כמשתמשת פעילה מאוד ברשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר, אני אוהבת את הפלטפורמות האלה ופחות שותפה לביקורת עליהן כמקצינות את השיח. לדעתי הן מעלות על פני השטח סוגיות אמיתיות של כאבים, כעסים, אידיאולוגיות, שקיימות במציאות ומשפיעות על חיי היום יום. הפוסטים והציוצים המצליחים ביותר שלי הם אלה שנוגעים בפער העדתי, הללו שוברים שיאי לייקים, שיתופים ותגובות.
אם אני מצטיירת כתומכת מזרחים, אני זוכה בתגובות לשיעור היסטוריה משפחתית מצד מגיבים אשכנזים: כיצד סביהם עלו ארצה, ייבשו ביצות, סללו כבישים ובנו בשבילי את כל הטוב שכאן. אם אני מצטיירת כמכחישת השסע, אני זוכה במקרה הטוב לשיעור חינוך המנסה להשיבני מהמזרחיות המוכחשת לחיק העטרה הספרדית הטהורה, ובמקרה הרע לצרור גידופים, כשהחריפים שבהם טוענים להיותי משתכנזת ומכוערת.
האלימות הנצפית היום בין ימין לשמאל, שהמשל שלה הוא היחסים בין מי שהיו עיירות פיתוח לקיבוצים, אינה חדשה. בבחירות 1988 חייתי בקיבוץ באצבע הגליל, הייתי חברת מפלגת מפ"ם השמאלנית סוציאל-דמוקרטית, והסתובבתי עם חולצה עליה הודפסה הסיסמה "הפעם מפ"ם" גם בעיר קריית שמונה. בעומדי לחצות את הכביש במעבר חצייה, רכב וניסה לדרוס אותי, וברגע האחרון העפתי עצמי לאחור. לא הייתי צריכה שיעור מיוחד כדי להבין שזו הייתה החולצה שהדהירה את הרכב אלי.
לא היו אז רשתות חברתיות, לא היה מי שיתעד את ניסיון דריסתי וגם לא היה לאן "להעלות" את הסרטון אילו צולם, אבל הארץ רעשה ורועשת עוד מאז.
בחירות 1981 נחשבות למפנה ההיסטורי בו לראשונה עלה השסע העדתי על סדר היום כסוגיה פוליטית ומדוברת. דודו טופז, אז בדרן ידוע נשא את "נאום הצ'חצ'חים", ומנחם בגין, המועמד מטעם הליכוד לרשות הממשלה, ענה לו בנאום משלו. בגין עמד מול קהל מזרחי ברובו, כואב בצמא להכרה בתרומתם ושייכותם למדינה, והכיר בהם. את התמות המרכזיות בנאומו אנחנו רואים עד היום בשיח הישראלי: הציונות ואהבת הארץ שהביאה אותם לישראל ארצם, תרומתם להקמת המדינה ובנייתה, המסורת היהודית המזרחית ומקומה החשוב של הדת, ה"קשר" בין ה"שמאל" לאירופה הנאצית והקומוניסטית, כשבגין יוצר מצג שווא כאילו השמאל בישראל הוא המשכם הישיר של תנועות אלה: הדגל האדום הוצג כדגל של שונאי ישראל והיהדות, מחנות ריכוז ושיעבוד האדם. הברית בין עיירות הפיתוח, ערי המזרחים, הליכוד ומפלגות הדתיות, שנולדה קודם לכן, קיבלה גושפנקא ציבורית.
הסוגיה העדתית מלווה אותנו מאז כמעט בכל מערכת בחירות, תוך ניצול רגשות קיפוח, שהתקיים, ורצוננו בני עדות המזרח להרגיש שייכות למדינה ולהירשם בדפי ההיסטוריה שלה כשווים.
לא אכנס לסוגיית מקור הפער, אך את שפתו כולנו מכירים: D.D.T., מעברות, גזזת, חטיפות ילדי תימן, הזנחת עיירות הפיתוח, מחיקת ההיסטוריה של יהודי ארצות האיסלם מתוכניות הלימודים ומהנראטיב הישראלי, קיבוצים, אפליה, עבודות דחק ועוד ועוד ז'רגון מובנה שחוזר על עצמו דור אחר דור.
פרופ' אווה אילוז, ילידת פאס שבמרוקו, גדלה והתחנכה בצרפת והיום היא סוציולוגית מובילה ועטורת פרסים באוניברסיטה העברית. את דרכה האקדמית עשתה בשלוש מדינות: צרפת, ישראל וארצות הברית. אווה מסמלת בשביל רבים בישראל את המחסומים השקופים והמוכחשים של מזרחים באקדמיה ובאליטות.
קשה שלא להבחין בפער בין מה מיקומם של המזרחים בארץ למיקומם מחוצה לה. יהודים מזרחים בצרפת וקנדה עשו ועושים חייל באקדמיה, בעסקים, בתרבות ובכלל, הם הצליחו להתברג לכל האליטות שם כשווים. יש המסבירים פער זה בכך ש"המשפחות הטובות" לא עלו לארץ, אך אין שקר גדול מזה. כל מי שהסתובב בקיץ עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת בעיירות הפיתוח, ובמיוחד באשדוד, ראה את המוני הצרפתים שבאו לנפוש אצל קרוביהם בארץ. גם משפחתי התפצלה בין ישראל, קנדה וצרפת, כמובן שמי שלא עלו לארץ נמצאים במעמד סוציואקונומי גבוה משלנו.
מה סיפקה צרפת למהגרים היהודים? היא סיפקה חינוך שוויוני חינמי לכל, הכולל גם את הלימודים הסדירים, גם חוגים וגם אוכל, וזה עשה את השוני. היא הולידה מקרבם שני זוכי פרס נובל בפיזיקה: סרז' הרוש וקלוד כהן טנוג'י.
פרופ' אילוז נשאה הרצאה במכון למחשבה ישראלית לפני כשנתיים בשם: "פופוליזם כפוליטיקה של הטינה", בה היא מנסה להתחקות אחר הפער העדתי והיותו סוגיה מכרעת בעליית הפופוליזם הימני בישראל. אילוז מצביעה על הפער הכלכלי מעמדי כמי שמלבה את עליית הפשיזם בעולם על ידי ליבוי רגשות טינה.
לטענתה, בעוד בגין הציע מקום למזרחיות בצד אשכנזיות ונראטיב מאחד, צאצאיו מציעים היום פופוליזם ולאומיות מדירה ומפלגת. אילוז מצביעה על החיבור של הליכוד עם ש"ס כמי שחיזקו את הלאומיות המדירה, תוך שימוש בטרמינולוגיה של אליטות מול ה"עם", של מי שנהנים מנכסים והצלחה כלכלית על חשבון חלשים, שהם מזרחים, תוך הצבעה על האשמים: האשכנזים. הליכוד לטענתה הצליח לייצר קשר אינטימי בין אג'נדה פוליטית וקבוצה אתנית: שמאל זה אשכנזים וימין זה מזרחים. הוא אינו מציע פתרון לפערים הקיימים בחינוך, בהזדמנויות, בצה"ל, באקדמיה, בהייטק ועוד… אלא הוא מציע טינה ושיסוי.
תחושת אי הצדק והמודרות הכלכלית חברתית, שנשענת על פערים מוכחים, הופכת להיות טינה לאליטה "אשכנזית", ובכך מוסת הדיון ממאבק מעמדי דמוקרטי צודק וכולל למאבק אתני, כזה שלא פותר את הבעיה, אלא מתדלק אותה.
מהי אותה "פוליטיקה של הטינה" עליה מצביעה פרופ' אילוז?
טינה מבוססת מצד אחד על האמונה כי מתקיים שוויון ערך בין קבוצות וכולם זכאים להזדמנויות שוות ומצד שני היא מבוססת על זכרון.
לטינה שני מאפיינים: חזרתיות וזכרון. האסטרטגיה בה משמר הימין והליכוד בראשו את הקשר נשענת על שימור הזכרון והחזרתיות על החוויה. כמעט כל ילד וילדה הגדלים במשפחות מזרחיות בפריפריה הגיאוגרפית כלכלית יודעים לשנן את תולדות הקיפוח ומושגיו שהוזכרו קודם: מעברות, גזזת, קיבוצים, קיפוח, אליטות… גם אם לא חוו זאת ישירות, הרגש נשאר. רגש הטינה מאפשר גם לינון מגל ואראל סגל האשכנזים לדבר בשם המזרחים ואפילו לנתח מיהו מזרחי ומה מאפיין אותו.
הזהות הופכת חזות הכל על חשבון הצדק החברתי.
ניתוח תוצאות הבחירות בישראל מראה כי דפוסי ההצבעה הם יותר סוציואקונומיים מאשר עדתיים: מזרחים ממעמדות סוציואקונומיים גבוהים ייטו להצביע מרכז ושמאל, ואילו אלה מהמעמדות הנמוכים יצביעו ימין, גם אם הימין לא באמת עושה כדי לתקן את מעמדם.
כלכלת השוק החופשי והרמת דגל ההפרטה גם בחינוך, רווחה ובריאות, מעמיקים את הפערים בין מרכז לפריפריה. ומתוך זה את התיסכול הגדול, הכעס והטינה. הציניות של מנהיגי הימין המזרחים והאשכנזים בישראל מנצלת ומשמרת את הרגשות הקשים כדי לצבור יותר כוח, על חשבון אותם חלשים. יש הרבה חיילים בצבא השימור הציני הזה, כמו מירי רגב, דוד אמסלם ואבישי בן חיים, הללו נהנים ממנעמי השלטון, "עונדים שעון קארטייה ויוצאים נגד עונדי הרולקסים". הציניות שלהם קרה ומחושבת מטרתה לצבור לעצמם כוח.
מי שמחפש פתרון לשסע העמוק הפעור היום בישראל, לכעס, לשנאת האליטות, מוטב שיסתכל על המציאות הבלתי נסבלת היום של אוכלוסיות מודרות שלמות, ויציע להם הזדמנות שווה במקום התנצחויות, חינוך איכותי לילדיהם וילדותיהם במקום להתבצר תחת סיסמאות "הטובים לטייס", שמשאירים הרבה אחרים לחוש כאילו הם לא טובים.
תלמדו מהסיפור של יהודי צרפת.
