"אם הם (ההורים) רוצים לקבל את הילדים שלהם ממערכת החינוך רדודים, מבולבלים, שטופי מח פרוגרסיבי, חסרי זהות לאומית, אישית ומגדרית, נעדרי ערכים ומנותקים מזהותם ושורשיהם היהודיים – שישלחו את הילדים לחינוך הממלכתי החילוני", כתב בפוסט לפני הבחירות האחרונות שר האוצר של היום בצלאל סמוטריץ', הדברים בקריאה ראשונה מקוממים מאוד, אך האם יש משהו נכון בהם?

טבעם של מתעתעים ונביאי שקר, יש אפילו יאמרו "מגזלטים" (מלשון 'גזלייט' – צורת התנהגות הכוללת מניפולציה של הזולת כדי לגרום לאדם לפקפק בתפיסת המציאות שלו), שהם תמיד יישענו על האמת וממנה יפליגו למסקנות שקריות.

מערכת החינוך, שהשבוע החלו ללמוד בה כ-2.5 מיליון תלמידים, רבע מאוכלוסיית ישראל, היא מערכת קונפורמיסטית, צייתנית, מחנכת להרכנת ראש בפני השלטון ועיסוק יום יומי בהבל ורעות רוח.

על חדשנות וחשיבה ביקורתית בשכונת הרכבת

לפני מספר שנים הזדמן לי לבקר ביחד עם צמרת משרד החינוך בשכונת הרכבת בלוד. נושא הביקור היה "חדשנות בקהילה, חקר וחשיבה ביקורתית", או משהו דומה. שכונת הרכבת היא שכונה ערבית ענייה ומוחלשת המבודדת מהעיר על ידי פסי רכבת, וכל מי שרוצה להיכנס או לצאת ממנה צריך לחצות אותה תוך סיכון נפשו, או להמתין דקות ארוכות עד שהרכבות תחלופנה. התלמידים והתלמידות החליטו לחקור ולהציע פתרון לסכנת החיים. הפתרון שהציעו בסיוע מוריהם פשוט: הצטרפות לכוחות השיטור בהסברה על הסכנות שבחציית פסי רכבת מבלי להמתין לרמזור הירוק. עומדים שוטר ותלמיד/ה ומחלקים פליירים ומי שמסרב וחוצה בכל זאת באדום- מקבל קנס.

אני זעתי בכיסאי בחוסר נוחות, ומלבדי זז עוד חבר אחד בלבד, ערבי. כל הייתר מחאו כפיים ליוזמה הברוכה ושיתוף הפעולה המלא של מתבגרים ומתבגרות עם המשטרה.

כשהגיע תורי לדבר אמרתי שלא ראיתי כאן חדשנות, לא חקר ובטח לא חשיבה ביקורתית. ראיתי תלמידים ותלמידות צייתנים שמקבלים את המציאות הקשה וחוברים לכוחות המנציחים אותה. הצעתי אפשרות אחרת, שלדעתי מבטאת חשיבה חוקרת וחדשנית: התלמידים והתלמידות ביחד עם מהנדסות, מתכננות ערים, אדריכליות, מעצבות נוף, יתכננו את השכונה מחדש, כך שתכלול מעברים בטוחים בגשרים או מנהרות, מדרכות וגנים ציבוריים מוצלים המאפשרים הליכה רגלית במרחב, ריהוט רחוב מזמין ישיבה ושיח.

מהלך כזה יכול להתחבר למגמות התכנון העירוני והשכונתי העכשווי המבקש להשיב ולהנגיש את המרחב להולכי הרגל, ולהרחיב את  שטחי הטבע העירוני. הצעתי כי התוכנית תשותף עם כלל הקהילה ולאחר הסכמה רחבה תוגש לעיריה ולמשרדי הממשלה הרלוונטיים בדרישה ליישום. חשבתי שכך נלמד את הילדים והילדות ליזום, לתכנן, לשתף, להכיר את מוסדות העיר והממשל המשפיעים על חייהם, ובסופו של דבר נניע אותם לאקטיביזם חדשני.

שאלות קשות? לא בבית ספרנו

בתום הדיון ניגשה אלי אחת מבכירות המשרד ואחראית ישירות למטרות והתכנים אותם לומדים ילדי ישראל בחינוך הממלכתי. הבכירה טענה כי אני "ממרידה", כלומר, דרישה ממוסדות המדינה למלא את חובותיהם כלפי אוכלוסיה זו "המרדה", לעומת זאת, הפיכת תלמידים ותלמידות לשוטרים, זו חדשנות ביקורתית מפוארת.

אז כן, מי שרוצה לקבל ילדים רדודים, שישלח אותם למערכת החינוך הממלכתית. במערכת הזו כמעט ולא דנים בזהויות מגדריות מגוונות, לא יתוודעו לעומק ובביקורתיות להגות היהודית העשירה, אלא ייצמדו לתפיסה היהודית האמונית והמצייתת. פינת הלאום היא התיבה אליה מופנים המבטים ובה יתנוססו בגאון כלל מנהיגינו, מבלי לפקפק במעשיהם והחלטותיהם. במצב כזה הזהות הלאומית הופכת לפלקט שטוח, השורשים היהודיים הם קרדום לחפור בו ולא מעיין לשאוב ממנו, והילדים והילדות, בצר עליהם עולמם, מוצאים מקלט של עומק ברשתות החברתיות ובמדיה, בלי כלים לבחון ביקורתית את מה שמואבס בעגלתם הריקה.

שאלות קשות על המציאות? לא בבית ספרנו.

החינוך הממלכתי כפוף לפוליטיקאי מתחלף, הממלכתי-דתי מנוהל בנפרד

החינוך הממלכתי בעולם צמח על שורשי תפיסות הומניסטיות, חברתיות וביקורתיות, כאלה הרואות את האדם, כבודו ושוויון ערכו במרכז, הוא הובחן ונפרד מחינוך דתי ויש מדינות בהן הפרדה כזו מעוגנת בחוק.

בישראל, החינוך הממלכתי דתי (חמ"ד) נפרד בפועל מהמדינה. הוא נשלט על ידי "מועצת החמ"ד", מועצה המורכבת בעיקר מרבנים והיא שקובעת את סדר היום, החל ממטרות ויעדים וכלה במי ילמד ומה יילמד בכיתות. המורות הן דתיות, ומיעוט מורות שאינן דתיות מלמדות רק באין ברירה מקצועות שלא נמצאה להן מורה דתית, ובתנאי שיבואו בלבוש הולם ולא ישמיעו עמדות מנוגדות לאורחות חיי התלמידים.

לעומת זאת, החינוך הממלכתי כפוף לפוליטיקאי נבחר ומתחלף – שר החינוך, לתפיסותיו וגחמותיו. כל שר ושרה יכולים ליישם את האג'נדה שלהם ללא הפרעה, ואין מועצה שתבחן אם התכנים מתאימים לתפיסות העולם החילוניות/ מסורתיות. בצמרת משרד החינוך חלקם של הדתיים גדול לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה, וכך יוצא שמי שאחראי על הילדים במערכת החינוך הממלכתי, הם אנשי הממלכתי-דתי.

במשך שנים העומדות בראש המזכירות הפדגוגית הן נשים דתיות, שצמחו במערכת הדתית. המזכירות הפדגוגית היא זו שקובעת את תכני הלימוד במקצועות השונים, את יעדי הלמידה וההיבחנות, דבר המשפיע ישירות על התכנים הדתיים והאמוניים הנלמדים בבתי הספר הממלכתיים.

מקצוע האזרחות הזוכה לאחרונה לביקורת ציבורית נרחבת בעקבות מעורבות "פורום קהלת" בתוכנית הלימודים ובספר הלימוד, הוא דוגמה לתהליך זה. שני מפקחים חילונים למקצוע האזרחות בחינוך הממלכתי פוטרו מתפקידם לאחר ביקורת קשה מהימין הדתי, ובמקומם מונתה אשת חינוך מהציונות הדתית.

העגלה הממלכתית רוקנה והופקרה

כך, מבלי משים רוקנה העגלה הממלכתית מערכיה הראשוניים והופקרה לכל. בוגרי המערכת יוצאים ממנה ללא ידע בסיסי בהגות הומניסטית חילונית ויהודית, בלי שורשים יהודיים המבוססים על זרמים שונים ומגוונים המרכיבים את עושר התרבות היהודית, אך עם ידע נרחב במסורת יהודית של תפילות, פרשות שבוע והיסטוריה יהודית צרה, כל זאת מתוך תפיסה דתית, אמונית ואתנוצנטרית.

מהי אותה מערכת חינוך המחזיקה ביד אחד רעיונות עולם פלורליסטיים של צדק ושוויון וביד שנייה הגות פילוסופית, מחשבה וזהות יהודית? על כך אני מזמינה אתכם.ן לחשוב ולדון, ואני אכתוב בטורי הבא.