"תפקידו של בית הספר כלפי החברה העייפה והמושחתת הוא קודם כל הבראת החברה, בניית החברה", מסביר כמאל מועד, שחקר את משנתו של ח'ליל אל-סכאכיני, המחנך שנאבק למען לאומיות ערבית ותרבות ערבית בארץ ישראל, ובחודש שעבר מלאו 70 שנים לפטירתו בקהיר. "סכאכיני חיפש כל חייו את המורה הראוי, את התלמיד הראוי את בית הספר הראוי. הוא האמין כי רק בחיבור ביניהם החברה תבריא".

מועד מספר שסכאכיני היה מאוד ביקורתי כלפי החברה הערבית. "הוא חשב אותה לפרימיטיבית, מלאה באמונות מיושנות וחשיבה לא רציונלית. הוא סלד מהלכלוך ברחובות. הוא רצה להקים שלושה מפעלים שדרכם תשתנה החברה הערבית: בית ספר, שייושמו בו עקרונות החינוך הדמוקרטי ההומניסטי; ועיתון חופשי, דמוקרטי ופתוח שיהיה פלטפורמה למשכילים אמיצים; וארגון נוער לא פוליטי אלא חברתי ורב-תרבותי משותף לנוצרים ולמוסלמים".

אל-סכאכיני נולד ב-1878 ובהיותו בן 15 החל ללמד. כבן למשפחה נוצרית אורתודוכסית בירושלים, לקח חלק מרכזי במרד המאמינים הערביים נגד הכמורה היוונית. "הוא התאכזב מאנשי הדת וראה בהם נצלנים ומושחתים", מספר מועד. "הוא הכריז שאינו נוצרי או מוסלמי אלא בן אדם". על כרטיס הביקור שלו כתב אל-סכאכיני "בן אדם, אם ירצה האל", וזה גם שם הספר שכתב מועד של משנתו החינוכית (הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2018).

בית ספר בלי בחינות, בלי שיעורי בית ובלי רישום נוכחות

תחת שלטונו האוטוריטרי של הסולטן העות'מני עבד אל חמיד השני, מערכת החינוך הורכבה מבתי ספר פרטיים של הכנסיות או הקונסוליות ובתי ספר תיכוניים של המדינה. אלה גם אלה התאפיינו במשמעת נוקשה ובשינון. "חלומו של אל-סכאכיני היה להקים בית ספר פרוגרסיבי", מספר מועד. "עם החזרת החוקה ב-1908, הסתיימה הצנזורה ונפתח חלון הזדמנויות". אל-סכאכיני הקים את בית הספר אלדוסתוריה (חוקה) כבית ספר פרטי וחופשי, כדי לממש ולבחון את משנתו החינוכית שלמד מג'ון דיואי, ברטרנד ראסל וא.ס. ניל.

ח'ליל אל-סכאכיני (יושב שני משמאל) בבית הספר אלדוסתוריה שהקים. " הוא סבר שבמקורו האדם הוא טוב, ושתפקידו של בית הספר להחזיר את התלמיד לטבעו המקורי" (צילום: נחלת הכלל)

"בבית הספר לא היו בחינות או שיעורי בית. לא היה רישום נוכחות. הייתה בו הנהלה משותפת למורים ולתלמידים. הוא היה רב-תרבותי ולמדו בו מוסלמים, נוצרים ויהודים. היו בו 80 תלמידים, מספר מרשים בעת ההיא וכמעט לא היו היעדרויות. התלמידים שילמו. הוא הוריד את שכר הלימוד למינימום באמצעות תרומות ממשפחת אל חוסייני. הוא הצליח להתחרות בבתי ספר מיסיונריים".

מועד מוסיף לרשימת ההוגים החינוכיים ששאב מהם השראה גם את רוסו ומונטסורי. "הוא סייר עם תלמידיו בהרי ירושלים פעם בשבוע או שבועיים. הוא האמין שהטבע מנקה את רוחו של האדם. הוא סבר שבמקורו האדם הוא טוב, ושתפקידו של בית הספר להחזיר את התלמיד לטבעו המקורי. זה עיקרון פרוגרסיבי, שרואים כיום מעט מאוד. זה מציב את בית הספר כאמצעי לריפוי החברה ולביקורת על החברה".

ב-1917, לקראת הכיבוש הבריטי של ירושלים, נסגר בית הספר מכיוון שהתלמידים לא הגיעו. באותו הזמן נעצר אל-סכאכיני מכיוון שנתן מחסה לאלתר לוין, יהודי שנחשד בריגול והיה מבוקש על ידי השלטונות.

תחת המנדט הבריטי השתלב אל-סכאכיני במנהל החינוך כמפקח על הוראת השפה הערבית. הוא חיבר כמה ספרי לימוד של השפה הערבית שנפוצו במצרים, בלבנון, בירדן ובעיראק. אל-סכאכיני נהג מדי בוקר להתעמל ולהתקלח במים קרים. "במהלך ביקוריו בבתי הספר, נהג לפתוח את המפגשים עם התלמידים בשלוש שאלות: האם התעמלתם היום? האם התקלחתם? האם קראתם משהו היום? זה סמל לתפיסתו את החיבור בין גוף לנפש כמכלול אחד".

כשיצא סכאכיני לפנסיה, הקים את תיכון נהדה בירושלים. "בית-הספר היה פתוח לכולם", מספר מועד, "הוא דגל בפלורליזם דתי-חברתי. היה משקל לוועד התלמידים בניהול העניינים השוטפים של בית הספר. הוא קרא לבית הספר 'מצנע אל ריג'אל' (בית חרושת לאנשים אצילים). מטרתו היתה יצירת בוגרים חזקים, בעלי ביטחון עצמי, משכילים, בעלי יכולת לאהוב את האחר, לפעול ולהכיל, אנשי עקרונות".

כמו רבים מבני דורו ואחריו, נסע אל-סכאכיני לארצות הברית ב-1908, שם נחשף לראשונה לתרבות המערב. "הוא העריך את התרבות המערבית. הוקסם מניטשה וראסל, מרעיון העל-אדם, שמחזיק מעמד בכל תנאי ונאחז בעקרונותיו. הוא שלח את בנו סרי ללמוד בארצות הברית. הוא היה ביקורתי על חיי היומיום במערב. הוא כתב על סלידתו מתרבות המערב, מהנהנתנות, מהשחיתות, מהחומריות, מההפקרות המוסרית. הוא תהה איך תרבות שמייצרת אנשים דגולים כמו ניטשה, ראסל ואיינשטיין יכולה להוליד תרבות כל כך מגעילה ופראית".

מול תמונה זו של תרבות המערב, חלק מהצעירים הערביים בחרו בחזרה לאסלאם כפתרון למצוקות השעה. "אל-סכאכיני אמר שהחברה הערבית של זמנו חולה. כל אומות העולם מפותחות ממנה. הוא קרא על האסלאם והנצרות, והעריך גיבורים מההיסטוריה הערבית. הוא חשב שהחינוך הוא הפתרון, לא הדת. הוא היה אדם חילוני. זו הייתה השליחות שלו".

"אל-סכאכיני נכנס ב-1917 לפוליטיקה", מספר מועד. "הוא הצטרף למחנה של האמיר פייצל (בנו של השריף חוסיין ממכה ומפקד הצבא הערבי שהתקומם נגד התורכים – י.ש.). הוא היה בעל תפיסת עולם כל-ערבית, לאומיות ערבית. בכל תחנות חייו חינך לאומה הערבית. כשנתן שיעור לדוגמה למורים, טען שכל נושא חייב להיקשר להסטוריה וללאומיות הערבית. הוא הטיף לאהבת המולדת ולנאמנות למולדת. הוא התפטר ממשרתו במכללה למורים בירושלים כמחאה על מינויו של הרברט סמואל היהודי לנציב העליון".

אל-סכאכיני היה בקשר עם המנהיגים הפלסטינים, ובראשם עם חאג' אמין אל חוסייני. "במרד 1939-1936 כתב נגד היעדר מנהיגות אחת מאוחדת לפלסטינים. הוא הכיר את כולם ואת הסכסוך ביניהם, וקרא לאיחוד השורות. הוא תקף את הבריטים על מדיניותם. הוא כתב על מלחמת 1948, על הבריחה לקהיר ועל האכזבה העמוקה שלא יכול היה לחזור. הוא היה מזכיר ממשלת כל-פלסטין בעזה (ממשלה שהקים חאג' אמין אל חוסייני לאחר 1948 – י.ש.). כשראה שהמאמץ לא יוביל לתוצאות הרצויות, הוא נטש את הפעילות הפוליטית".

לצד רגשותיו הלאומיים והתנגדותו לציונות, כתב אל-סכאכיני ביומנו בעיצומם של הקרבות בירושלים ועל שכונת מגוריו קטמון: "השבוע ביקר אותנו אבו מוסא עבד אל קאדר אל חוסייני (מפקד מחוז ירושלים – י.ש.). ראיתי לנכון להסב את תשומת לבו אל כללי המלחמה שעליהם יש להקפיד בכל מקום וזמן: יש לטפל בפצועים, עלינו לנהוג יפה בשבויים. אילו יכולתי לומר דבריי בנושא הייתי אומר 'השיבו חרבותיכם לנדניהן ואל תילחמו באיש; יש בעולם די מקום לכל'".

אבי הרנסנס החינוכי בארץ

פועלו של אל-סכאכיני לא שרד ברובו. "הנכבה ניפצה את הכול. זו היתה רעידת אדמה עצומה. חוץ מכמה בתי ספר על שמו ומרכז תרבות, היו כמה נסיונות של בתי ספר קטנים פרטיים. אנחנו חיים בחברה חומרית של מדע והישגים. אין חינוך לפלורליזם, לערכים ולהומניות. אנחנו זקוקים למשנתו של אל-סכאכיני בימי סכסוך. ליבת משנתו היא ההומניזם, אהבת האדם בהיותו אדם, דרישתו לתיקון החברה על ידי חינוך, החינוך הוא הפתרון".

הבית שהתגורר בו סכאכיני בירושלים. "הלוואי שהיו לוקחים את משנתו החינוכית ומיישמים אותה, מתעניינים בה, נותנים לו את החשיבות שלו" (צילום: אור גואטה)

פרופ' קוסאי חאג' יחיא ממכללת בית ברל, שהקים מסלול תואר שני בלימודי מורשת ערבית, מצר על כך שאל-סכאכיני כמעט לא מוכר כיום. "הדוקטרינה של אל-סכאכיני חשובה מאוד בנושא הפדגוגיה וגם בנושאי המוסר, מעורבות הורים וכו'. לצערי הרב, בתי הספר לא מתעסקים בה בכלל, אלא אם כן יש מורים שעושים זאת באופן לא פורמלי מחוץ לקוריקולום. מבחינת התכנים, אני לא רואה שאל-סכאכיני נמצא בבתי הספר, אף שהוא מחנך, אבי הרנסנס החינוכי בארץ. הלוואי שהיו לוקחים את משנתו החינוכית ומיישמים אותה, מתעניינים בה, נותנים לו את החשיבות שלו".

חאג' יחיא ממליץ לכל מנהל בית ספר לעיין בכתביו. "הם יכולים לתרום הרבה לחינוך, להומניזציה של החינוך. הלוואי שיכולנו להכניס את הנושא הזה לחינוך הערבי. יש הרבה מרכיבים שיכולים לתרום להוראה לפדגוגיה. למנהל בית ספר כיום יש הרבה דברים על הכתפיים, במיוחד האלימות שנכנסת לבתי הספר ומשפיעה על הביטחון בבתי הספר, נושאי תקציבים, התשתיות. אבל אני ממליץ להכניס את מורשת אל-סכאכיני לבית הספר".