פריז מדורגת כבר שנים בין עשר הערים היקרות בעולם למגורים. תושב העיר מוציא בממוצע 45% משכרו החודשי על שכירות – הרבה מעל רף ההוצאה המומלץ למגורים של ה-OECD, שעומד על 30% מההכנסה. עם מחירי שכירות שמתחילים ב-800 אירו (3,300 שקלים) לדירות שמתאימות רק לסטודנטים ומגיעות לממוצע של 2,000 אירו (8,270 שקלים) לדירה שיכולה להתאים למשפחה קטנה, היכולת של התושבים לשכור דירה מצטמצמת משמעותית. לפי ניתוח שנעשה בעירייה, כעשרת אלפים מתושבי פריז עוזבים אותה מדי שנה משום שידם אינה משגת להתגורר בעיר.

העירייה פרסמה לאחרונה הודעה מפתיעה: לאחר שני עשורים של עבודה מאומצת, פריז הצליחה לעמוד ביעד הדיור הציבורי בצרפת, שקובע שבכל הערים שמתגוררים בהן יותר מ-3,500 תושבים, רבע מהדירות צריכות להיות בבעלות ציבורית ובמחירים ברי השגה.

"מאז 2001 עיריית פריז רוכשת 7,000-3,000 דירות בשנה", אומר ל'דבר' יאן ברוסה (42), סגן ראש עיריית פריז מטעם המפלגה הקומוניסטית, ומחזיק תיק השיכון בעיר מאז 2014. "בפריז המחיר הממוצע להשכרת דירה בשוק החופשי עומד על 30 אירו למ"ר. זה מאוד יקר יחסית לשכר הממוצע בעיר. חשוב לנו שאנשים שעובדים בעיר גם יגורו בה".

יאן ברוסה, סגן ראש עיירית פריז ומחזיק תיק השיכון. היעד הבא: עד 2035, 40% מהדירות בעיר יהיו ציבוריות (צילום: אלבום פרטי)

בתור לקבלת דירת דיור ציבורי בעיר רשומים לא פחות מ-200 אלף איש – כעשירית מתושביה. ההסבר הוא שסף ההכנסה לקבלת זכאות לדיור ציבורי נדיב יחסית, ומאפשר ל-70% מהפריזאים להיות זכאים לדירה. אך ההמתנה משתלמת. משק בית שמקבל זכאות משלם על דירתו 13-6 אירו למ"ר – 25%-50% ממחירה בשוק החופשי. "מחירי הדיור הציבורי לא מהווים תחרות לשוק", אומר ברוסה. "רוב הדירות מתרכזות בשכונות מחוץ למרכז פריז, שגרים בהן עובדי צווארון כחול לצד נוכחות קבועה של מעמד ביניים, בעיקר רופאים ומורים, שמקבלים שכר נמוך יחסית".

דיור ציבורי גם בעיר הגדולה, לא רק בפרברים

ההיסטוריה של הדיור הציבורי בצרפת מתחילה בסוף המאה ה-19, אז עמותות פרטיות, לרוב בחסות ארגונים כנסייתיים, הקימו מבני מגורים לעניים בפאתי הערים הגדולות. ההרס הרב שהותירו מלחמות העולם במדינה, לצד הגירה מאסיבית של כפריים לערים, יצרו שוק דיור צפוף עם מחסור כרוני בדירות. המחסור הוביל לעליות מחירים מהירות כבר בשנים הראשונות אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, שרק החמירו עם גל ההגירה לערים מהקולוניות הצרפתיות ברחבי העולם. המענה של הממשלה למשבר היה בנייה מאסיבית של דיור ציבורי במחיר בר השגה, שהפך למענה היחיד עבור מעמד הפועלים העירוני ששירת את צורכי הערים, אבל לא היה יכול להרשות לעצמו לגור בה.

אף שהמדיניות הכלכלית הצרפתית עברה תהפוכות רבות מאז, דווקא הדיור הציבורי המשיך לגדול, גם אם בקצב איטי יותר. "אחרי מלחמת העולם השנייה נבנו הרבה בתי דיור ציבוריים, אבל פחות בפריז", אומר ברוסה. "העיר נחשבה למקום שלא ראוי לבנות בו דיור ציבורי, והאתגר שלנו מתחילת שנות ה-2000 היה להכניס את התרבות הזו לפריז, להגיד שהיא רלוונטית לעיר הגדולה ולא רק לפרברים".

לובי בניין קלוד ברנאר (צילום: Dietmar Feichtinger Architectes)

סביבת הפרויקט. "כל מי שקונה דירה בפריז משלם מס של כ-3%, שעובר, בין היתר, לקופת הדיור הציבורי" (צילום: Dietmar Feichtinger Architectes)

מאז קביעת היעד השאפתני לדיור הציבורי, עיריית פריז, שעמדה ב-2001 רק ב-13% ממנו, הצליחה במהלך נחוש להוביל מדיניות מואצת לרכישה ובנייה, שהוסיפו למלאי שלה יותר מ-140 אלף דירות חדשות, כך שכיום כל פריזאי רביעי מתגורר בדיור ציבורי.

"הדיור הציבורי נמצא בהחזקת חברות ללא מטרות רווח שכפופות לעירייה", מסביר ברוסה. "כל ההכנסות שלהן ממכירת דירות משמשות אותן לרכישת דירות חדשות או לטפל בדירות ישנות. לנו כעירייה יש תקציב שנתי שעומד על 400 מיליון אירו בשנה – 80 מיליון אירו מגיעים מהמדינה, והשאר מהכנסות שלנו. כל מי שקונה דירה בפריז משלם מס של כ-3%, שעובר, בין היתר, לקופת הדיור הציבורי. זה סכום לא קטן, אבל התושבים מסכימים לשלם אותו כי הם מבינים שרק כך תושבים שמספקים שירותים חיוניים לעיר, שידם אינה משגת לשכור בה דירה, יוכלו להמשיך לגור בה. ואם הם לא יוכלו, השירות בה ייפגע ויפגע בהם".

מלבד התקציב השוטף, תקנה עירונית דורשת מכל קבלן שבונה בניין חדש בעיר להקצת שליש ממנו לעירייה עבור דיור ציבורי. "בתחילת שנות ה-2000 ההקצאה שנדרשה מהקבלנים עמדה על 25%. העלינו אותה ב-30% בשנים האחרונות. בקרוב, לאחר ממאמץ פוליטי רב שהושקע בזה, בכל בניין חדש במרכז העיר חצי מהדירות יהיו של דיור ציבורי".

"מצביעים לנו בגלל הדיור הציבורי"

היעד הבא של ברוסה הוא שעד 2035, 40% מהדירות בעיר יהיו ציבוריות – 30% עבור משקי בית עם שכר נמוך ו-10% למעמד הביניים. "בשנה האחרונה המחירים עלו מאוד, אבל לאחרונה הם התחילו לרדת והרכישה נהייתה יותר קלה".

ברוסה מאמין שאם דירות דיור ציבורי יהיו בכל מקום בעיר, תהיה להן תדמית נחשקת. התדמית הרעה שלהן כ"מחנות עניים" היא שגרמה לדלדול המספרי והאיכותי והפכה אותן ללא פופולריות, כמו המצב בישראל כיום, שבה שרק 2% מהדירות הן ציבוריות, ורובן נמצאות במצב תחזוקתי מחפיר.

פרויקט הדיור הציבורי קסטניירי בפריז. "הגדלת הדיור הציבורי מוגדרת כבר שנים כמטרה הפוליטית מספר אחת של נציגינו בפרלמנט העירוני" (צילום: Dietmar Feichtinger Architectes)

ברוסה וחבריו לקואליציה בעירייה חייבים רבות לדיור הציבורי. "מצביעי המפלגה הקומוניסטית בבחירות לעירייה מצביעים לה בגלל הדיור הציבורי", הוא אומר. "הגדלתו מוגדרת כבר שנים כמטרה הפוליטית מספר אחת של נציגינו בפרלמנט העירוני".

הסיעה הסוציאליסטית, שהמפלגה הקומוניסטית חברה בה, זכתה בבחירות האחרונות, בפעם השנייה ברציפות ביותר ממחצית המושבים בפרלמנט העירוני. "ההישגים הפוליטיים חשובים, אבל כדי שדיור ציבורי יצליח הוא חייב להיות אטרקטיבי. חוץ מהמיקום של הדירות, אנחנו משקיעים הרבה כסף ומחשבה במראה המבנים והדירות, המפרט, הנוי. תחושת הנוחות והביטחון של הדיירים משמעותיות מאוד כדי שהדיירים ירצו לגור בהן, ולכן אנחנו עובדים עם משרדי האדריכלות הנחשבים במדינה. דיור ציבורי איכותי עולה הרבה מאוד כסף. אין דרך לעקוף את זה".