ה-11 בספטמבר 2023 מציין יובל להפיכתו הצבאית של הגנרל פינושה נגד הנשיא הצ'יליאני סלבדור איינדה. למרות ההכרה הרחבה כיום בפגיעה העצומה בזכויות האדם תחת משטרו של פינושה, קיים נרטיב נוסף לפיו המשטר שלו חולל נס כלכלי על ידי אימוץ חזון כלכלת השוק של "נערי שיקגו" (קבוצת כלכלנים צ'יליאנים שעבדו תחת פינושה ושהכשרתם הונחתה על ידי מילטון פרידמן מאוניברסיטת שיקגו. ג.ר).

נרטיב "הנס הכלכלי של פינושה" מטעה מאוד. גרוע מכך, קבלתו מהווה סכנה פוליטית משתי סיבות. ראשית, עלולה להשתמע ממנה תמיכה ברעיון שדיקטטורה היא לגיטימית כל עוד היא מביאה לשגשוג כלכלי. שנית, משטרו של פינושה אימץ נאו-ליברליזם המחזק נטיות אנטי-דמוקרטיות על ידי סדיקת הבסיס החברתי. הטענה בדבר נס כלכלי של פינושה תומכת בנאו-ליברליזם ואגב כך בקבלה שלו חרף נטיותיו האנטי-דמוקרטיות.

מסיבות אלו, הדיון על מדיניותו הכלכלית של פינושה נותר חשוב גם היום. יום השנה ה-50 להפיכה בצ'ילה מהווה הזדמנות לאתגר את המיתוס הזדוני של 'נס כלכלי', שנהפך באופן הדרגתי לחלק מהחוכמה המקובלת.

חיילי הצבא עוצרים עיתונאים במהלך הפגנת שלום לאורך שדרת אלמדה במרכז העיר סנטיאגו, צ'ילה, 20 במאי 1986. ה"נס הכלכלי" מהווה תמיכה ברעיון שדיקטטורה היא לגיטימית כל עוד היא מביאה לשגשוג כלכלי (צילום AP/Marco Ugarte)

ספק אם כלכלה מתפתחת הייתה יכולה להתמודד עם כזו התקפה כלכלית מתואמת 

ההתמודדות עם המיתוס של פינושה אינה פשוטה. קודם כל, בגלל שחסידי הנאו-ליברליזם מנסים להעביר את הדיון אל המדיניות של הנשיא הסוציאליסט איינדה, שהודח ונרצח במהלך ההפיכה לפני 50 שנים. מעבר לכך, כלכלות הן דבר מורכב, ולכן מדידה אמיתית של השפעתו של פינושה דורשת גריעה של אפקטים חיוביים ממקורות אחרים.

בתור התחלה, כדאי לציין שתוכניתו הכלכלית של הנשיא איינדה הייתה קורבן של חבלה כלכלית יוצאת דופן בחסות ובמימון של האליטה הצ'יליאנית וארה"ב. שביתת נהגי המשאיות הצ'יליאנים ב-1972, שנתמכה על ידי הסי.איי.אי, שיתקה את הכלכלה וגרמה לזינוק בשיעור האינפלציה. תאגידים אמריקאיים בינלאומיים פתחו בשביתת השקעות (באישור ממשלת ארה"ב), ורכישת נחושת צ'יליאנית נעצרה, מה שחיסל את הכנסות המטבע הזר של צ'ילה. ממשלתו של איינדה התמודדה עם חוסר שקט פנימי ויכול להיות שהמדיניות הכלכלית שלה הייתה נכשלת בכל אופן. עם זאת, ספק אם כלכלה מתפתחת כלשהי הייתה יכולה להתמודד עם כזו התקפה כלכלית מתואמת.

ההצלחה הכלכלית של צ'ילה נובע ממשאבי הטבע שלה ולא מנאו-ליברליזם

ובכל זאת, טיעון המיתוס נוגע למדיניות של פינושה, ולא של איינדה. הוא מתחיל בהכרה בכך שצ'ילה חוותה שני סבבים של טיפול בהלם מידי "נערי שיקגו"; נרטיב הנס מתעלם לחלוטין מהסבב הראשון. סבב זה (1975-1982) הסתיים במשבר כלכלי עמוק, במסגרתו רמת התוצר לנפש בצ'ילה ירדה לרמה נמוכה מזו שנרשמה בשנת 1960. המשבר נפתר על ידי חילוץ מאסיבי של המערכת הבנקאית על ידי הממשלה הצ'יליאנית. מדובר בדוגמה קלאסית למה שנהפך למאפיין סטנדרטי של נאו-ליברליזם, כשחילוץ פיננסי הוא חלק מהמכניזם דרכו הנאו-ליברליזם מרכז את העושר. יתרה מכך, הוא משקף את האופן שבו הנאו-ליברליזם צריך באופן תמידי שהממשלה תציל אותו מעצמו.

המשבר של 1982 הגיע לאחר הסבב השני של מדיניות "נערי שיקגו", לו מיוחסת הצלחה מקרו-כלכלית. החילוץ ביסס מחדש את היציבות הפיננסית, וניתן לראות בשנות ה-80 כתקופה ארוכה של שיקום מעומקי המיתון הכלכלי. בהקשר זה, ניתן למצוא קווים מקבילים לארגנטינה בשנות ה-2000.

בשנות ה-90 גורמים אחרים נכנסו לתמונה. צ'ילה היא אחת מיצואניות הנחושת המובילות, משאב שערכו והצורך בו זינקו בעשרים וחמש השנים האחרונות. היא גם יצואנית גדולה של ליתיום, שגם הוא חווה תקופת זינוק בעשור האחרון. המשמעות היא שחלק ניכר מההצלחה הכלכלית של צ'ילה נובע מהמשאבים בהם היא מחזיקה, המתאימים לזמנים, ולא מהפניה של פינושה לנאו-ליברליזם.

יחד עם זאת, ישנו שיפור מקרו-כלכלי שמגיע מהמדיניות של 'נערי שיקגו' שהפכו את צ'ילה לנער הפוסטר של הנאו-ליברליזם. השיפור הזה נובע מהפיכתה של צ'ילה למקלט להון בינלאומי והכנסתה של צ'ילה לגלובליזציה של הכלכלה העולמית הנאו-ליברלית שהתהוותה בשנות ה-90. אבל השיפור הזה הגיע במחיר של דיכוי חלקו של השכר בהכנסה לטובת ההון, כך שצ'ילה סבלה מאי-השוויון החריף ביותר ב-OECD בשנות ה-2000 המאוחרות.

מאז 2010, חלה ירידה באי-השוויון. אך ניתן לטעון ששיפור זה נבע מבסיס המשאבים הטבעיים של צ'ילה ולא בגלל החוזק של המודל הכלכלי שלה. דבר זה מסביר את מה שנראה כפרדוקס, כשצ'יליאנים רבים מחו בתוקף כנגד אותו מודל חרף הצלחתו המקרו-כלכלית, לפחות על פני השטח.

הנקודה האחרונה היא שפינושה התמיד עם פרויקטים חדשנים בהובלת המדינה. כך, כריית נחושת נותרה בבעלות ציבורית ובצ'ילה עדיין מתקיימת מערכת בריאות ציבורית.  דבר זה מחזק עוד יותר את הטיעון שלא היה "נס כלכלי של פינושה". במקום, ההשפעה של פינושה הייתה להעביר את צ'ילה לכיוון דכאני ובלתי שוויוני. בסך הדברים, לא רק שמיתוס הנס הכלכלי העניק תמיכה עקיפה לסמכותנות, הוא גם מייחס באופן שגוי לחלוטין יתרונות כלכליים לנאו-ליברליזם.

אנשים צועדים לאורך שדרת מאטה כדי למחות על הדיקטטורה של הגנרל אוגוסטו פינושה בסנטיאגו, צ'ילה, נובמבר 1982. צ'יליאנים רבים מחו בתוקף כנגד אותו מודל חרף הצלחתו המקרו-כלכלית (צילום AP/Marco Ugarte)

נשים מפגינות כשהן מחזיקות תמונות של קרובי משפחה שנעצרו ונעדרים, ברחבה המרכזית של סנטיאגו, צ'ילה, בשנת 1983. (צילום AP/Marco Ugarte)

תמיכה במיתוס "הנס הכלכלי" היא תמיכה בדיקטטורה ובפגיעה בזכויות אדם

בשלושים השנים האחרונות ראינו תנועה כפולה, שמצד אחד מכירה בעוולות של משטרו של פינושה בנושא זכויות האדם, אך מצד שני מתרצת אותם על בסיס הנס הכלכלי שפרץ בזכות משטר זה. הטענה לנס כלכלי של פינושה היא כזב, והיא גם מהווה סכנה פוליטית בתמיכה המשתמעת שהיא מעניקה לדיקטטורה ולנאו-ליברליזם.

מיתוסים הם דבר שקשה להפריך. את מיתוס הנס הכלכלי של פינושה קשה במיוחד להפריך בגלל שהוא מקודם גם על ידי כלכלנים נאו-ליברלים שמרנים "הארד-קור", וגם על ידי הקולגות היותר רחומים שלהם, הכלכלנים הליברלים ה"רכים".

הבנת ההיסטוריה הכלכלית של צ'ילה חיונית, כי השלכותיה חורגות מהתחום הכלכלי. למעשה, גנרל פינושה הוא דוגמה איתנה לרעות הדיקטטורה. ההפיכה נגד איינדה פותחת חלון למציאויות של מדיניות החוץ האמריקאית. ההצלחה הכלכלית של צ'ילה נובעת במידה רבה מבסיס משאבי הטבע שלה. היא מהווה "נער פוסטר" לסתירות הכלכליות של הנאו-ליברליזם, במסגרתן הביצועים של ה"טובים ביותר" עלובים וההצדקה היחידה שלהם מגיעה מכך שביצועיהם של האחרים גרועים יותר.

תומאס פיילי הוא כלכלן אמריקאי שכיהן ככלכלן הראשי של הוועדה הכלכלית ביטחונית של ארה"ב וסין. הטור פורסם לראשונה באתר האינטרנט האישי שלו.