בצ'ילה חוו אנטישמיות, במוסקבה דיכוי פוליטי, בארצות הברית "שרדו את טראמפ". העלייה לארץ כרוכה מבחינתם בקושי להתאקלם וללמוד שפה חדשה ובהורדת רמת החיים, ובכל זאת הם מרוצים: מתחושת הביטחון לילדים ברחוב, מקבלת הפנים בקיבוץ, מהחיים בין יהודים, ואפילו מהנוף.

"20% מהאנשים שאנחנו פוגשים אומרים לנו: 'למה לעזאזל באתם? אנחנו בדיוק מנסים לעזוב'.", מספר צבי פייפל, שעלה משיקגו, "אבל 80% אמרו: 'כן, החיים פה קשים, אבל לא היינו רוצים להיות בשום מקום אחר'. במבט מבחוץ, הדשא של השכן תמיד ירוק יותר".

בשנת התשפ"ג עלו לישראל 63,956 עולים. מספר העולים הרב ביותר הגיע מרוסיה: 47,561 עולים. אחריה אוקראינה עם 3,280 עולים, ושלישית בדירוג ארצות הברית, עם 2,395 עולים.

אלה סיפוריהן של ארבע משפחות מהם:

מסנטיאגו למודיעין

דלית (33) ויגאל (34) רויטמן עלו מסנטיאגו בצ'ילה, עם ילדיהם אמיתי (6) ושירה (5). מאז סוף 2022 הם מתגוררים במודיעין.

"צ'ילה הפכה להרבה יותר מעורערת פוליטית", מסביר יגאל רויטמן את החלטת המשפחה לעלות לארץ. "לפני הקורונה היה משבר חברתי חריף. הנשיא מאוד פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי, ויש כוחות מנהיגותיים מאוד אנטישמיים שזוכים להמון תמיכה. הרבה יהודים התחילו לחשוב מה עושים".

דלית רויטמן: "עבורי זה היה הרצון להיות בישראל, לגדל ילדים במדינה יהודית. לא להיות שונים מהסביבה".
יגאל: "אנשים נוטים לשקר לעצמם שאנחנו מחוץ לסטטיסטיקה בכל הקשור להתבוללות. בצ'ילה יותר מ-50% מהמשפחות נשואות ללא-יהודים, וזה מאוד הדאיג אותנו מבחינת חינוך הילדים. הקהילה היהודית בסנטיאגו היא בת כ-15 אלף איש, אבל הקהילה הדתית קטנה מאוד, רק כ-300 משפחות".

אילו אתגרים יש לעולים דוברי ספרדית?
דלית: "זה קשה לילדים. הם לא מבינים מה רוצים מהם. בתי אמרה לי: 'איך אני אומרת שאני צריכה לשירותים?' אף אחד לא מדבר ספרדית. היה מרגש שהגננות למדו ספרדית, כדי לדבר עם הילדים ולגרום להם להרגיש בבית. זה מאוד מוערך בעיניי".
יגאל: "כשאתה גר 30 שנה במקום, אתה מכיר את הרשת החברתית, הסלנג, התרבות. תמיד הייתי זה שנותן את העצות, שעוזר, האדם שקוראים לו לתקן כל דבר, איש חשוב בקהילה. ופה אתה במקום חדש – לא יודע שפה. לא מכיר אף אחד, הצד השני של המטבע, האדם החלש שצריך עזרה, וזה קשה. אבל אני רואה את השנה האחרונה כלמידה עצמית. כמסע".

יש שינוי ברמת החיים שלכם?
יגאל: "כן, גדול מאוד. בצ'ילה הייתה לנו רמת חיים מאוד גבוהה – עוזרת בית, שתי מכוניות, חופשות. אני עובד מרחוק מול סנטיאגו. יום העבודה שלי מתחיל אחר הצהריים ומסתיים אל תוך הלילה. בשביל שלא יפטרו אותי אצטרך להיות הרבה יותר טוב מהאחרים. המחשבה שיפטרו אותי מפחידה מאוד, כי מה אעשה? אין לי קשרים. דלית לא עובדת. המשכורת שלי מספקת, אבל מודיעין יקרה. חשבנו שכשנגיע נאבד דברים ונהיה פחות מאושרים, אבל זה לא כך. יש פה יותר חופש".

איזה חופש יש פה שאין בצ'ילה?
יגאל: "בצ'ילה הרחובות מסוכנים. פה הילדים יכולים להסתובב בגינה ולא צריך לדאוג להם כל הזמן. פה ילדים קטנים נוסעים בתחבורה ציבורית לבד, זה דבר שלא קיים בצ'ילה. לא צריך פה שתי מכוניות כי המרחקים יותר קצרים. השכונה פה מלאה בדברים, ואפשר לעשות הכול: קניות, ספורט, רופא".
דלית: "בקשר לחופש, אותי חלק מהשינויים מטרידים. אני לא מבינה איך אפשר להתמודד בלי חופש ביום ראשון. בישראל החופש הוא רק בשבת, יום שדתיים לא עושים בו כלום. אז צריך לעשות הכול במעט שבשישי ובמוצאי שבת. בינתיים אני לא עובדת, ומקווה שאצליח להתרגל. אני כן שמה לב שיש פה יותר שוויון בין גברים ונשים. אבות לוקחים יותר אחריות על הילדים. בצ'ילה בגנים רואים אימהות או עוזרות בית".

הייתה לכם עוזרת?
יגאל: "בוודאי, כמעט לכל המשפחות היהודיות יש. אבל זה דפוק. זה עולם שבו המון עוזרות בית מגדלות ילדים. פה בישראל יש יותר זמן למשפחה".

משפחת רויטמן. האם דלית: "אין פה בריכה פרטית, אבל יש פה גינה עם ילדים מגוונים וכולם יהודים, וכולם שמחים ושווים ויכולים לשחק ביחד" (צילום: כדיה לוי)

המצב הפוליטי שפגשתם כבר בחודשים הראשונים בארץ מטריד אתכם?
דלית: "אנחנו מגיעים ממשבר כלכלי-פוליטי כזה חמור, שאין מה להשוות. אותי מטריד רק העניין הבטחוני. הפיגועים, וזה שהילדים שלי יצטרכו ללכת למלחמה. כרגע אני בעיקר מדחיקה. מה שקשה לי ואני שונאת לגבי המצב הנוכחי זה שיהודים נאבקים ביהודים. בצ'ילה הייתי רחוקה נפשית ממה שקורה, אבל פה זה אצלי בבית".

יגאל: "בצ'ילה בשנים האחרונות פשוט שרפו את המדינה. בסנטיאגו 35 תחנות מטרו נשרפו כליל בלילה אחד, מבנים שלמים של דיירים, וחברות ביטוח סירבו לפצות. אין לנו עמדה ביחס למה שקורה כאן כי אנחנו חדשים מדי ולא מבינים את מקור הוויכוח, אבל נחמד לי שסוף סוף אכפת לי ממה שקורה במקום שאני גר בו, ואני לא צריך להיות צד שלישי באיזו מדינה, שאתה רק מושפע, אבל לא אכפת לך".

דלית: "מבחינתי זו פריבילגיה להיות פה, ואני רוצה שילדיי ידעו את זה. אין פה בריכה פרטית, אבל יש פה גינה עם ילדים מגוונים וכולם יהודים, וכולם שמחים ושווים ויכולים לשחק ביחד. אני בטוחה שלישראלים יש הרבה סיבות לטעון נגד המדינה, יש פה מדינה לא מושלמת, אבל די טובה".

יגאל: "אני מסתכל מהצד ורואה עולם מאוד מקוטב. הכול מאוד קיצוני בכל מקום. הקורונה והמלחמה באוקראינה רק הקצינו את זה. מבחינתנו, עכשיו זה הזמן לקחת צעד אחורה, להסתכל על המצב ולא לקחת חלק במה שאנחנו רואים, כשקיצונים שנאבקים בקיצונים. האירוע שקורה פה קורה גם איפה שחיינו ובכל העולם. ישראל עבורנו היא יהודים שיצאו מהארון אחרי 2,000 שנות רדיפה. פה כל יהודי יכול להיות מי שהוא רוצה, מה שהוא רוצה, וזה בסדר. זה ההבדל בין ישראל לבין כל מקום אחר. אני מקווה עבור משפחתי שנמצא כל אחד את דרכו להיות יהודי ונילחם ביצר הרע להילחם ביהודים אחרים על איך שהם חיים את חייהם היהודיים".

ממוסקבה לכפר רופין

(צילום: כדיה לוי)

לאוניד לוגבין (37) עלה עם אשתו ושני ילדיו ממוסקבה, במסגרת "בית ראשון במולדת", תוכנית של הסוכנות היהודית והתנועה הקיבוצית. מאז פברואר מתגוררת המשפחה בכפר רופין בעמק המעיינות.

"התחלנו לחשוב על עלייה במהלך 2020", מספר לוגבין, "המצב ברוסיה החמיר מאוד מבחינת החופש והסיטואציה המשטרית. דאגנו במיוחד לעתיד הילדים. עם תחילת הגיוס לצבא הרוסי נסענו לאוזבקיסטן. התלבטנו אם לנסות להגיע לגרמניה או לארצות הברית, שמתאימות לנו מבחינת עתיד הקריירה, אבל עוד ברוסיה נהיה לנו ברור שישראל היא המדינה שמקבלת הכי טוב תושבים חדשים".

למה בחרתם קיבוץ?
"למשפחות עם ילדים זו הזדמנות נהדרת להתחיל את החיים. יש מערכת חינוך תומכת שקלטה במהירות את הילדה, ומאפשרת לנו זמן להיכנס לקצב הדברים וללמוד עברית. כל החצי שנה הראשונה אפשר ללמוד ולא להזדקק לכסף. כך אני יכול להתחיל להיכנס לשוק העבודה עם עברית בסיסית. חוץ מזה, מערכות היחסים בין האנשים בקיבוץ פתוחה ולבבית, דבר שקשה יותר לפגוש בעיר".

איך היה לילדים המעבר מארץ לארץ?
"הילדה אוהבת את בית הספר, נהנית מאוד ויש לה חברות. השכנים בקיבוץ עוזרים לה ללמוד עברית. במוסקבה מעולם לא עברה בי המחשבה לאפשר לה ללכת לבד ברחוב, כי זה מסוכן מאוד. פה היא מסתובבת חופשי ואני רגוע".

לאוניד לוגבין. "בקיבוץ אמרו לנו שישמחו לארח אותנו במשך שנה שלמה, וכנראה גם נוכל להישאר אחרי זה אם נרצה" (צילום: כדיה לוי)

איך זה לגור בקצה המדינה?
"אני יודע מה זו פריפריה. בעבר חייתי בפריפריה הרחוקה של רוסיה, שמשם היה צריך לטוס שעות ארוכות למוסקבה. מהבית שלי לעבודה במוסקבה לקח כשעה ועשר דקות נסיעה, לעבודה בחיפה לוקח שעה וחצי. האתגר הקשה הוא המרחק מהרכבת בבית שאן עד לקיבוץ, שדורש כל פעם תכנון מחדש, אחרת לא ניפול בזמנים הנכונים של התחבורה הציבורית".

אתם מבקרים בבית שאן?
"בית שאן היא עיר די דתית ופחות מתאימה לסגנון החיים שלנו, אבל יש לנו חברים שלומדים איתנו באולפן וגרים בקיבוצים ליד טבריה, שם יש גם מסעדות שפתוחות בשבת ומקומות לא כשרים".

מה שמעתם על המצב בישראל והמחאה הפוליטית?
"הגענו בסוף פברואר ואחרי כמה ימים קראתי כתבה על אירוע שהיה בכנסת עם צעקות ודרמה, שבהתחלה תפסתי כחריג ומשמעותי, אבל אחרי עוד כמה ימים הבנתי שהאירועים האלו קוראים פה על בסיס יומיומי".

לא הטריד אתכם שהגעתם למקום לא שקט פוליטית?
"קצת אחרי שהגענו ראיתי בטלגרם שבתל אביב השתתפו בהפגנות כ-200 אלף איש והמשטרה עצרה 40 מפגינים וכמה שוטרים נפצעו. ברוסיה, הפגנה בסדר גודל כזה הייתה מסתיימת עם מאות עצורים שהיו נכלאים לשנים. חבר טוב שלי נעצר במרכז מוסקבה רק כי עבר ליד מחאה. קנסו אותו  ב-1,000 שקל (השכר הממוצע בעיר הוא כ-5,000 שקל – ד"ט) ובמשך חודשים הוא היה צריך להגיע לתחנת משטרה לחתום שהוא מתחייב לא להגיע להפגנות. אני סולידרי עם המחאה בארץ, אבל אי אפשר בכלל להתחיל להשוות בין המצב שם לפה".

אתם רואים את עתידכם בקיבוץ?
"אני אוהב את הרעיון של העבודה המשותפת בקיבוץ, הוא לא קומוניסטי וסגור אלא מאפשר. אנחנו מרגישים תמיכה מכל התושבים והמתנדבים. אמרו לנו שישמחו לארח אותנו במשך שנה שלמה, ונראה שגם נוכל להישאר אחרי זה אם נרצה".

מסיאטל לכרמיאל

(צילום: כדיה לוי)

יואל רוטשילד (42) עלת.ה לארץ עם בתו ליאור (4) מסיאטל, ארצות הברית. הם מתגוררים בכרמיאל מאז אפריל השנה.

"העלייה לארץ הייתה תהליך מאוד ארוך אצלי", אומר.ת יואל רוטשילד, "לא היה רגע אחד שבו התקבלה החלטה. זה קשור להחלטה לעזוב את הקהילה הדתית שהייתי בה, שהייתה גם הומופובית וקפיטליסטית. לא גדלתי בסיאטל, אלא במקום פריפריאלי. היה בסביבה שלנו מחנה של ניאו-נאצים שהיו מתנכלים ליהודים בעיר שלי. זה היה מפחיד. היו לי חשובים חיים יהודיים וזהות יהודית, ושם היה קשה לקיים אותם".

מה היה הרגע שהכריע?
"כשליאור הבת שלי נולדה הבנתי שאני לא יכול.ה יותר לסבול את זה, ויש לי אחריות לספק סביבה תומכת לזהותה היהודית. הפחד היחיד שהייתי צריך להתגבר עליו היה עניין השפה. לכן התחלתי לדבר איתה רק בעברית, ועם הזמן ההחלטה התחזקה והחלטתי לעלות".

מה אמרו בסביבה שלך על ההחלטה לעלות?
"אבא שלי כעס שהחלטתי לעלות לארץ בגלל הפחד שלו מהממשלה. אבל אני לא עליתי למדינה של ביבי נתניהו או של עוצמה יהודית. אני עליתי למדינת ישראל, שהיא פרויקט ענקי לטווח ארוך. מבחינתי אין רגע משמעותי יותר להיות חלק בציבור מאשר בתקופות קשות. אני חושב שהרקע המסורתי שספגתי מושך אותי למאמצים לבנות קשרים בין חילונים למסורתיים ודתיים".

יואל רוטשילד. "בישראל אני חווה תקווה. יש ערכים משותפים, יש זהות משותפת, ואיתם אפשר להתמודד עם האתגרים" (צילום: כדיה לוי)

איך זה לעלות לארץ בתקופה כל כך סוערת פוליטית?
"שרדתי את הקדנציה של טראמפ כנשיא והבנתי שזו לא בעיה ישראלית, זו בעיה בינלאומית. בכל מקום בעולם יש משהו מורעל ברגע הפוליטי הזה. יש מקומות שזה חריף יותר או פחות אבל קיים בכל מדינה. בחוויה שלי, בארצות הברית זה נוראי, ודווקא בישראל אני חווה תקווה. אני חושב שמה ששונה בישראל זה שלנו יש ערכים משותפים, יש זהות משותפת, ואיתם אפשר להתמודד עם האתגרים. לליברלים בארצות הברית אין את זה".

יש דברים שחסרים לך פה?
"אני מתגעגע.ת לקרובי המשפחה שלי ולכמה חברים קרובים. אני מתגעגע.ת למכולות קואופרטיביות. למכולות הקואופרטיביות שהוקמו בצפון אמריקה בשנות ה-70 יש אווירה וריח מסוימים. גדלתי עליהם. אבא שלי היה לוקח אותי לקנות ירקות אורגניים ומוצרים במשקל. המקום הדומה היחיד שעד כאן מצאתי בארץ זה המכולת בכליל. אני גם מתגעגע.ת ליערות של צפון אמריקה, אף שגם לטבע הישראלי יש קסם משלו".

מה את.ה מצפה מהמשך החיים בארץ?
"אני עולה לתנועה השיתופית 'דרור ישראל' ומצפה להיכנס למשימות בתנועה, להצטרף לקבוצה ולקיבוץ ולהשתלב בכלכלה המשותפת. התנועות הציוניות-סוציאליסטיות הן תופעה מיוחדת בעולם היהודי ובעולם בכלל. עבורי זו ממש הגשמת חלום מרכזי של חיי לקחת חלק בפרויקט הזה ביומיום". 

משיקגו למודיעין

משפחת פייפל (צילום: כדיה לוי)

צבי (35) ומתוקה (34) פייפל עלו משיקגו, אילינוי, ארצות הברית, בסיוע ארגון "נפש בנפש". מאז מאי הם מתגוררים עם ילדיהם נועה (5) ורפי (3) במודיעין.

"רצינו לעלות ישר אחרי שהתחתנו לפני 12 שנה", אומרת מתוקה פייפל, "אבל הצלחנו רק עכשיו. בסמינר שלמדתי בו טיילנו הרבה מאוד בארץ, וזה גרם לי להתאהב בה. בארצות הברית עבדתי בתחום ניהול עמותות, אבל פה אני רוצה להגשים סוף סוף חלום ארוך שנים ולהיות מורת דרך".

צבי: "אני בעצם ישראלי, כי הוריי עלו לארץ והקימו את ימית, ולאחר מכן חזרו לארצות הברית. ידעתי שאני רוצה לעלות מאז שהייתי צעיר, אבל היינו צריכים לשלם את ההלוואות שלקחנו ללימודים, ובשביל זה היינו צריכים משכורות אמריקאיות. ב-2018 אמרנו באופן סופי: 'עוד חמש שנים הילדה הבכורה שלנו תתחיל גן חובה בישראל, ויהי מה'. והנה זה קרה".

העלייה פגעה ברמת החיים שלכם?
צבי: "אי אפשר להסתכל על הבחירה לעלות דרך הפריזמה הזו. בשיקגו היו לנו חיים נוחים באופן קיצוני – בית, מכונית, חצר גדולה. היה לנו כל מה שרצינו. עבדתי בתחום ניהול נכסים ובגלל העלייה אני רושם חיתוך של 50% בהכנסות שלי. אבל אחרי שנים של עבודה באמריקה התאגידית אני יודע שזה לא מה שרציתי. אני מסתכל מחוץ לחלון ורואה את הרי יהודה ומרגיש אחרת. אם אני מחשב את כל מה שאנחנו חוסכים בלא לשלוח את הילדים לחינוך היהודי הפרטי, כי פה יש חינוך יהודי ציבורי מצוין – ההוצאות מתאזנות. כסף זה נהדר, אבל זו לא הסיבה לבחור דבר כזה או אחר".
מתוקה: "כל אדם צריך לבחור את הבעיות של איזו מדינה הוא לוקח. אנחנו רוצים את הבעיות של ישראל".

משפחת פייפל. האם מתוקה: "אין כאן תודעת שירות לקוחות כמו בארצות הברית, אבל הנכונות של ישראלים לעזור לזרים מפעימה" (צילום: כדיה לוי)

מה הדבר הכי קשה בלשנות את החיים באמצע החיים?
צבי: "להגיע, להתאקלם וללמוד שפה זה קשה. חוץ מזה, היה לי מוזר שבעל הדירה שאנחנו שוכרים לקח איתו את המנורות תקרה. בחיים לא היית פוגש כזו התנהגות בארצות הברית".
מתוקה: "קשה מאוד שרוב האפליקציות ההכרחיות לא באנגלית. קופת החולים, ביטוח לאומי, דברים שחייבים עבור היומיום. יש את העברית שלומדים באולפן, אבל כשאתה פותח את האפליקציה אתה מוצא את עצמך אבוד. אין כאן תודעת שירות לקוחות כמו בארצות הברית, אבל הנכונות של ישראלים לעזור לזרים מפעימה".

מה הסביבה שלכם חושבת על הבחירה שלכם לעלות?
מתוקה: "יומיים לפני שעשינו עלייה הייתה איזו שביתה בנתב"ג. אחיו של צבי אמר שאולי זה לא זמן טוב לעשות עלייה עכשיו, שאולי כדאי שנדחה את העניין. ואני אמרתי לו: 'זו ישראל, תמיד יש פה שביתה. תמיד קורה פה משהו'".
צבי: "20% מהאנשים שאנחנו פוגשים אומרים לנו: 'למה לעזאזל באתם? אנחנו בדיוק מנסים לעזוב'. אבל 80% אמרו: 'כן, החיים פה קשים, אבל לא היינו רוצים להיות בשום מקום אחר'. במבט מבחוץ, הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. אולי אלו שרוצים לעזוב התעייפו, אולי הם צריכים הפסקה, אולי חוויה אחרת. אני רואה כאן מדינה מאוד צעירה, 75 שנה בסך הכול, שעדיין נמצאת בתהליך גילוי עצמי אינטנסיבי. אני רואה אנשים שצועדים ברחובות וצועקים 'דמוקרטיה' עם תשוקה. זה מראה לי שיש פה ציבור גדול של אנשים שנלחם על ערכיו. וזה דבר יפה ושונה בעיניי מאיך שהחיים שלנו נראו בארה"ב".

הסיוע של ארגון "נפש בנפש" לעולים פועל בשיתוף פעולה עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF ארה"ב