נהג המונית הפיליפיני, שהסיע אותי משדה התעופה במנילה למלון, אהב ספורט. כששאלתי אותו, מי הספורטאי הפיליפיני האהוב במדינה? הוא ענה בהחלטיות: מני פקיאו, שנחשב לאחד המתאגרפים הגדולים בהיסטוריה. כשהקשתי ושאלתי: לא. מי הספורטאי הפעיל האהוב מכולם? הוא הפתיע כשאמר: איג'י אוביינה, קופץ המוט, שמדורג כרגע במקום השני בעולם.
אחר כך הוא הוסיף את הידלין דיאז, מרימת משקולות, שזכתה במשחקים האולימפיים בטוקיו במדליית הזהב הראשונה בהיסטוריה של הפיליפינים. ואז אמר וכמובן, נבחרת הכדורסל של הפיליפינים, שמארחת יחד עם יפן ואינדונזיה את גביע העולם בכדורסל שייצא לדרך ביום שישי. המשכנו לדבר על ספורט כל הדרך עד המלון.
למחרת, בריצת הבוקר ראיתי, שבכל פינה אנשים עשו ספורט: הלכו, רצו, רכבו על אופניים, שיחקו טניס או בדמינטון ועשו זומבה. אחרי ק"מ ריצה נתקלתי במקרה בתחרות ריצה חובבנית והצטרפתי אליה. אי אפשר היה שלא להצטרף. השתתפתי בהרבה אירועי ריצה בישראל וזה היה אירוע שונה. זאת הייתה ריצה עממית, קלילה, אנשים רצו אבל היו גם הרבה שהלכו בקצב מהיר.
הכבישים המרכזיים נשארו פתוחים ותנועת הרכבים הייתה דלילה והנהגים סבלניים ואדיבים. הרצים פשוט כיוונו לנתיב הפנוי. בתחנות המים לא היו בקבוקים אלא מכלי מים גדולים. כבאיות עמדו לצד הדרך והשפריצו על הרצים מים כדי לקרר אותם מהלחות הקיצונית. בנקודת הסיום היה הפנינג חגיגי שכלל, איך לא, מסיבת זומבה המונית. אחרי שיחה עם אנדי, אחד הרצים, הבנתי שהריצה הזאת מתקיימת כל שלושה חודשים ומחיר ההשתתפות הוא כ-20 דולר. כל משתתף מקבל חולצה מנדפת זיעה ומדליה מוגזמת.
לא רחוק משם כמה צרי תנועה מרכזיים היו סגורים אבל למטרה אחרת. בכל יום ראשון בבוקר נסגרים נתיבים מסוימים כדי לאפשר לרוכבי האופניים במנילה לרכוב ללא חשש. זה לא אירוע רשמי וזאת לא תחרות אלא רכיבה המונית, שכוללת את כל סוגי האופניים שיש: כביש, שטח, פיקסי, פעלולים רק לא אופניים חשמליים. גם האוכלוסייה הרוכבת מגוונת מאוד: גברים, נשים, ילדים, מבוגרים, קבוצות מקצועניות – כולם בתנועה על גלגלים.
***
אבל עם כל הכבוד לסצנה העממית והיפה הזאת של יום ראשון בבוקר הספורט הלאומי בפיליפינים הוא כדורסל. הם משוגעים על כדורסל. משחקים בכל מקום. מסתובבים ברחוב עם גופיות כדורסל ומעריצים את שחקני הכדורסל שלהם ואת הכוכב המקומי, סקוטי תומפסון, גארד תזזיתי ואנרגטי בגובה 1.85 מטר. למרות שממוצע הגובה של הגברים הפיליפינים הוא רק 1.65 מ' והוא אחד הנמוכים בעולם, כשרק מזרח טימור, גואטמאלה ונאפל נמוכות ממנו, זה לא מפריע להם לאהוב כדורסל, שהוא, כאמור, ענף הספורט מספר אחד במדינה עם יותר מ- 110 מיליון תושבים.
לפיליפינים יש היסטוריה מפוארת של כדורסל, שהתחילה לפני 110 שנים בניצחון הראשון שלהם על סין. הם גם חתומים עד היום על הישג השיא לנבחרת אסייתית: מדליית ארד בגביע העולם בכדורסל ב-1954. הם השתתפו שש פעמים בגביע העולם ועוד שבע פעמים במשחקים האולימפיים. הם גם זכו חמש פעמים באליפות אסיה.
בשנים האחרונות הכדורסל העולמי הפך להיות גדול ואתלטי יותר והממדים הטבעיים של הפיליפינים קצת מקשים עליהם בזירה הבינלאומית. זה לא פוגע באהבה שלהם למשחק. אחד המקומיים אמר לי: "אמנם אנחנו קטנים אבל התשוקה שלנו לכדורסל גדולה". 'פוסו', לב גדול, הם קוראים לזה. התשוקה הזאת כנראה שכנעה את פיב"א להביא את טורניר הכדורסל היוקרתי ביותר למדינה.
הפיליפינים מתרגשים מאוד לארח את גביע העולם. זאת הזדמנות עבורם להראות לעולם את המדינה היפה שלהם ואת התרבות המקומית העשירה. העוני נוכח ברחובות ואותו אי אפשר להסתיר אבל שדה התעופה והרחובות המרכזיים לבשו חג והאירוע הבינלאומי צבע את הרחובות בצבעי האליפות: כחול, אדום, צהוב ולבן. במקרה או שלא, אלה גם צבעי הדגל הפיליפיני.
***
בדרך חזרה מהמלון לשדה התעופה שאלתי שוב את נהג המונית, שעל הכיסא שלו הייתה גופיה של כוכב הנבחרת, תומפסון: מה הציפיות מהנבחרת? הוא אמר שהם רוצים לעבור שלב ולהגיע לרבע הגמר. ביום שישי המסע שלהם יתחיל במשחק מול הרפובליקה הדומיניקנית לעיני יותר מ-50 אלף צופים במשחק, שישבור את שיא הצופים למשחק כדורסל בגביע העולם.
שתי מסקנות מהביקור הקצר בפיליפינים: אם ינצחו או יפסידו זה כנראה לא ישנה יותר מדי, כי לתשוקה שלהם אין שום קשר לרמת ההישגיות שלהם. ותמיד כדאי לדבר עם נהגי מוניות, הם תמיד היו ותמיד יהיו פרשני הספורט הטובים ביותר.
***
בכל פעם שכתבתי "אני" התכוונתי ל"אנחנו". אורן לב ארי, היה השותף שלי וגם הצלם של התמונות שמלוות את הטור. הגענו למנילה כחלק מעבודתנו בהפקת הטלוויזיה של פיב"א, באליפות העולם.
