הגששים שאלו: "דייג – אוהב דגים?", אז ראש השנה הוא הזדמנות מצוינת לגלות מה הגידול שחקלאי הכי אוהב, מה הסרט שנגע ללבה של הסדרנית בבית הקולנוע, איזה ספר אהבה לקרוא הספרנית, ואיזו הופעה מעצב הבמה זוכר לטובה גם היום, יותר מ-30 שנים אחרי שנכח בה. 8 עובדים בחרו את הדברים הכי יפים בעבודתם, וסיפקו גם הסברים מקוריים, מרגשים ומצחיקים.

החיה האהובה על ראש ענף ציפורים בספארי

הדס גרושקא, בת 44 מגבעתיים, ראש ענף ציפורים בספארי רמת גן: "אחרי שסיימתי ללמוד באוניברסיטה חיפשתי עבודה שקשורה לבעלי חיים, וכך התחיל הרומן עם הספארי. בהתחלה עבדתי כמדריכה, בהמשך הגעתי למחלקת הציפורים, ולפני שנה קודמתי לראש הענף. כיום אני פחות מול הקהל, וקצת חסר לי הקשר איתו.

"הספארי הוא אי של שפיות בשבילי, והעבודה בו מאוד טוטאלית. אני חיה ונושמת אותה, ולפעמים צריכה להזכיר לעצמי לא להזניח את החיים האישיים. אבל אני חוזרת הביתה לאנג'י הכלבה שלי עם חיוך, כי אני עושה משהו משמעותי".

"סוקי בקעה מהביצה בדיוק כשהתחלתי לעבוד פה. גדלנו ביחד"

"החיה האהובה עלי היא פינגווין אפריקני, בזכות החברתיות שלה. הפינגווינים חיים בזוגיות כל החיים הבוגרים, אבל הם גם חלק של מושבה עם תקשורת מאוד ברורה ביניהם. יש הרבה אינטריגות בחצר, כמו טלנובלה. בניגוד לרוב החיות, אנחנו נמצאים במתחם שלהם ממש יחד איתם, אז מפתחים איתם קשר מיוחד. לכל אחד יש אופי ייחודי שלו. למשל פרינסס, הפינגווין הכי צעיר במתחם, עוד לא בזוגיות, אז הוא תמיד עומד לידנו, מאוד סקרן. אנחנו יודעים אם מדובר על זכר או נקבה רק מבדיקת דם שמבצעים כמה חודשים אחרי הבקיעה. אנחנו לא מחכים לתוצאות הבדיקה, וקוראים להם בשם הכי מתאים, ולא אכפת לנו מה המגדר.

"סוקי היא הפינגווין שאני הכי אוהבת בחצר. היא בקעה מהביצה לפני 14 שנה, בדיוק כשהתחלתי לעבוד במחלקת הציפורים, ואני מרגישה שגדלנו ביחד. היא לא מציקה לאף אחד, מסתדרת עם כולם, והיא גם יפהפייה. פעם הייתה לה בת זוג, ממש זוג של שתי נקבות. היו להן ביצים, לא פוריות כמובן, עד שבסוף הן נפרדו וכל אחת הלכה עם בן זוג אחר. סוקי הלכה עם כוכב, אבל לא היו להם ביצים אף פעם.

"כוכב כל כך רצה ביצים שהיה דוגר על אבנים ואצטרובלים, עד שהוא עזב את סוקי לטובת בת זוג אחרת. הוא כבר אבא וסוקי לבדה. זה ממש שובר את לבי. יש עוד שלושה רווקים בחצר שהיא יכולה לבחור מהם, אבל אני חושבת שהיא א-מינית או אל-הורית. לעולם ראיתי אותה מזדווגת או מטילה ביצה".

הגידול האהוב על החקלאי

החקלאי זהר ירון-רוזנפלדר והדלועים (צילום: יונתן בלום)

זהר ירון-רוזנפלדר, בן 49, חקלאי אורגני מקריית טבעון: "דווקא למדתי תקשורת ועשיתי סטאז' במשרד פרסום בתל אביב, אבל תמיד המשיכה האמיתית הייתה לטבע. אחרי הסטאז' נסעתי להודו, וכשחזרתי הבנתי שהעיר כבר לא בשבילי. עברתי לגור בטבעון ובאותו הזמן חבר שלי גסטון, שעבד כאן, ביקש עזרה במשק. עברו 21 שנים, נהיינו שותפים ב"מהמשק" בכפר יהושע, וגם גיסים.

"מי שהקימה את המשק הייתה איריס בן צבי ב-1983, חלוצה בתחום החקלאות האורגנית בישראל. איריס היא ההתגלמות של התרבות האורגנית הקלאסית המאמינה באפס התערבות בתהליכים טבעיים. עד היום היא הולכת יחפה בשדות ואוכלת דווקא מהפירות שכבר אכלו מהן הציפורים. לפני עשור החליטה איריס שמספיק לה להתעסק בצד העסקי, ומאז אני וגסטון מנהלים את המשק. בהתחלה עבדנו לפי העקרונות הרומנטיים של איריס, וזה התאפשר כל עוד הייתה רק חנות ירקות קטנה פה במשק.

"אבל כיום עיקר הפעילות מקוונת, עם משלוחים מיפו עד מטולה, אז נאלצנו להסתכל על הדברים בעיניים יותר כלכליות. ההתערבות בגידולים עדיין מינימלית, אבל כדי לגדל כרוב, למשל, לא בתקופה הטבעית שלו, חייבים להגן עליו עם ריסוס ביולוגי שעומד בתקנים אורגניים".

"ים של דלעות בשתי עיניי"

"הגידול האהוב עלי הוא דלעת. קודם כל היא טעימה. אני אוהב דלעת אפויה, או במרק. היא ורסטילית מאוד, ויש אפילו מתכון ערבי עתיק לדלעת בסיד. יש יופי בפשטות של הדלעת, לא רק בצורתה, אלא גם בתהליך הגידול. פעם היא הייתה גידול בעל, כמו חיטה. היו זורעים אותה בגשם האחרון, בסוף מרץ, והדלעת ידעה להוציא מספיק מים מהאדמה עד לשלב הפרי. דלעת היא הפרי של הצמח, אז עוברים איתה את שלבי הגידול, מזריעה, התפתחות העלים, פריחה ופרי. זה מחבר אותי למעגל החיים. יש הרבה ירקות שקוטפים בשלבים מוקדמים יותר, כמו חסה, שלא זוכים לראות את כל השלבים.

"המראה של שדה דלעת נראה כמו ים של לויתנים: ים של דלעות בשתי עיניי. הדלעת הכי כבדה שהוצאתי במשק שקלה 64 קילו, ולא פשוט להעמיס על טרקטור משקלים כאלה. פיתחתי שיטה – מגיעים עם שמיכה רחבה, מגלגלים עליה את דלעת ואז גוררים אותה לטרקטור על השמיכה. בזכות הקליפה העבה, אפשר לשמר את הדלעת באחסון מהקטיף, בסוף אוגוסט, כמעט עד לפסח שאחריו. אפשר לאכול אותה כל החורף ועד לאביב הבא".

הסרט האהוב על הסדרנית בקולנוע

הסדרנית סילביה פידלר בקולנוע לב תל אביב (צילום: יונתן בלום)

סילביה פידלר, בת 64 מתל אביב, סדרנית בקולנוע לב תל אביב: "כשעליתי מגרמניה לקיבוץ רמת השופט בגיל 19 פתאום הרגשתי חופשייה. בגרמניה הכול היה קשוח, אף אחד לא אמר לך 'עשית טוב מאוד!', שיא ההתלהבות היה 'עשית בסדר'. בהמשך נולדו לי שני ילדים וגידלתי אותם כאם כיחידנית. אחרי 5 שנים הגעתי למסקנה שיהיה לי יותר קל לגדל אותם בגרמניה, כדי להיעזר במשפחה. גרנו אצל אמא שלי בבית גדול בדיסלדורף. עשיתי שם תואר בלימודי יהדות, צרפתית ויידיש, ולימדתי גרמנית לזרים.

"אחרי 20 שנה, כשהילדים כבר היו עצמאיים, חזרתי לארץ, וב-2017 ומצאתי עבודה כאן בלב. אני העובדת הכי מבוגרת, אבל אני אוהבת לעבוד עם צעירים, אני לומדת מהם והם ממני. אני גם אוהבת לעבוד מול קהל. יש לנו הרבה קליינטים קבועים שבאים במיוחד להגיד לי שלום. בתור עובדת, אני מקבלת שני כרטיסים בחינם לכל סרט. אני רואה כמעט כל מה שאנחנו מקרינים. לפעמים אני גם עושה מרתון של שניים-שלושה סרטים במכה כדי לא לפספס סרטים שתכף יורדים. יש אצלנו הרבה סרטים זרים, שמדברים אלי יותר מהסרטים ההוליוודיים".

"כמו הגיבורה בסרט 'אלמאניה שלי', גם אני חיה בין שני עולמות"

"הסרט האהוב עלי הוא 'אלמאניה שלי' של הבמאית הגרמנייה יסמין סאמדרלי מ-2011. אני בוחרת סרטים לפי העלילה, לא לפי השחקנים או הבמאי, ומאוד התחברתי לסיפור באלמאניה. הסרט מספר על שלושה דורות של משפחת מהגרים טורקים בגרמניה. סב המשפחה מגיע לגרמניה בתחילת שנות ה-60, בהגירה המאסיבית של 'הפועלים האורחים' מטורקיה. הממשלה גייסה את הפועלים כדי לפתור את המחסור בעובדים במערב גרמניה שקרה עם בניית חומת ברלין. הסרט מתחיל ב-2010, עם הנכד שכבר לא מבין את הזהות המבולבלת שלו, ואז יש נסיעה משפחתית חזרה לאנטוליה, לראשונה מאז ההגירה לגרמניה.

"הסרט מסתכל על שאלות של זהות ושייכות שמאוד מעניינות אותי. היה לי גם מאוד מעניין לראות את גרמניה של הילדות שלי, את הבגדים של שנות ה-60 והבתים הצנועים מאז, וגם לראות איך גרמניה של היום השתנתה. מהסרט הבנתי יותר טוב את הקושי של המיעוט הטורקי בגרמניה. גם אני חיה כאן בתרבות שהיא לא שלי. אני חיה בין שני עולמות".

המגדל האהוב על המנופאי

מפעיל העגורן רועי וינשטיין על רקע מגדל עזריאלי שרונה בתל אביב (צילום: יונתן בלום)

רועי וינשטיין, בן 43 מיבנה, מפעיל עגורן צריח ויו"ר ועד המנופאים הארצי: "שתי אהבות הילדות היו מתכות וים. הן התחברו כשהתחלתי לעבוד כמנופאי, באסדות קידוח הנפט בים הצפוני. להפעיל מנוף מזכיר קצת גיימינג: אתה יושב שעות לבד עם שני ג'ויסטיקים וכוס קפה ליד, אבל להבדיל, האחריות עצומה. אין תאונות קטנות עם מנוף, אין 'קצת' נפלתי או 'קצת' חטפתי שלושה טון בראש. חייבים להיות מאוד מרוכזים והתקשורת עם הצוות על הקרקע קריטית, בעיקר עם האתת שלך. אני כמו פסיכולוג כשאני מגיע לאתר בבוקר, אני חייב לוודא שכולם ישנו מספיק, לא שתו בלילה, ולקלוט את רמת העצבים של מנהל העבודה.

"המשמרות הן של 12 שעות בממוצע, ואין בקבינה כלום חוץ ממה שאתה סוחב איתך למעלה. באתר בנייה יש המון לחץ: יש חובות של בנקים שיושבים על יזמים, שיושבים על קבלנים, וכל זה יושב על מנהל העבודה – ובהצלחה לך מנופאי! אתה תקוע עם שיקולי פרנסה מול הבטיחות שלך וגם של הפועלים מתחת. השנה 6 מנופאים מתו, ולא רק מנפילות, שלושה מתו על המנוף מהתקפי לב. אני מאוד זהיר ויש לי מזל שלא הייתי מעורב בשום תאונה, אבל זה דבר נדיר בארץ. 1 מכל 3 מנופאים מעורב בתאונה, ו-2 מתוך 10 בתאונה קטלנית.

"אני אוהב את התחושה שיצרתי משהו בסוף יום העבודה, לא רק עשיתי איזו פעולה וירטואלית במחשב. אני מסתכל מסביב ורואה כל מני בניינים שלקחתי בהם חלק. החופש, הגובה והנוף המטורף מושכים אותי, וגם האחריות".

"המגדל הזה מזוהה אצלי עם תחילת המהפכה בענף"

"הפרויקט האהוב עלי הוא מגדל עזריאלי שרונה, בגלל הסטייה שלו מהנורמה, לא עוד ריבוע ועוד גליל. הוא שובר את האור בצורה מיוחדת. הוא היה המגדל הראשון בארץ עם זוויות כאלה, והוא נראה אחר מכל זווית שתסתכל עליו. רוב השכונות בישראל חסרות מעוף: הרבה בנייה טרומית, עוד לוח ועוד לוח. חריש, יבנה, הכול נראה אותו הדבר.

"יש לי קשר עמוק עם המגדל מכמה סיבות. יצא לי לבנות 19 קומות שלו. בגלל הזוויות המיוחדות נוצר אתגר מקצועי ממש מרגש. אנחנו רגילים להסתכל למטה על קווים ישרים, תמיד, כל תפיסת היחסות שלנו בנויה על זה, ואז פתאום משהו לא מסתדר, ואתה מרגיש שאתה עקום. לא יכולתי לעבוד באוטומט. היו הרבה ישיבות בערב שהיינו צריכים להמציא בהן פתרונות מחוץ לקופסה. יש לי גם סנטימנטים כלפי הבניין כי עבדתי עליו במקביל לתחילת התאגדות הענף שלנו. העבודה במגדל הייתה 24 שעות, במשמרות, היינו פשוט מחליפים אחד את השני, אבל מבחינת הקבלן – המנוף עובד, ותיחנקו.

"עבדנו משמרות שהגיעו ל-20 שעות. בזמן העבודה על המגדל התרחש אסון קריסת החניון ברמת החייל. הוזמנתי לדבר בכנסת על ענף המנופאים, ודיברתי מכל הלב. תוך שעתיים הכול היה בעיתונות. מאז הייתה הרבה התקדמות בענף. אצלי הבניין מזוהה עם תחילת המהפכה בענף. זה סמל לשינוי כיוון".

המופע האהוב על מעצב התאורה

מעצב התאורה יוני לביא על הבמה באירוע לציון 70 שנה לקריית מלאכי (צילום: יונתן בלום)

יוני לביא, בן 46 מראש העין, מעצב תאורה ומפיק טכני להפקות במה: "אני נהנה להיות מאחורי הקלעים, שונא תשומת לב, שמישהו אחר ייקח את התהילה על הבמה. בטקסים בבית הספר לקחתי אחריות על ההגברה כדי להתחמק מלהופיע. גדלתי בקיבוץ נגבה. כשהייתי בן 12 האיש שהיה אחראי להגברה באירועי הקיבוץ ביקש שאעזור לו. מאז אני בתחום. התפקיד של מעצב תאורה הוא להפוך חלום למציאות. אני מקבל חזון מהאמן, מה הוא רוצה לראות על הבמה, ואני צריך להוציא את זה לפועל.

"זה לא רק תאורה, מדובר על הנראות הכללית של הבמה ואיפה יעמוד כל נגן או שחקן. העבודה מתחילה בבית, בתוכנת עיצוב בלפטופ, ושאר העבודה מתקדמת לפי השרטוטים שלי. תאורה היא חצי מההופעה. אם אתה לא מאיר את האמן, הקהל לא רואה אותו. הכי מרגש אותי לשמוע את הוואו של הקהל בתגובה לאיזה אפקט של האור. כבר שנים אני לא מחפש את ההפקה הכי גדולה או מיוחדת, הסיפוק האמיתי נמצא במקומות אחרים כשיש חיבור אמיתי למוזיקה או להצגה".

"הקהל נתן לדני רובס אהבה, והחלטתי שאני רוצה להמשיך לחיות בתוך הרגע הזה"

"קשה לי לבחור הופעה אחת, אז בחרתי שתיים: ההופעה האהובה שהשתתפתי בה הייתה The Wall של The Pink Floyd Tribute Band ב-2022. זה היה פסקול הילדות שלי. הלהקה מורכבת מהארי ווטרס, הבן של רוג'ר ווטרס שייסד את פינק פלויד, ומנגנים שניגנו איתו ועם דייויד גילמור לאורך השנים. האתגר המקצועי היה שהנגנים לא ייבלעו בתוך כל הכאוס של ההופעה, מה שקרה בהרבה הופעות של פינק פלויד. עכשיו אני עובד על ההופעה החדשה שעולה בנובמבר, לכבוד 50 שנה לאלבום Dark Side of the Moon. יצרנו מעין דיאלוג בין ההופעות של האלבום משנות ה-70 לטכנולוגיה של היום. יהיה מטורף.

"וההופעה האהובה שצפיתי בה הייתה של דני רובס בקיבוץ רגבה. אני לא באמת זוכר את ההופעה עצמה, כי הייתי בערך בן 12, אבל אני זוכר את הרגש כאילו זה היה אתמול. הביאו את ירדנה ארזי להופיע באולם הספורט, ובתור הופעת חימום ניגן דני רובס, לפני שהיה מאוד מוכר. היו אולי 300 איש בקהל. כשירדנה ארזי סיימה, כולם מחאו כפיים וצעקו 'דני רובס!'. ישבתי בקצה האולם למעלה ברצפת הבטון, והווייב שהיה שם, האהבה שהקהל נתן לאמן, זה היה הרגע הכי מרגש שיכול להיות. במקום החלטתי שאני רוצה להמשיך לחיות בתוך הרגע הזה. לרגש הזה אני מנסה להגיע גם בהופעות הענק שאני עובד עליהן".

הפינה האהובה על נהגת המונית

נהגת המונית נינה מזרחי בדרך סטלה מאריס בחיפה (צילום: יונתן בלום)

נינה מזרחי, בת 55 מחיפה, מנהלת "מונינה" – שירות מוניות לנשים: "מונית היא מרחב מאוד אינטימי, ונשים שמחפשות מקום בטוח מקצועית פונות אלי. הנהיגה עצמה לא מעניינת אותי, אפילו משעממת. פתחתי את 'מונינה' מתוך עקרונות פמיניסטיים. הרעיון נולד בשיחת חברות לפני כ-6 שנים. התחילו לספר על הטרדות מיניות שחוו במונית, והחלטתי שאני רוצה לתת מענה לבעיה.

"מהרגע שפתחתי את העסק, היה כבר ביקוש גדול. אני עובדת מ-7:00 עד 17:00 כמעט כל יום. יש המון הוצאות על מונית וצריך להחזיר אותן. רוב החיים עבדתי בתחומי הטיפול, הרבה עם נוער בסיכון, וגם בעבודה עכשיו יש אלמנט טיפולי. למשל, אני מסיעה הרבה נשים לבתי חולים לקבל טיפולים לסרטן, והקשר נמשך שנים. אני ממש מלווה את התהליך. בזכות האינטימיות של המונית, המוזיקה והמזגן, אנשים מרשים לעצמם לחלוק איתי את הסיפורים שלהם, וזה הקסם האמיתי של העבודה".

"אני עוצרת הרבה את המונית על דרך סטלה מאריס בחיפה לקחת קצת אוויר"

"הפינה האהובה עלי היא דרך סטלה מאריס בחיפה. יש מכאן נוף מדהים מעל העיר התחתית ובהמשך לנמל ולים. מעבר למפרץ רואים את הקריות, וביום בהיר רואים עד עכו ונהריה, ולפעמים עד לגבול הצפון. הכי מיוחד ברחוב שהוא מחבר בין כל הרבדים של חיפה, ערבים ויהודים, פועלים ובורגנים. השדרה מתחילה בעיר התחתית, דרך שכונות מעורבות, עניות יותר, שיש בהן דו-קיום מאוד טבעי בין יהודים לערבים, ואחר כך היא עולה לאזורים היותר בורגניים בכרמל.

"אני גרה בהדר, שכונה מעורבת ממש קרובה לכאן. בתוך כל הפקקים והלחץ, הרחוב הזה פתאום מרגיע. נולדתי בחיפה וגם ההורים שלי נולדו כאן. אני אוהבת את העיר הזאת. אין בה את הלחץ של תל אביב. הרבה פעמים אני עוצרת את המונית כאן לקחת קצת אוויר, לפתוח את החזה ולהגיד שזה שלי".

היצירה האהובה על מנהל מחלקת התפעול במוזיאון

אבי אהרוני, מנהל מחלקת תפעול ולוגיסטיקה, ליד הפסל "האם" של טרייסי אמין במוזיאון ישראל (צילום: יונתן בלום)

אבי אהרוני, בן 45 ממודיעין, מנהל מחלקת תפעול ולוגיסטיקה במוזיאון ישראל: "המחלקה שלי אחראית על אחזקת מבנה המוזיאון. זה כולל תחזוקה של המערכות האלקטרו-מכניות ששומרות על החפצים במוזיאון בתנאי טמפרטורה ולחות מוקפדים. זה תחום מאתגר ומורכב. תחשוב על המגילות הגנוזות שנשמרו בנס 2,000 שנה בתנאים ייחודיים במערות קומראן. עכשיו האוצר הלאומי הזה נמצא בוויטרינות בהיכל הספר, עם מאות מבקרים ביום, ואנחנו חייבים לדאוג שהן יישמרו לעוד 2,000 שנה.

"בעבודה שלי אני מוקף באמנות, אבל רוב הזמן אני במשרד או ממהר לטפל בתקלות. יש רגעים שאני יכול לעצור, וליהנות ממה שיש סביבי. חשוב שכל מי שעובד בארגון, גם מאחורי הקלעים, יבין קצת מה הארגון הזה עושה. אני לא מגיע מעולם האמנות, אבל השפה מתחילה להיות לי יותר ברורה עם הזמן. בפתיחת תערוכות כל עובדי המוזיאון מוזמנים, ושם לומדים הרבה מהסברי האמן או האוצר".

"זה פסל מאוד עוצמתי, גם פיזית, וגם במה שהוא משדר"

"העבודה האהובה עלי היא הפסל 'האם' של טרייסי אמין. הוא מאוד עוצמתי, גם פיזית, וגם במה שהוא משדר. הוא הגיע לפני שנה. המחלקה שלי הייתה אחראית ליציקת הבטון שעליה הפסל יושב, אבל לא ידעתי מה בדיוק הולך להגיע. ראיתי אותו בפעם הראשונה רק כשהציבו אותו. כשחשפו את הפסל, היה לי קל להתחבר אליו. אימא היא דמות שמעוררת רגשות אצל כולם. ראיתי דמות של אימא אחרי לידה, וזה נראה שהיא מערסלת את התינוק שלה. זה נתן לי תחושה מחממת לב.

"אבל כשהתקרבתי, ראיתי שבמקום תינוק, היא מחזיקה מה שנראה כמו חבל טבור. התחושה החמה התחלפה בעצב. הרבה אנשים שבאים לפה לא רואים את היגון שאני רואה. אני מרגיש שזו אמירה על לידות שקטות, ועל הקושי במשפחות שעוברות את החוויה הקשה הזאת".

הספר האהוב על הספרנית

הספרנית איה כהן עם הספר "המזכרות" מאת דויד פואנקינוס בספריית בית אריאלה בתל אביב (צילום: יונתן בלום)

איה כהן, בת 57 מראשון לציון, ספרנית מקטלגת בספריית בית אריאלה של עיריית תל אביב-יפו: "תמיד הייתי חברה של הספרנית בילדות. ינקתי את אהבת המילה הכתובה מההורים, הם גידלו אותי על השירים של לאה גולדברג, הסיפורים של דבורה עומר והקלאסיקות של האחים גרים. המשכתי את המסורת עם שתי הבנות שלי, ועד גיל מאוחר הקראתי להן ספרים. למדתי מידענות במכללת בית ברל, ותואר ראשון במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה. יש הרבה מה ללמוד על הצד הטכני של מיון וקטלוג.

"לעבוד בספרייה היה הגשמת חלום עבורי. אני כמעט 30 שנה בבית אריאלה, ועבדתי במדורים שונים: ייעוץ, השאלה, עיתונות, ספריית הילדים, ובשנים האחרונות אני עובדת במדור הקטלוג. כל יום אני מקבלת עשרות ספרים, ואני צריכה לשלוף מהספר את הנושאים שלו כדי לעזור לקורא למצוא את מה שהוא מחפש. בדרך כלל אני מוציאה את הנושאים הבולטים מגב הספר, אבל יש ספרים שהנושאים שלהם נסתרים, ואז נעזרים באתרים חיצוניים כמו האתר של הספרייה הלאומית. אני מרגישה הרבה סיפוק מכך שקהל רחב ומגוון יכול להגיע לספר המבוקש מעמדות הספרייה וגם מחיפוש בקטלוג המקוון".

"הספר נגע בי בכל מיני נקודות רגישות"

"הספר האהוב עלי הוא 'המזכרות' מאת דויד פואנקינוס. קראתי אותו בפעם הראשונה לפני עשר שנים, אחרי שאמא שלי נפטרה. אמא שלי הייתה דמות מרכזית בחיי, והספר נגע בי בכל מיני נקודות רגישות, על הזקנה, המוות וזיכרונות. הסיפור על שומר לילה במלון קטן בפריז, שחולם להיות סופר.

"הוא חסר שם, עלום גיל, והוא מספר רצף זיכרונות על סבו וסבתו, על הוריו וגם על אהבתו ללואיז, מורה בבית ספר יסודי. הוא מתאר בספר את כל מערכת היחסים במשפחה. הספר מתחיל עם המוות של הסבא וההתמודדות של הסבתא. המשפחה מביאה אותה לבית אבות בעל כורחה, ובסוף היא בורחת משם. הנכד מנסה לאתר אותה. הוא מנסה להיכנס לראש של הסבתא וכך הוא מוצא אותה… אבל בלי ספוילרים!

"הרבה פעמים אנחנו מחליטים למבוגר מה טוב לו, וזה לא תמיד מה שהוא רוצה. בספר הנכד מוצא דרך נורא יפה להתמודד עם זה. על גב הספר מזכירים את סיפור האהבה שיש בו, אבל בשבילי הספר על הזקנה, וזה גדולת הסופר, שכל אחד ימצא בספר משהו אחר שמדבר אליו, שאירע לו בחיים. זה ספר שסיבך אותי בתור מקטלגת".