דני רובינשטיין, 85, הוא אדם צנוע. הוא לא מתפאר בהיותו העיתונאי שחשף לציבור את שמו של שודד האמנות הגדול בתולדות המדינה; שוד שהמשטרה, האינטרפול, המוסד וגופים פרטיים חקרו למעלה מ-20 שנה עד שהצליחו למצוא קצה חוט לפענוחו.

במלאת 40 שנים לשוד, משחזר רובינשטיין, בראיון ל"דבר", את הפרשה; חוזר לפרטיה, לקשר המיוחד שלו אליה, ולעניין שסיקרן אותו במיוחד: דמותו של הגנב.

החשוד המיידי: שען ארמני

יום ראשון, 17 באפריל 1983. שומר המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים הגיע לעבודה, פתח את השער ולא האמין למראה עיניו: חלל התצוגה של אוסף השעונים הנדיר של סר דיוויד סלומונס, האוסף השלישי בחשיבותו בעולם, היה ריק משעונים ומלא בשאריות אוכל, פחיות שתייה קלה וכלי עבודה.

106 שעונים יקרי ערך מאוספו של הבנקאי הבריטי נגנבו, ובהם גם שעון "המלכה", שעיצב אבי השענות המודרנית, אברהם-לואי ברגה, במיוחד עבור מרי אנטואנט, וערכו נאמד ב-30 מיליון דולר.

נגנב והוחזר: שעון המלכה שיצר אברהם-לואי ברגה עבור מלכת צרפת מרי אנטואנט. שוויו נאמד ב-30 מיליון דולר (צילום: Michael.vainshtein /ויקימדיה)

רובינשטיין היה אז כתב "דבר" לענייני ערבים, והכיר את אחד החשודים בשוד. "כמעט כל יום הלכתי לעיר העתיקה בירושלים", הוא מספר. "היה לי מסלול קבוע. הייתי הולך לשער שכם, יושב שם באחד מבתי הקפה, קונה את העיתונים הערביים, והולך לאורך הרחוב עד הכותל.

דני רובינשטיין. "בדרך כלל גנבים פועלים מתאוות בצע, המוטיבציה העיקרית של גנב השעונים הייתה ריגוש" (צילום: מאור הוימן)

"בשער שכם היו חורדג'יה, סוחרי גרוטאות ערבים. שם הכרתי שען ארמני, שהיה מומחה ידוע לשעונים. הייתה לו חנות לשעוני קיר גדולים וישנים. הוא ידע גם לתקן שעונים, ומדי פעם הוא היה מגיע לאוסף השעונים במוזיאון לאמנות האסלאם כדי לדאוג לתחזוקה שלהם.

"כששמעתי על הגניבה, הסתבר לי שהוא החשוד המיידי – הייתה לו גישה לשעונים. הניחו שהגנב הוא אספן שמחפש למכור אותם. כי מה יש לאנשים לעשות עם כל השעונים האלה? השען הארמני נחקר כמה פעמים. על רקע זה התחלתי להתיידד איתו. הוא סיפר לי על החקירות במשטרה, ושהוא כל הזמן מכחיש, ולא יודע מה לעשות. זה כאב לו מאוד. הוא היה איש ישר. גם אחרי שכבר סיימו לחקור אותו הסביבה נעצה בו עיניים, והרבה האמינו שהיה לו קשר לשוד".

ענייני ערבים ושעונים

רובינשטיין החל את דרכו העיתונאית ב-1967 ככתב "דבר" לענייני ירושלים. מ-1990 עבד כפרשן לענייני ערבים ב"הארץ". ב-2008 החל לכתוב ב"כלכליסט" טור שבועי על כלכלת הרשות הפלסטינית. במקביל לעבודתו העיתונאית, כתב ספרים. הבולט בהם "זה אנחנו או הם" (ידיעות ספרים, 2017), שעסק בקרב על הקסטל במלחמת העצמאות, והיה תקופה ארוכה בראש רשימת רבי המכר. רובינשטיין גם לימד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

את שוד השעונים הכיר מעבודתו העיתונאית. "ראיינתי את השען הארמני לכתבה שלי על שעוני השמש בירושלים, ותוך כדי הסיבובים איתו ראיתי את המצוקות שלו, על רקע החשד שנפל עליו. זה מה שהביא אותי למעורבות בסיפור". מעורבות שנמשכה שנים.

מוצאי שבת, 10 בנובמבר 2007. כמעט חצי יובל אחרי השוד, שכנע רובינשטיין את עורכיו ב"הארץ" שפרטים חדשים שגילה על הפרשה ראויים לפרסום. תחת הכותרת "בעקבות הזמן האבוד", חשפה הידיעה ש-40 שעונים מהשלל הגנוב נמצאו.

נגנב והוחזר: שעון 'שלד' בעל מנגנון גלוי, לונדון, 1830 (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאמנות האסלאם)

"המפנה התרחש באוגוסט 2006", כתב רובינשטיין באותה ידיעה, "רחל חסון, המנהלת האמנותית הוותיקה של המוזיאון, קיבלה שיחת טלפון משען תל אביבי שסיפר לה כי עורכת דין צעירה התקשרה אליו והזמינה אותו למשרדה לשם שערוך 40 שעונים שברשותה. השען סיפר שזיהה מיד כי מדובר בשעונים שנגנבו ממוזיאון האסלאם. עורכת הדין טענה בפניו שהשעונים שייכים ללקוחה שנמצאת בחו"ל".

היורשת מפקששת

"הלקוחה האלמונית", משחזר רובינשטיין כעת, "גרה בלוס אנג'לס ורצתה למכור את השעונים ולהרוויח כסף. היא ידעה שחלק מהשעונים מאוחסנים במחסן ברמלה, והלכה לסוחר תל אביבי בשם ציון יעקובוב, שעסק במסחר לתיירים ברחוב בן יהודה ליד בתי המלון. היא הראתה לו את השעונים, והוא זיהה שניים מהם וחשד שהם נשדדו מהמוזיאון".

יעקובוב פנה, כאמור, למנהלת המוזיאון, רחל חסון. "היא לא התרגשה", צוחק רובינשטיין, "כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שאנשים טענו שהם מצאו חלק מהשעונים. היא נסעה עם עוד חברים מהנהלת המוזיאון לראות את השעונים המדוברים, והם זיהו שאלה אכן שעונים שנגנבו מהם".

חלל התצוגה של אוסף השעונים כיום (צילום: יורם אשהיים, באדיבות המוזיאון לאמנות האסלאם)

"אני ביקשתי אז לדבר עם עורכת הדין שתיווכה בין האישה לבין סוחר העתיקות. עורכת הדין דרשה 35 אלף דולר מהנהלת המוזיאון כדי שתראה להם מה יש במחסן ברמלה, והם שילמו לה. היא טענה שהכסף יועבר ללקוחה האנונימית שלה, שלא חיה בארץ".

אבל חברת הביטוח של השעונים הגנובים יזמה חקירה. "אחד מהחוקרים היה סמי נחמיאס, איש משטרה לשעבר, בחור מצוין. היינו מיודדים. הוא הסתובב בעולם וניסה למצוא מי עומד מאחורי השוד, אבל לא הצליח".

נגנב והוחזר: שעון תמונה נעה, שווייץ, 1800 בקירוב (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאמנות האסלאם)

נגנב והוחזר: מניפה פתוחה עם שעון ומנגנון מוזיקלי, מיוחס לפיגה וקאפט, שווייץ, 1820 בקירוב (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאמנות האסלאם)

גם אחרי שפורסם הסיפור על המחסן ברמלה, "לקח למשטרה הרבה זמן להבין של מי הוא", מספר רובינשטיין, "עבר הרבה זמן, החוקרים התחלפו, ופרטי הסיפור לא היו ידועים לשוטרים שעסקו בזה. בסופו של דבר המשטרה פענחה, ואנחנו פרסמנו את הממצאים".

יום רביעי, 29 באוקטובר 2008. רובינשטיין והעיתונאי אסף לוי חושפים ב"כלכליסט" מיהו הגנב. האלמונית שביקשה למכור את השעונים, התברר, הייתה נילי שמרת, אלמנתו של נעמן דילר (לידור), קיבוצניק מעין החורש שהיה גנב ידוע (השניים נישאו ב-15 באפריל 2003, 20 שנים אחרי השוד).

רובינשטיין: "כשראיתי שנעמן דילר הוא האיש שביצע את שוד השעונים נדהמתי. הכרתי את השם ואת הסיפורים שהיו עליו, 'השודד הקיבוצניק'. לא עלה על דעתי, וגם לא על דעת המשטרה, שהוא היה מעורב בשוד".

גנב בלתי נתפס

דילר מת ב-2004 מסרטן, והותיר צוואה שבה פירט את כל הונו: דירות בתל אביב, חלל אחסון בהאג, קצבה חודשית של 1,368 אירו מבנק בפריז, ושתי כספות בבנק דיסקונט בפתח תקווה – שבהן, בין השאר, הוחזקו השעונים.

איך הוא הצליח לשדוד את השעונים ולחמוק?
"הוא זייף חותמות על הדרכון, שלפיהן הוא יצא מהארץ שבוע לפני השוד, וחזר חודש אחריו", מספר רובינשטיין, וניכר שפיקחותו של דילר עדיין מדהימה אותו. "הוא היה גנב מוכר ולכן אחד מהחשודים הראשונים, אבל ברגע שהוא הראה את החותמות האלה עזבו אותו".

רובינשטיין חי את הסיפור גם כיום: "הכי סיקרן אותי האיש הזה, הקיבוצניק הזה. מה מביא בן אדם להפוך לגנב הכי גדול בארץ? אחר כך גיליתי שגם בקיבוץ הוא גנב. הוא נתפס ארבע או חמש פעמים, וישב בכלא, אבל הוא גנב עשרות פעמים. הוא התעשר מאוד כי לא נתפס. היו הרבה גניבות שידעו שהוא ביצע, אבל לא הצליחו להוכיח".

נעמן דילר (לידור). "המוטיבציה העיקרית שלו הייתה ריגוש. הוא תכנן לפרטי פרטים כל מעשה, והתרגש מזה" (צילום: ארכיון עין החורש)

לא תמיד דילר עשה עבודה נקייה. "בפעם הראשונה הוא נלכד ב-1967 כשניסה לשדוד כספות מבנק הלוואה וחיסכון ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא התחפש לעובד דואר, חפר תעלה שהגיעה עד לבנק, והכין את כל הפריצה. היה חג, והבנק היה סגור שלושה ימים ברצף. הוא רוקן את הכספות, והלך הביתה להתקלח. הוא החזיר את הסורגים למקום ועטף אותם בסלוטייפ. אחר כך נכנס שוב לבנק, ישן בו, אכל בו, מצאו שם עטיפות של ארטיקים. הוא התעצבן על אחת הכספות, היכה בה, שכנים התלוננו על רעש וכך המשטרה תפסה אותו".

פריצה ידועה נוספת שלו הייתה לביתו של הצייר ראובן רובין. "הוא נכנס לבית שלו ושל זוגתו בתל אביב, ישן בו, גנב ציורים ותכשיטים יקרים. כשחקרו את הפריצה, אחד השוטרים הבחין בסלוטייפ על הסורגים, וכך קישרו אותו לגניבה. גם אחרי שהוא נתפס, לא הצליחו למצוא את הציורים. הוא החביא אותם במכונית מסחרית ישנה עטופה בברזנט שחנתה בחניה מסודרת. גילו את המכונית הזאת רק כשעקבו אחריו".

יש לך השערה מה הניע אותו?
"בדרך כלל גנבים פועלים מתאוות בצע. הוא עשה את זה גם בשביל זה, אבל המוטיבציה העיקרית שלו הייתה ריגוש. מה שהלהיב אותו יותר מכל היה האקשן, שהוא יכול לעשות דבר כל כך גדול ואף אחד לא יידע. הוא תכנן לפרטי פרטים כל מעשה, והתרגש מזה. הדמות שלו מרתקת. הוא אדם מאוד מיוחד. רמת התחכום שלו בגניבות הייתה מאוד גבוהה".

אף שחלפו שנים רבות מאז השוד שפוענח, רובינשטיין לא שוכח את השען הארמני. "כאב לי יותר מכל שהגנב נחשף אחרי שהשען הארמני מת. הוא לא זכה לראות שפענחו את התעלומה. ראיתי את אלמנתו, נראה שאבן נגולה מעל ליבה, אבל הוא כבר לא היה בין החיים".

לכל אספן שיגעון משלו

משיכה לפרשה מוצא רובינשטיין גם בהיותו בעבר אספן מטבעות. "היה לי אוסף של מטבעות כסף עתיקים מימי המרד הגדול", הוא מספר בהתרגשות. "היו שני מטבעות מאותה תקופה שנמכרו ביותר ממיליון דולר למטבע. לי היו מטבעות שנמכרו ב-20-10 אלף דולר. הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים הייתה למכור אותם. אבל הייתי צריך כסף לדיור מוגן.

"לכל אספן יש שיגעון שלו. אני אספתי מטבעות שנמכרים כיום ב-8,000 עד 20 אלף דולר. אספתי מטבעות של בר כוכבא. הוא לקח מטבעות רומיים והטביע עליהם את התבניות שלו על חירות ישראל. זה היה עשוי מכסף, אז הוא לא גירד, אלא חימם והיכה. הרבה פעמים הפטיש לא היה מדויק, ונשאר קטע מהכתובת הרומית או מהתמונה של הקיסר, הכובע שלו או משהו כזה. אני אספתי את הדינרים הלא מדויקים, כי הם היו מיוחדים בעיני. הם היו מתקופת המרד, וחלום חיי היה למצוא דינר של יודאה קפטה ('יהודה השבויה') ועליו הטבעה של בר כוכבא".

אוסף המטבעות של רובינשטיין נשמר בכספת בבנק. "זה לא עניין את המשפחה שלי. לא הצגתי אותם כי זה דרש לבנות ויטרינה מיוחדת. סוחר עתיקות הציע לי 40 אלף דולר על האוסף, פחות ממה שהוא שווה. כיום הוא שווה 300 אלף דולר. כשאני רואה את הקטלוגים, ורואה שמטבע שמכרתי ב-2,500 דולר שווה 12 אלף דולר, זה קצת מעצבן אותי. לפעמים אני מתעורר בלילה וכועס על עצמי. אבל זה מה שהכניס אותי לסיפור של השעונים".

למה השווייצרים עונדים שעון

השעונים הגנובים אותרו, כאמור, הושבו למוזיאון ותוקנו. ביולי 2009 הם הוצגו מחדש בתערוכה "תעלומת הזמן הגנוב". רובינשטיין מונה בעקבות החשיפה לחבר הנהלת המוזיאון, והיה חבר בה כמה שנים. כמוהו, ההנהלה כולה התפעלה מהתעוזה של הגנב הסדרתי , והבינה ששוד המאה חייב להיות חלק מהסיפור שמוצג למבקרים.

נגנב והוחזר: תיבת נגינה בצורת פרפר עם תמונה נעה ושעון, ז'נווה, 1820 בקירוב – אחד מהשעונים הגנובים שהוחזרו למוזיאון. "לא עונדים שעון כדי לדעת מה השעה" (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאמנות האסלאם)

על שעונים יש לרובינשטיין גם אנקדוטה: "פעם ביקרתי חברים בציריך, ולבושתי שאלתי אותם למה כל אחד מהשווייצרים עונד שעון יד. הרי מי שרוצה לדעת מה השעה יכול פשוט לשאת את עיניו למעלה – בכל רחוב בשווייץ יש שעוני ענק. החברים אמרו: לא עונדים שעון כדי לדעת מה השעה, אלא כי הוא תכשיט יפה".