עשור אחרי האלבום היחיד של להקתה כלבי רוח, חמושה בשלושה אלבומי סולו ובלהקת נגנים פנטסטית, הופיעה אמש (שני) הילה רוח במועדון הבארבי בתל אביב בפעם האחרונה במיקומו הנוכחי מזה 30 שנים בדרך קיבוץ גלויות.

לאורך יותר משעה דחסה רוח אינסוף רפרנסים: קולנוע אמריקאי וריאליטי מקומי ("שום דבר לא מעניין חוץ מ'חתונמי'"), הגרעין האיראני והאלבום "קיד איי" של רדיוהד, חיפה, בת ים, תל אביב ("יש גופה בדרום העיר – אלוהים כואב הלב"). "בגבוה של הנמוך", היא שרה ב"לייפסטייל", כי בחוויות החיים שהיא מתארת אין הפרדה: "הזמנתי אוכל ואותך אלי, אבל אין סיכוי שיעבור לי האשראי. היא אומרת לי 'הילה, יש תקלה' – מי צריך את זה עכשיו?", היא שרה ב"מאליבו". תיאור קר של חיי יום-יום שהם מלחמת עצבים בוערת.

הילה רוח בבארבי. תיאור קר של חיי יום-יום שהם מלחמת עצבים בוערת (צילום: בן פלחוב)

הקהל מזדהה, מתרגש מהביצועים שנותנת הלהקה בלי להראות מאמץ, ומעריך את ההומור של רוח. היא נוגעת בנושאים כאובים (יש שיאמרו "צרות עולם ראשון", אבל צרות הן צרות), כמו מערכות יחסים מורכבות וציפיות לא מתואמות, תמיד בקול רך בתוספת חספוס שמקרב את הקהל, ולא מרחיק אותו.

כמיטב מסורת השוגייז שרוח שואבת ממנה, השירה הדקה והמלאכית שלה נשענת על קיר דיסטורשן רועש ומלוכלך. היא משתמשת במילים של המשוררת תהילה חכימי כדי לבטא את הפחד המצמית מהגרעין האיראני ומהזולת, בוראת מחדש שיר קצרצר של יונה וולך כפצצת רוק רועמת, וגורמת לקהל למחוא כפיים לצלילי "ספרינט" המסחרר.

"בתור חיילת באתי לבארבי והתחבאתי בשירותים כדי להתפלח להופעה הבאה", היא מתוודה בפני הקהל המבודח, שכולו שלה כבר מזמן. כשאלון עדר עולה לבצע איתה את "סופרמן" שלה, הוא מסיים בהתנצלות, שמצחיקה אותה. לכאורה הוא "הרס" לה את השיר, כי ביצע אותו טוב מדי. בתגובה, רוח מציגה את השירים של עדר בכבוד עצום.

הם אמנים שונים מאוד, אבל לכמה רגעים נראה שהחיבוק של המיינסטרים דווקא נעים לה. הביצוע המשותף והיפהפה ל"את עוד תהיי איתי" מאלבום הבכורה של עדר מותיר את הקהל המום ומרוגש, ועוד לפני סיום השיר נשמעות מחיאות כפיים ושריקות.

רוח והקהל. כולו שלה כבר מזמן (צילום: בן פלחוב)

עדר יורד, ורוח חוזרת לשירים שלה עם "חדשות טובות" על המירוץ המעייף והממכר: "זה או להיות ממש שמנה או להיות ממש רזה, זה או להיות מקום ראשון או להיות כישלון, זה או לעשות את זה או לעשות ילד, אני מה אני היי – אבל אתה חולה עלי".

בים הניגודים שהיא מביאה היו שני אלמנטים שחיו בשלום: רוח, ומועדון הבארבי המיתולוגי בקיבוץ גלויות. כמו ביצירה שלה, גם בפרידה מהמועדון שהפך להיות מזוהה איתה כל כך יש צרימה, אבל כזאת שנעים לשמוע. לפחות למי שעבורו דיסטורשן הוא הרבה יותר מסתם עיוות.