מירה זילברמן בן סימון, 63, ממושב ציפורי בגליל התחתון, הייתה בת 22 כשאחיה חזר מהמרעה עם עדר הבקר והביא דבש מחלה טבעית שמצא בתוך עץ זית. "זה היה דבש פרחי בר", היא מספרת, "הוא היה הרבה יותר טעים מהדבש שהיה אצלנו בבית, שהיה דבש הדרים שהגיע בפחי מתכת גדולים והרגיש לי חריף וחזק. לא יכולתי לאכול אותו. והנה, טעמתי דבש שהיה עדין במיוחד. זה היה משהו אחר".

אחר וטעים עד כדי כך ששינה את מסלול חייה. היא נולדה בציפורי וחיה במושב כל ימיה. "להורים היו רפת גדולה ולול", היא מספרת, "אבל אני תמיד רציתי שיהיה לי ענף חקלאי משלי". והיא לא רק רצתה. להקמת המכוורת רתמה את אביה, שהיה גם הוא, כדבריה, טיפוס יזמי.

זילברמן בן סימון. "אנחנו משפחה יזמית, שאוהבת לעשות דברים, להתפתח, קצת כמו דבורים"  (צילום: דוד טברסקי)

"הדבר החשוב הוא להעז", היא אומרת על ההחלטה שקיבלה לפני 40 שנה. "אז זה היה משהו מיוחד. צריך רק בן אדם אחד שיעזור ויתמוך ולא יקשה או יגיד לא. זה היה אבא שלי". יזמות היא משהו באופי המשפחתי, "לעשות דברים, להתפתח, קצת כמו דבורים".

"הדבורים רגועות כשהדבוראי רגוע"

התחנה הראשונה הייתה במושב: "בציפורי הייתה משפחה שהייתה לה מכוורת קטנה, ביקשתי מאבא שישאל אותם מה עושים? איך עושים? הם הפנו אותי למדריך הדבורים הוותיק יוסי סלבצקי, ששלח אותי להשיג ספר על גידול דבורים. השגנו. קראתי את הספר פעמיים, ראיתי שזה אפשרי, ותוך שבוע התחלתי לגדל". את הציוד הדרוש והבגדים המיוחדים רכשה מכספי מענק השחרור שלה מצה"ל: "קניתי אפילו מכונת רדייה שהיה צריך לסובב ביד כדי להוציא את הדבש".

דבורים בכוורת. "צריך לשמור שהמלכות יהיו משובחות, חרוצות וצעירות" (צילום: דוד טברסקי)

את חמשת נחילי הדבורים הראשונים קנתה ממגדלת דבורים מיתולוגית מקבוצת כנרת. "לאורך הדרך, העניין שלי בדבורים הצטלב כל פעם עם נשים. נראה לי שלא במקרה. בגידול דבורים", היא מסבירה, "צריך לשמור שהמלכות יהיו משובחות, חרוצות וצעירות. כל שנה-שנתיים אני מחליפה מלכות ומלכונים, שהם תאי גידול למלכות חדשות. את כל התחדשות הכוורת אני עושה בשיתוף פעולה עם דבוראית מאוד רצינית ממושב משמרת. היה לי שיתוף פעולה גם עם דבוראית ממנות".

מצד שני, אחרי 40 שנה עם דבורים, היא לא חושבת שיש הבדל בין דבוראיות לדבוראים גברים: "עושים את אותה עבודה. הדבורים רגועות כשהדבוראי רגוע, לא משנה אם הוא גבר או אישה. כשלובשים את בגדי המגן של הדבוראים, הדבורים לא מבדילות".

"דבורים לא עוקצות אם אין להן סיבה"

במקצועה היא אחות מוסמכת. שנים רבות עבדה במחלקה כירורגית בבית חולים כרמל בחיפה, וכיום היא מנהלת הסיעוד במרפאה במושב. את המכוורת הקימה במקביל ללימודי סיעוד בהדסה בירושלים. "הגעתי הביתה פעם בשבועיים והקדשתי את סופי השבוע לדבורים. בעונות שהיה צריך יותר תשומת לב הגעתי יותר".

זילברמן בן סימון עם חלה מלאת דבורים. "זו תחושה טובה אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לטפל בדבורה" (צילום: דוד טברסקי)

אבל מה שהחל כתחביב הלך ותפס יותר ויותר נפח לצד עבודתה כאחות. "כל השנים הדבורים מלוות אותי", היא אומרת, גם אם בהיקף משתנה: "היו עליות וירידות. עכשיו יש לנו קצת פחות ממאה כוורות. הייתה תקופה שהיו יותר, אבל לא היינו פנויים לטפל בכל כך הרבה דבורים. הייתה תקופה שהיה טפיל שגרם לחיסול של הרבה כוורות, אבל כל פעם מתחילים מחדש, מכניסים מלכה חדשה. ככה אנחנו, ממשיכים. זה נראה לי כמו חלק ממני. חלק מהחיים".

עד כדי כך שהיא מזהה השפעה של הדבורים עליה: "החריצות, מעגל החיים המופלא הזה, האחריות למשהו שצריך לשמור עליו גם כשיש מחלות וגניבות. לא לוותר. כל העיסוק שלי בדבורים נובע מזה שברור לי שאני צריכה לשמור עליהן. זה חלק ממני. אני מגדלת דבורים בשביל הנשמה".

זילברמן בן סימון מדליקה מדף. "כשאני רואה כוורות שהדבורים בהן לא רגועות, אני משתדלת לא להפריע להן, ומכינה עשן עדין במַדֵּף שממסך את התגובה שלהן" (צילום: דוד טברסקי)

זילברמן בן סימון מחזיקה שעווית. "כשהדבורים מאוד פעילות, ואנחנו לא מספיקים לשים להן מסגרות, הן בונות באופן טבעי" (צילום: דוד טברסקי)

רבות מהתכונות ה"דבוריות" שלה היא משוכנעת שקיבלה מהוריה: "הם היו חקלאים בנשמה. חרוצים ברמות. אמא שלי עבדה ברפת וניהלה את הדואר במושב. בעיסוק בחקלאות יש משהו ערכי, משהו שעוזר. היכולת לטפל במשהו וליצור משהו. זו תחושה טובה אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לטפל בדבורה".

היא מכירה דבורים, ולא חוששת מעוקצן. "דבורים לא עוקצות אם אין להן סיבה. הן עסוקות בשלהן. הן עובדות. אל הדבורים צריך לבוא בטוב. אם סתם מתקרבים אליהן הן לא יעקצו. הן עוקצות כשהן מרגישות מותקפות, כמו בני אדם. כשאני רואה כוורות שהדבורים בהן לא רגועות, אני משתדלת לא להפריע להן. כשאני מתקרבת לכוורת כזו יש לה ריח מיוחד. אני מכינה עשן עדין במַדֵּף שממסך את התגובה של הדבורים. הן נרגעות ואז אפשר לפתוח את הכוורת. צריך להיות רגוע".

"הטיפול בדבורים הוא העבודה של יום שישי"

הטיפול בדבורים יחד עם גידול ארבעה ילדים ועבודה כאחות היה מאתגר. "כשנולדו הילדים אימא הייתה עוזרת לי כל בוקר, אחרת לא הייתי יכולה לעבוד כאחות וגם לטפל בדבורים".

העבודה במכוורת קשה פיזית: "לפעמים כשאני צריכה להרים ארגזים גדולים או הרבה חלות זה קשה. אבל אני בזה כבר הרבה שנים, אז אני רגילה. בקיץ, כשעובדים בשמש אז חם, ועם לבוש המגן עוד יותר חם, אבל אין מה לעשות, ממשיכים לעבוד. בחודשים ינואר-פברואר, כשהכוורות מתחילות להתפתח עם הפריחה, יש הרבה מאוד עבודה".

זילברמן בן סימון. "בקיץ, כשעובדים בשמש אז חם, ועם לבוש המגן עוד יותר חם, אבל אין מה לעשות, ממשיכים לעבוד" (צילום: דוד טברסקי)

אז מצטרף אליה בעלה אלי, שעובד ב"רפאל". "כשהתחתנו העניין מצא חן בעיניו. כנראה הדבקתי אותו. הוא הצטרף אלי לגידול, ומאז אנחנו עושים את זה יחד. הטיפול בדבורים הוא העבודה של יום שישי. ועכשיו לפעמים אלי כבר הולך לכוורות במקומי. גם הילדים נרתמים ועוזרים לנו בעונות העמוסות. מאז שהם היו בני עשרה ויכלו לעזור, הם איתנו בזה".

זילברמן בן סימון במרפסת ביתה. "העובדה שיזמתי את זה והקמתי את זה בעצמי, לימדה את הילדים שלי שאם הם רוצים משהו, הם ילכו לעשות אותו" (צילום: דוד טברסקי)

שניים מילדיהם נשואים, אחד מהם גר במושב ואחת בתל אביב; בן נוסף השתחרר מצה"ל ומטייל לפני לימודים; והבת הצעירה משרתת בחיל הים. "בתקופות שרודים את הדבש, הילדים באים בשישי אחר הצהריים, עוזרים לארוז בצנצנות ובאריזות יפות לחג. הבן הגדול בא איתנו גם לכוורות.

"אני חושבת שהעובדה שיזמתי את זה והקמתי את זה בעצמי, לימדה את הילדים שלי שאם הם רוצים משהו, הם ילכו לעשות אותו. זאת תחושת מסוגלות גדולה, ללכת עם הרעיון, לא לפחד לנסות. למדתי להתמיד, לא לוותר".

"אני מאוד אוהבת דבש מהערבה, מפרחי מדבר"

את מכון הרדייה הצנוע הקימה בלול אימון ישן במשק של ההורים: "זה היה לול לאפרוחים הקטנים. שיפצתי, ניקיתי וצבעתי. הכנסנו מכלי נירוסטה ומכונה לרדייה והקמנו את המכון. אנחנו רודים דבש מחלות שהדבורים בונות על שעוויות (דפי שעווה בתאי הכוורת). כשהדבורים מאוד פעילות, ואנחנו לא מספיקים לשים להן מסגרות, הן בונות באופן טבעי. זה קורה לעתים רחוקות. זה מאוד יפה. זה לא ממש מתאים למכונות הרדייה, אבל זה מזכיר לי איפה התחלתי להתעניין בדבש מלכתחילה".

מטע הזיתים בציפורי. "אפשר לראות את הדבש שמתחיל להיאגר נוצץ בחלות" (צילום: דוד טברסקי)

בכוורות שבקצה מטע הזיתים שיכנו לאחרונה נחיל חדש. "הוא עוד מתפתח, אבל אפשר לראות את הדבש שמתחיל להיאגר נוצץ בחלות. כל תא של הכוורת שהדבורים מילאו בדבש הן חותמות. בינתיים אין הרבה דבש, כי הדבורים אוכלות אותו. אנחנו רודים רק את העודף שלהן".

הדבש ברדיית האביב, באפריל-מאי, "הוא בדרך כלל דבש מפרחי מצליבים, הצהובים. זה דבש מאוד בהיר עם טעם מאוד עדין. דבש שאנחנו רודים אחרי הקיץ הוא הרבה יותר כהה, והטעם יותר חזק, כי זו פריחה של אקליפטוס וקוצים. יש כאלה שמעדיפים אותו. לאט-לאט הכירו אותנו בכל האזור. יש אנשים קבועים שבאים לקנות אצלנו דבש. יש אנשים שבאים לקנות ישר מהרדייה. אין הבדל בטעם, אבל מבחינתם זה מיוחד. ידיד שלנו, עבאס, מגיע כל שנה מנצרת".

היא עצמה מעדיפה, בכל מקום, דבש מקומי: "כשאני נוסעת לחו"ל, או אפילו לאזור אחר בארץ, אני קונה דבש מקומי. לטעום את הטעם המיוחד. אני מאוד אוהבת דבש מהערבה, מפרחי מדבר. דבש מקומי הוא טבעי, אמיתי. יש כאלה שמעדיפים לקנות את מה שמייצרים כאן בארץ".

"זאת תכונה חקלאית, לקוות לטוב"

לא הכול דבש. בשנים האחרונות מבחינה בן סימון בשינוי בתוצרת: "אני רואה פחות יבול של דבש מאשר לפני 30 שנה. יש גם פחות פריחה. איפה שיש צמחייה יש יותר דבש, וכשיש עונה עם הרבה דבש אני מעבירה חלק ממנו לתרומה, אבל השנה הייתה מטורפת מבחינת מזג האוויר, אז היו אצלנו כמה מקומות שראינו בהם שינוי.

"חשוב מאוד לשמור על הענף שלא יכחד", היא מוסיפה, "זה משהו שלא מבינים. המדינה, במקום לעזור לחקלאים, במשך הרבה שנים רק הקשתה עליהם. באירופה כבר שנים תומכים בחקלאים. אין מספיק הבנה של המשמעויות".

לדבריה, חשוב מאוד גם להגן על הדבורים. "צריך לנהוג בהן יפה, לא להרוג דבורים. אנשים במושב שמתפתח להם נחיל על העץ, מתקשרים אלינו שנבוא לקחת אותו. יש גם את עמותת 'מגן דבורים אדום', שמפנה נחילים ושומרת על המשך קיום הדבורים".

זילברמן בן סימון במכוורת. "השנה הניחו על התיל איזה לוח ולקחו חלות מלאות דבש, שהתכוננו לרדות" (צילום: דוד טברסקי)

לא רק על הדבורים, גם על הכוורות צריך לשמור: "השנה הייתה אצלנו גניבה גדולה, מכה ממש קשה. כל שנה גונבים. פותחים את הכוורות ומוציאים חלות דבש, אבל השנה היה משהו שבחיים עוד לא קרה. הכוורות שלנו מוקפות בגדר תיל ושער נעול. השנה הניחו על התיל איזה לוח ולקחו חלות מלאות דבש, שהתכוננו לרדות. לא רק לקחו. גם שמו מסגרות (שעוויות) חדשות וריקות, כדי שהדבורים יבנו שוב. זו מכה קשה, כי זה היה ממש לפני החג ויש משמעותית פחות דבש. אם היינו חיים מזה וזאת הייתה פרנסה עיקרית, זה היה אפילו יותר קשה. אבל מה נעשה? חקלאים. ממשיכים. זאת תכונה חקלאית, לקוות לטוב.

במכון הרדייה: מהחלה למכל (צילום: דוד טברסקי)

שמח במכוורת. "חשוב לי שנשמור את מה שיש כאן, שיידעו שצריך לעבד את האדמה ולהצמיח ממנה" (צילום: אלבום פרטי)

"תמיד היה לי חשוב שהילדים יראו אותנו עושים חקלאות, מטפלים ומטפחים. חשוב להיות קשור למקום, לטפח את הסביבה, ליצור ולייצר. חשוב לי שנשמור את מה שיש כאן, שיידעו שצריך לעבד את האדמה ולהצמיח ממנה".

"אנשים רוצים לראות מקרוב איך עושים חקלאות"

לכן כואבים לה השינוי בצביון המושב ודעיכת העיסוק בחקלאות: "רוב אנשי המושב כבר לא קשורים לחקלאות. המושב התמלא בתושבים שלא כל כך פתוחים למה שמביאה איתה חקלאות – יש חוסר סבלנות לריחות, לרעש. ההבנה וההכלה של החקלאים מצד התושבים מוגבלת. הפרות של עדר הבקר של אחי בורחות לפעמים, כי לא סוגרים את השערים".

אבל לצד זה היא מזהה עניין ציבורי גובר בדבש: "בשנים האחרונות המושב מאוד נפתח בהיבט של תיירות חקלאית. אנשים רוצים לראות מקרוב איך עושים חקלאות. התחלתי לעשות לקבוצות קטנות ביקורים במכון הרדייה. באות משפחות. אני מראה להם את כל התהליך. אני מאוד שמחה שאנשים מתעניינים בזה. לכל מי שבא אלי, אני אומרת שהדבר החשוב הוא לא כל כך הדבש, אלא ההאבקה. זה נושא חשוב שחייבים לשמור עליו. גם מועצת הדבש וארגון מגדלי הדבורים מאוד מדגישים את זה".

וכעת היא מצפה במיוחד לפרישתה לגמלאות בעוד כשנה וחצי, ולצמצום שעות העבודה של בעלה, כשיפרוש בקרוב מתפקידו ב"רפאל", "כדי שיהיה לנו יותר פנאי להתמסר לכוורות ולדבש, לטיפול בדבורים. אני רוצה לפתוח את המכוורת ליותר לאנשים. אני באמת מחכה לתקופה שנהיה בפנסיה ונבוא לכוורות לאורך כל השבוע".