, מה דעתך להקים ועד?'" מספרת לימור סגלוביץ' (47), מנהלת סניף ההשכרה והתפעול של פריסבי (Freesbee, לשעבר קבוצת קרסו) בחיפה ויו"ר ועד הפעולה. "אמרתי לה, בואי נראה מה זה. הלכתי ממש לגוגל לקרוא, מה זה אומר ועד? איך מקימים ועד?
"אני כבר 15 שנים בענף הזה", מספרת סגלוביץ', "וראיתי כבר המון מיזוגים ורכישות. אני מנהלת עשרים עובדים בחברה וחשה יום יום את התסכול והמרירות שלהם, את התחושה שהם לא מתוגמלים מספיק. מתקשה לשמר אותם מבחינת שכר. אבל עד אז בכלל לא הבנתי מה זה ועד. שמעתי על זה באופן כללי בחברות אחרות. אחרי התלבטויות החלטנו שהולכים על זה".
במהלך מהיר במיוחד, הצליחו השתיים, יחד עם חברים נוספים שהצטרפו לוועד הפעולה, לסחוף מאות עובדים להצטרף להתאגדות בחודש מרץ האחרון. עובדים מדרגים שונים, תפקידים שונים ורמות ותק שונות התאחדו לכדי ועד פעולה, והובילו את ענקית הרכב שמעסיקה 1,400 עובדים לעולם העבודה המאורגנת.
"הרגשתי שזה דבר שאנחנו חייבים בחברה"
אבירן בן אבו (40), נציג מכירה של מכוניות יד שניה בסניף כוכב יאיר, עובד כבר חמש שנים בחברה. על ההתאגדות הוא שמע רק בבוקר תחילת המהלך הגלוי של ההתארגנות, אבל מיד ביקש להצטרף לוועד הפעולה. "בגלל שהרעו את תנאי העבודה שלי, הייתי כבר בדילמה על המשך העבודה בחברה", הוא מספר, "אבל ברגע שההתארגנות התחילה, החלטתי שאני נשאר להיאבק על מקום העבודה הזה, שאני אוהב".
בן אבו מספר שהגיע לפריסבי מתחום הסלולר, שבו עבד בשתי חברות בהן יש ועד עובדים. "ידעתי איך זה מרגיש שיש לך ועד עובדים ששומר עליך ושדואג שלא יהיו שינויים חד צדדיים בחברה. זה היה לי מאוד חסר בפריסבי, ולכן מיד קפצתי על ההזדמנות ורציתי להיות חלק מהמהלך הזה. אני זוכר שכבר לפני שנה דיברתי עם אחד הקולגות שלי, ואמרתי לו שחייבים שיקום כאן ועד ושיהיה מי שישמור עלינו".
דבורית סילוני (37) עובדת בחברה כבר 17 שנה, כיום במחלקת המכירות, ושותפה להקמת ההתארגנות. "הרגשתי שזה דבר שאנחנו חייבים בחברה. שזה היה צריך לקרות כבר מזמן, לפני כמה שנים. התחושה הזו התחזקה אצלי בקורונה, שהשפיעה מאוד על ענף הרכב – גם בזמן הקורונה וגם אחריו כשהיה משבר ייבוא רכבים לישראל. זה השפיע על החברה ועל כל אחד ואחת מאתנו. התחושה הייתה שהחברה ראתה את עצמה אבל לא תמיד אותנו, את העובדים. חוויתי פגיעה משמעותית בשכר, וידעתי שאם היינו מאוגדים זה היה אחרת. היינו כנראה נפגעים פחות ובעיקר – היו מדברים אתנו".
איתן נימקובסקי (62) עובד בתעשיית הרכב כבר משנת 1987, ובקבוצת קרסו עובד כבר קרוב לעשור כיועץ שירות, וכיום גם כמנהל המחלקה העסקית. "הסיבה שאני ממרומי גילי הלכתי על המהלך הזה היא כי מצד אחד זו חברה טובה, נעימה, מצליחה מאוד, ומצד שני יש בה פערים עצומים בין הדרג הניהולי לרצפת הייצור. אין לי טענות על כמה שמרוויח הסמנכ"ל, אבל בחברה רווחית גם העובד הפשוט צריך להרוויח בהתאמה לכמה שהחברה מרוויחה. לצערי יש כאן אנשים שעובדים קשה מאוד ונותנים את הלב והנשמה, והתחושה היא שהם לא מתוגמלים כראוי. כיוון שאנחנו חברה ציבורית הכול חשוף, וכשאתה רואה את זה, זה צורם בעין".
"לא יכול להיות שכל כך הרבה עובדים טובים עוזבים"
בינואר, הודיעה קבוצת קרסו על מהלך של מיתוג מחדש, ואיחוד של כלל החברות והשירותים תחת השם פריסבי. "עשו אירוע ענק, ריכזו 1,500 עובדים לכנס באמצע יום העבודה. סגרו את החברה פיזית ליום אחד", מספר נימקובסקי, "המהלך כולו לא היה לגמרי ברור ועורר חששות בקרב העובדים, ובעיקר הייתה תחושה שמודיעים לנו על מהלך מאוד משמעותי, אבל לא ממש מדברים איתנו עליו".
אחרי השיחה בין סילוני לסגלוביץ', הן פנו להסתדרות. "התחלנו לאסוף קבוצה ראשונית של אנשים, להקים את ועד הפעולה", מספרת סגלוביץ', "נפגשנו הרבה עם החבר'ה מהאגף להתאגדות עובדים, ועם עו"ד טלי גרינברג מנהלת החטיבה מאיגוד עובדי התחבורה שמלווה אותנו. בהסתדרות כל הזמן נתנו לנו רוח גבית והמון סיוע מקצועי."
היו התלבטויות או חששות ביציאה למהלך ההתאגדות?
סגלוביץ': "כשהתלבטתי על זה, לא סיפרתי לאף אחד ואפילו לא למשפחה שלי מלבד לאחי. להורים שלי לא סיפרתי, כי ידעתי שהם חוששים לי. בעיקר חששתי שמישהו ינסה לעצור אותי, יוריד לי את התנופה. אבל בסופו של דבר, מהרגע שהחלטנו יחד שהולכים על זה, אמרתי לעצמי שמכאן אין מה לחשוש, צריך לצלול למים".
"ביום שלפני היציאה למהלך הגלוי של ההתארגנות היו שתי חברות בוועד הפעולה שתפסו רגליים קרות ואמרו לי 'אנחנו לא מסוגלות'. זה היה סטרס בלתי נתפס. אבל החבורה שהתגבשה חיזקה זה את זה, ובסופו של דבר גם הן התעשתו ויצאו יחד איתנו למהלך. החלטנו ללכת על זה ביחד, ועושים את זה".
סילוני: "העבודה הזו היא חלק מאוד נכבד מהחיים שלי. אני לא מכירה משהו אחר. למדתי פה לתואר, הכרתי את בעלי, ילדתי פה ילדים. יש לי משפחה בבית ומשפחה בעבודה, ככה זה מרגיש לי. אז ברור שזה מפחיד לטלטל את הספינה. היה פחד. גם דנה ורום מהאגף להתאגדות עובדים בהסתדרות שליוו אותנו גם הכינו אותנו לזה שלא יהיה קל, וכל דבר שהם אמרו קרה באמת בסוף בדיוק כמו שהם אמרו אותו. דיברתי עם בעלי, שעבד בעבר בחברה ומכיר אותה ולשמחתי הוא חיזק אותי, תמך בי ונתן לי גב. זה דבר שצריך כשהולכים למהלך כזה".
"מבחינתי, דווקא בגלל שהחברה כל כך חשובה לי, לצד כל מה שהיה לי להפסיד, ידעתי שיש לי גם הרבה על מה לשמור ולהגן. היה לי ברור שחייב לקום פה ועד. לא יכול להיות שכל כך הרבה עובדים טובים עוזבים. יש לי הרבה חברים ומשפחה שעובדים בחברות מאורגנות וראיתי איך מתייחסים לעובד, שאנשים יכולים ללכת בראש זקוף. יש לי למשל חבר שעובד כטכנאי בתמי 4, ומספר תמיד כמה זה משמעותי שיש ועד ששומר עליו".
סילוני מספרת שההתמודדות עם החששות היתה משותפת לחברי הקבוצה. "תמיד בפנים האמנו שזה יצליח. היינו נפגשים יחד בקפה גן סיפור, הגרעין הוותיק של המהלך, ומדברים על החששות. מחזקים אחד את השני".
מאות עובדים הצטרפו תוך שעות
לבוקר של יום ההתאגדות נכתבה תכנית פעולה מדויקת. פעילי הוועד התחלקו לצוותים שיצאו לפגוש את העובדים ולהחתים אותם לחברות בהסתדרות בכלל הסניפים, כשבמקביל הוקם חמ"ל טלפונים בבית ההסתדרות. "זה היה מטורף", נזכרת סילוני, "אני כל כך שמחה שזכיתי לקחת חלק בכזה מהלך. בתוך שעות ספורות הייתה הצטרפות המונית של מאות עובדים, והגענו ליציגות".
היציגות שינתה את מקום העבודה?
סגלוביץ': "בשלב הזה אנחנו עדיין במשא ומתן לקידום ההסכם הקיבוצי בחברה", מספרת סגלוביץ', "אבל מעבר למשא ומתן הקיבוצי, הוועד בחברה הוא כבר דבר מורגש בשטח. למשל, עובדים שקיבלו שימועים כבר החלו להיעזר בנו. עשינו להם הכנה לפני השימוע, וישבנו איתם בשימוע עצמו. זו תחושה אחרת לגמרי של ביטחון כשאתה לא לבד מול המערכת, אלא יושב איתך בשימוע נציג ועד ועורך דין מההסתדרות".
נימקובסקי: "מהרגע שהוכרזה היציגות אנשים התחילו להרים אלינו טלפונים על כל דבר ועניין, שזה דבר מדהים. שואלים שאלות שבעבר לא היה להם את מי לשאול. הם יודעים שיש מי שדואג להם עכשיו, יש מי שיברר עבורם, יש מי שהם חשובים לו".
סילוני: "קיבלנו מלא פידבקים מעובדים בחברה ואפילו מעובדים שכבר לא עובדים בחבר'ה. הטלפון לא הפסיק לצלצל וכולם שיבחו אותנו על המהלך, אמרו לנו כל הכבוד לכם ונתנו רוח גבית".
"קפצנו למגרש של הגדולים, אבל אנחנו לא לבד"
סגלוביץ' מסבירה שגם לוועד העובדים עצמו יש תמיד במי להיעזר: עו"ד טלי גרינברג מאיגוד עובדי התחבורה, רום דביר ודנה בר לב מהאגף להתאגדות עובדים, עו"ד דוד פרטיאלי ממרחב אשדוד ועוד.
במקביל התחלתם משא ומתן שבסופו אתם מכוונים להסדיר את תנאי העבודה בחברה בהסכם קיבוצי. איך זה מרגיש לשבת ככה עם הבוסים?
סגלוביץ': "אני יושבת בישיבות המשא ומתן מול ההנהלה, כשרק שלושה חודשים לפני ההתאגדות, באירוע ההכרזה על המיתוג מחדש, נבחרתי לעלות לבמה המרכזית לדבר. ברור שיש כאן גם מתח ורגשות מורכבים על זה שהובלתי את מהלך ההתאגדות הזה. אבל חשוב לי כל הזמן להגיד שמהלך כזה עושה רק מי שהחברה ומקום העבודה חשוב לו. ועד עובדים זה כוח שבא לשפר חברה, לא להיות לעומתי להנהלה.
"עד כה התקיימו כבר מספר ישיבות, כשבמקביל אנחנו נמצאים כל הזמן בשיח עם השטח בחברה כדי להבין את הצרכים של העובדים ולהציף אותם בשולחן המשא ומתן. חשוב לנו להגיע לישיבות מוכנים, שבהנהלה ידעו שיושב מולם צוות חזק, נחוש, שאוהב את החברה ואוהב את העובדים שלה".
בן אבו: "התפקיד שלנו זה להביא את העובדים לשולחן, ולכן אני לא מתבייש להציג את הדרישות שלנו, שהן דרישות הוגנות".
נימקובסקי: "מכל ישיבת משא ומתן כזו אני יוצא מחוזק. הנהלת החברה תמיד נתפסה על ידי העובדים כמעין דרג ערטילאי ששומעים עליו שמועות. 'אולי יעשו ככה', 'אולי אחרת'. 'אולי נטוס השנה לחו"ל' ואולי לא. אבל העובדים בשטח, הם רוצים שידברו איתם, והם רוצים ודאות. זה לאו דווקא פשוט לשבת מול מנהלים בכירים, אבל אנחנו יודעים ומרגישים שיש מאחורינו ציבור עובדים שמצפה מאיתנו לדברים, ובחברה חייבת להיות הדדיות, תגמול הולם".
סילוני: "קפצנו למגרש של הגדולים, אבל אנחנו לא לבד. כמו בימי הקמת הועד, גם בתקופת המשא ומתן ועד העובדים זוכה לליווי צמוד וסיוע של ההסתדרות, איגוד עובדי התחבורה, האגף להתאגדות עובדים, מרחב אשדוד, והלשכה המשפטית. אני מאמינה שנביא בסופו של דבר הסכם מצוין לעובדים ששלחו אותנו, ומקווה לדיאלוג פורה עם ההנהלה, שיאפשר להצעיד את פריסבי שכל כך יקרה לליבנו קדימה ולפתח אותה".
