באחד הרגעים החזקים בסדרה "קרועים – סיפורם של המשתכנזים", טוען דידי הררי כלפי עדי ששון, שדרנית רדיו וסטנדאפיסטית, שהיא "לא מוציאה את המזרחיות שלה", או במילים אחרות, לא "מזרחית אותנטית". הטענה הזו מוטחת גם בי לאורך שנים בכל מיני דרכים. טוענים למשל שאני לא "מוציאה את המרוקאית שבי".
זכור לי במיוחד ראיון קבלה למסלול יוקרתי באוניברסיטה, שהמראיין טען בו שהרוגע שלי בראיון לא אמיתי, והתעקש לחזור ולשאול: "אבל איך את כשאת כועסת?" לא הבנתי למה הוא מתעקש, עד שנפל לי האסימון שכל מה שהוא רואה לפניו זה מרוקאית פרועה שמרסנת את עצמה בכוח לצורך הראיון. הוא לא נרגע עד שעניתי לו: "כשאני כועסת, אני כועסת כמו מרוקאית".
מובן שהתקבלתי, אבל הרגשתי נורא. הרגשתי שבגדתי באימי המרוקאית, שהתעקשה ללמד אותנו לכבוש את יצרנו, לשפד את אויבינו בנימוס היאה למי שבא מבית שבו ה"סוואב", הנימוסים וההליכות, הידיים האסופות אל הגוף והקול השקט הם העיקר בחיים, וכל התנהגות פרועה היא "חשומה" (בושה) אחת גדולה. עד יום מותן סחבו דודותי את הסיפור הבלתי נסלח והמזעזע על בת הדודה שהעזה בחתונתה לרקוד בפראות על שולחן בעודה לובשת שמלת כלה, ולא להמשיך לשבת על כס הכבוד ולנופף למוזמנים באיפוק רב, משל הייתה מלכת אנגליה.
אם בעבר הציפייה למזרחיות אותנטית באה מאשכנזים, כיום, עם צמצום הפערים וכור ההיתוך, ברוך השם, גם מזרחים הפנימו את הקריטריונים והדרישות. מבחן המזרחיות הפך ברבות השנים קשה יותר, והקריטריונים קשוחים עוד יותר. כבר לא די בחי"ת ועי"ן גרוניות, נעלי פלטפורמה ומעיל מנומר – אנחנו צריכות להוכיח נאמנות אידיאולוגית לימין הקיצוני, שמירת מסורת קפדנית עד דתית והתלהמות קולנית כדרך קבע.
נותני הציונים במדד המזרחיות הם אושיות תקשורת ימניות, אשכנזיות ומזרחיות, כמו שמעון ריקלין, שמכנה אותנו עצלנים ולא חכמים אם אנחנו לא מתייצבים להפגנות שלו ושל ברל'ה קרומבי. האחרון גם הוסיף והידר במימונה מרוקאית מול ביתו של אהרון ברק, כשהוא לובש כפתן כמנהג נשות צפון אפריקה.
רון כחלילי מרחיק אל ילידי וילידות שנות ה-60 וה-70. מזרחים מהפריפריה שרצו להצליח נאלצו להשיל מעצמם סממנים מזרחיים בדיבור ובמראה, לרכוש השכלה, לעבור לתל אביב ולהתחתן עם אשכנזי.ת.
מצליחים אלה תמיד יזוהו כמי שעשו את המסלול המטאורי "משיכון ד' בבאר שבע אל מרומי מגדלי היוקרה ולשכות הפאר", כאילו הסיפור הישראלי של השיכונים אינו בן 75 שנה, אלא נמצא כאן מדורי דורות.
אבי בוסקילה, אקטיביסט חברתי, מאמן כושר, פרסומאי ומנהל קמפיינים, עבר את כל המכשולים בדרך אל לב הישראליות הנכספת: חינוך קיבוצי, קצין חי"ר מצטיין, נישואין לאשכנזי, מנכ"ל שלום עכשיו ומועמד לראשות מרצ. המועמדות לראשות מרצ הייתה צעד אחד רחוק מדי מבחינת ציבור התומכים, צעד שהביא עליו לדבריו את החרמתו על ידי שומרי הסף האשכנזים של השמאל.
יש משהו עצוב מאוד בסיפור של בוסקילה. עצוב עד שפוגשים בסדרה את הוריו מעוררי התקווה, הורים ששוברים את כל הסטריאוטיפים שהולבשו עליהם בכוח, שחוצים תמיכה פוליטית מימין לשמאל ולא נכנעים לתבניות.
כמעט כל המרואיינים בסדרה טוענים שכחלילי מדבר במושגים של עבר, וכיום יש חופש לבחור זהויות, או כמו שמטיח לעברו אבי שושן, מבקר מוזיקה מזרחית ודובר בית החולים איכילוב: "שחרר אותנו מהקיבעונות שמלווים אותך, זה שלך, אל תחדיר את זה לדור הצעיר". קיר משרדו של שושן מעוטר באושיות תרבות מזרחיות, הוא לא שוכח מאין בא ויודע לאן הוא הולך בביטחון רב, כמי שמסדרונות בית החולים הם שלו עצמו.
עדי ששון נעלבת ומתקוממת כשכחלילי מתעקש לצלם אותה בטבריה ולהחזיר אותה לשכונה, כאילו לשם מצטמצמת כל זהותה.
אורטל בן דיין, אקטיביסטית מזרחית, סוציולוגית, אשת תקשורת ומעצבת, היא הבועטת החזקה ביותר בתזת ה"משתכנזים" ורואה בה עלבון גזעני כלפי מזרחים: "איזו דרך זה לחשוב על אנשים שהם סטטיים בתפיסות שלהם? זה לא הומני". בן דיין באה חשבון עם הימין שמקבע את התפיסות הסטריאוטיפיות כלפי מזרחים ומנציח את הפערים הכלכליים בין מרכז ופריפריה. היא רואה בעצמה שמאל אותנטי ישראלי, אך כחלילי מטיל בזה ספק.
כמו בן דיין, גם אני מוצאת את המושג "השתכנזות" כגזעני ואף שקרי. במזרח אירופה, בצפון אפריקה ובכל רחבי אסיה עברו היהודים תהליך של "התמערבות". תנועת ההשכלה מצאה דרכה אל קהילות היהודים ברחבי העולם, פתחה בתי ספר, הניעה תהליכי חילון. הפנים היו לצרפת, אנגליה וגרמניה. תנועת ההשכלה ומשברים נוספים הביאו לעזיבת צעירים וצעירות את עיירות תחום המושב לטובת הערים הגדולות, כמו גם את יושבי ערי השדה במרוקו לקזבלנקה, פריז ולונדון.
קרוב משפחתנו, הרב דויד אלקיים, היה חלק מתנועת ההשכלה הכלל-יהודית, וכתב ממקום מושבו במוגדור-אסווירה המרוקאית לעיתון "הצפירה", שיצא לאור בתחום המושב המזרח אירופי, ולעיתון "היהודי" שיצא בלונדון. כך נמצאו קהילות יהודיות קוסמופוליטיות בעיראק, בסוריה, בטורקיה ועוד.
תהליך ההתמערבות של יהודי ארצות ערב נגדע באיבו כשעלו לארץ. כאן חוו נסיגה שנגרמה מסיבות רבות, כמו התיישבות בפריפריה שרמת החינוך בה הייתה ועדיין לקויה, מקורות תעסוקה דלים, סטריאוטיפים וגזענות.
אני ישראלית מתמערבת, עיניי לא נשואות לאשכנזיות. הוריי משכילים, דוברים כמה שפות, רחבי אופקים, בעלי ערכים דמוקרטיים, חותרים לשוויון, עם התפיסות האלה הם הגיעו למדינת ישראל.
כחלילי עשה סדרה מרתקת. הוא הגיע עם תזה מובנית של מהי השתכנזות, חטף מהמרואיינים על הנחות היסוד שלו, והוציא אותנו הצופים עם מיליון גוונים של ישראליות.
