"כשאני רואה תלמיד שהלך להפגנה וחש שנגרם לו עוול, והוא רואה שלחברים שלו זה לא מזיז – חשוב לי להתייחס לזה בכיתה". אומר זהר בלאי, מורה לשל"ח בתיכון בבאר שבע. "כל מורה צריך לתת לזה מקום, לא רק אני כמורה מקהילת יוצאי אתיופיה".

מליוני תלמידי ישראל פותחים השבוע את שנת הלימודים, אך התלמידים בני העדה האתיופיות היו חשופים בשבועיים האחרונים למחאה ולאירועים בעקבות מותו בדריסה והפקרתו של הילד רפאל אדנה ז"ל. מעבר לעומס הרגשי והקושי שהתווספו למפגש של בני העדה עם מוסדות המדינה, קיים גם פער הולך ומעמיק מול חבריהם וחברותיהם שאינם מהעדה.

מבחינתו של בלאי, עיקר המשימה החינוכית, בטח אחרי הקיץ הזה, היא לייצר מצע משותף ולהרחיב את האחדות: "בתור מורה אתה צריך לעשות התיווך הזה. ברגע שאין התייחסות – זה יוצר פער. למרות שהמקרה של רפאל הוא לא היחיד, המורה צריך להבין שיש פה מקרה כואב, ולעודד הכרות. אם בנאדם מכיר את החבר שלו טוב, הוא יתעניין בו".

זהר בלאי, מורה לשל"ח בבאר שבע (תמונה מתוך אלבום פרטי)

"אנחנו בבורות נפרדים, ואם לא נחפור את המחילה בין הבורות לא נצליח"

"אני מבקשת מכל אחד ואחת לתת ביטוי לתחושות של תלמידים ישראלים יוצאי אתיופיה במיוחד,  הם מגיעים עם תחושות קשות", כתבה בפוסט מרגש הסופרת ואשת החינוך ד"ר ווביט וורקו מנגסטו, "רובם היה במאבק על החיים וצדק בעקבות מוות של רפאל אדנה ז"ל, מבקשת מכל אנשי החינוך להיות רגישים, יש לכם להזדמנות להפוך את הרגעים האלו להזדמנות חינוך".

"אי אפשר לפתוח שנה עם דף חלק, השנה הזו צריכה להפתח עם היכרות התופעה שאיתה אנחנו מתמודדים, וביחד לצאת לדרך חדשה", אומרת ל'דבר' אשת החינוך ד"ר שולה מולא. "קריטי לדבר על המיקומים שלנו: מה שהילדים מהקהילה האתיופית עברו בקיץ, הוא שונה לחלוטין ממה שאנשים אחרים מרגישים, וצריך לתת להם להסביר את זה. אנחנו בבורות נפרדים, ואם לא נחפור את המחילה בין הבורות לא נצליח. לא בכוונה לא רואים אותנו, אי אפשר להאשים את הילדים, אבל זה יכול להפוך את השיח לאחר, לשיתוף, להבין איך המציאות נראית".

מולא מציעה מהלך כזה: "קודם כל הייתי מספרת את הדברים בשם אומרם, 'האמא אומרת ש' 'האבא אומר ש', 'האקטיביסטים אומרים', מה אחרים אומרים – איך אנשים שונים מספרים את הסיפור. לתת את הכלים לחשיבה ביקורתית ולפתח את היכולת לחקור לשאול שאלות ביקורתיות.

שולה מולא (צילום: יונתן בלום)

"דבר שני", מייעצת מולא, "הייתי עובדת על העניין הזה של מה שהרשת החברתית עושה – שהאלגוריתם מעצים ומציף במידע מסוים, ועל העיוות של התמונה, וסוג הזרימה של המידע, להבין איך אנחנו תופסים את מה שאנחנו תופסים.

"והמהלך השלישי הייתי מדברת על ההקשר של המחאה: שזה לא עומד בפני עצמו. שיש פה משבר וחוסר אמון ארוך שנים בין מוסדות השלטון והקהילה. ומספרת את מה שהקהילה מספרת". "כשהם יעלו את העניין של האלימות צריך להיות חד משמעיים בעניין הזה", מדגישה מולא, "שאלימות היא מזיקה ולצד זה להסביר שאם אתה לא מפר סדר אף אחד לא מקשיב לך. אני לא חושבת שיש לחינוך יותר כוח מהפגנה, עם דיבור וחינוך אתה לא לוחץ על אף אחד, אתה עושה תהליך.  הרבה לא שומעים את הנארטיב שלנו, את הקול שלנו".

"בסופו של דבר החלומות משותפים"

"כמורה לשל"ח אני מביא נושאים, מעלה אותם לשיח", משתף בלאי, "הנושא הזה יושב בלב ליבה של החברה הישראלית – התייחסות לאדם באשר הוא אדם, בלי קשר לצבע ולאיך שהוא נראה. לכל אדם יש את הזכויות, ואני רוצה לתת לתלמידים את התקווה. מה שקרה לרפאל זה מקרה כואב מאוד, זה פנס שמאיר עד כמה יש אי-צדק בחברה. צריך לראות ביחד מה קרה, ואיך לעזור למשפחה ולדרוש את הצדק".

"בתוך הפסיפס של עם ישראל, לקהילה האתיופית יש מקום משמעותי וחבל שמפספסים את זה" אומר בלאי, "כשלא נוצרת הזדמנות להרמוניה כולנו מפסידים. כמו שהרב שרון שלום אמר: האהבה תנצח את הפחד מהשונה מהלא מוכר". "הייתי מבקשת מהילדים לדמיין מציאות אופטימלית, טובה", מציעה מולא דרך לשוחח על הקושי והאלימות בדרך אחרת, "לחשוב איזו מציאות אנחנו רוצים, וממנה להגיד מה מפריע לנו להגיע לשם, ולצאת ביחד לבנייה של אותם חלומות. בסופו של דבר החלומות משותפים, ואפשר לדבר יחד מה אנחנו יכולים לעשות כדי שנחייה את המציאות הזו בכיתה שלנו".