10 באוקטובר 1973. מלחמה, כפי שנאמר פעמים כה רבות, ותמיד ב-צדק, היא דבר נורא. היא נוראה גם כשהיא מוצדקת והיא נוראה גם כשהיא מוליכה לניצחון.

היא נוראה, אם להתחיל בדבר המופשט ביותר, מפני שהיא מזרימה משאבים כה רבים – כלכליים וטכנולוגיים, אינטלקטואליים ואמוציונליים – למאמץ שבעצם אינו אלא הרס וקטל.

היא נוראה, כי היא ברוטאלית, כי בצד רגשי הקרבה ואחווה, היא מעוררת את היצרים הפרימיטיביים ביותר שבאדם, ואינני מתכוונת ללוחמים דווקא. הדחף החזק ביותר – אני מודה – שאני חשה בימים אלה, ואני מניחה שיש לי בזה שותפים רבים רבים, הוא להחזיק ביד כלי הרג כלשהו ולפגוע. לא אצילי, אבל טבעי.

מלחמה היא נוראה, מפני שעם סיומה תמיד מתברר שהיא גבתה את מחירה באופן מאוד לא שווה. אי אפשר לעשות מגבית של  שנות חיים כפי שאפשר לעשות מגבית של כסף או של תרומות דם; ותמיד מתברר, כי הרוב יצאו ממנה בשלום, וחלק מסוים של האנשים שילמו בכול. הרוב יוצא שלם ומועשר בחוויה, ואין זה משנה, כי החוויה היא קשה. רק חוויות קשות הן המעשירות את הנפש באמת. אבל המיעוט שילם את המחיר בשביל כולם.

יתר על כן, גם כל עוד היא נמשכת, אינה מחלקת באופן שווה את החובה שהיא זכות להיות המגן ולא המוגן. כולנו בעורף חרדים לבחורים ולגברים אשר בא,  אבל כולנו גם מקנאים בהם. אולי גם עליהם עובר סיוט, אבל הוא אחר ופחות משלנו, כי הם ע ו ש י ם משהו. ואילו אנחנו חסרי־ אונים, מתנחמים במליצה השחוקה שכל אחד תורם את חלקו על ידי המשך עבודתו הרגילה, שכל אחד תורם את חלקו על ידי שמירת המהלך התקין של החיים. ככל שזה יהיה נכון, זה עדיין משאיר בך  הרגשה של אשמה ושל ריקנות.

בישראל, עדיין, זה משאיר גם הרגשה של קיפוח. בישראל עדיין מי שאינו נושא ההגנה אלא מושא ההגנה, מרגיש עצמו מקופח, נבוך, מבויש כלשהו, גם אם אין הדבר באשמתו כלל כי רצה ללכת אך לא נדרש. ככל שיהיה הדבר מוזר, נראה לי שמבחינה פסיכולוגית חבל שלא לגייס את כל כוחות המילואים ואין זה סוד כי הפעם גויס רק מי שנדרש למאמץ המלחמתי.

עניינית זה כמובן מוצדק. מי שדרוש בחזית מגויס, מי שאינו חיוני בה חשוב כי יישאר בעורף, אחרת ישותקו בו החיים במידה רבה או במידה כמעט מוחלטת. אבל לאור הלך הנפש אצל הגבר הישראלי המצוי והאווירה החברתית שעדיין קיימת, להישאר בעורף זה עונש מסוים, בתחושה שאחרי המלחמה אולי עוד יותר מאשר תוך כדי מהלכה.

המטוטלת של מצב הרוח הישראלי נעה בקיצוניות. היא עולה אל על בהתלהבות גורפת כאשר הכול מצליח, והיא יורדת לשפל הדיכאון כאשר אינו הולך בדיוק ב"זבנג וגמרנו"

אחד הדברים שייחדו את מלחמת ששת הימים בעוצמת החוויה המלכדת שלה, נעוץ בעובדה שהכול היו מגויסים, ושהניצחון היה תוצאה של מאמץ כול לאומי, לא רק באופן כללי, אלא בהוויה הצבאית. הכול השתתפו ולכן הכול ניצחו.

הפעם זה, כמובן, שונה. הפעם ישנה מידה מסוימת של תסכול, אשר עתידה ככל הנראה, לעורר ויכוחים וביקורת. תסכול של הרבים שלא חוילו, אך בעיקר תסכול, שהעניינים אינם מתנהלים בדיוק כפי שהתרגלנו משום מה לצפות: לניצחון מהיר מלא ומוחץ בכל החזיתות כאילו העוצמה האדירה העומדת מולנו מכוח הנדיבות הסובייטית היא עניין של מה בכך, אשר הראש היהודי ואומץ הלב היהודי יכולים לבטלו במחי יד.

המטוטלת של מצב הרוח הישראלי נעה בקיצוניות. היא עולה אל על בהתלהבות גורפת כאשר הכול מצליח, והיא יורדת לשפל הדיכאון כאשר אינו הולך בדיוק ב"זבנג וגמרנו".

ועם זאת, ישראל, גם במלחמה הזאת, היא מדינה שנפלא להימצא בה. אני חוששת לומר, כי גם כאן המילה "עדיין" במקומה. כי באופק מסתמנים בקיעים שלא ידענו אותם בעבר אלא כתופעה מאוד שולית. אבל עדיין ישראל נפלאה במלחמה. עדיין היא שונה בהתנהגותה, ולטובה, מאשר בימים כתיקונם; עדיין היא שונה, ולטובה, מאשר עמים אחרים ומדינות אחרות במצב דומה. אנשים מתרוצצים להתנדב, הופכים עולמות כדי להגיע מחוף המבטחים שבחו"ל אל המלחמה שבבית, ושולחים הודעות משודרות מרגיעות לחזית.

כל האימהות הבריאו, כל האבות יצאו מבית החולים, כל הגיסים חזרו מחוץ לארץ וכל הנשים מרגישות מצוין – כך הם מודיעים לבן, לבעל ולאח שבחזית. בעלי רכב לוקחים טרמפיסטים כאילו התפרנסו ממקצוע ההסעה. כל אחד עושה מאמץ להיות נחמד, ממושמע, אדיב.

זה לא יפה להגיד, אבל להיות בישראל בשעות מלחמה, גם בשעת מלחמה זאת, היא הרגשת אושר וגאווה, וסיפוק עצום. אנחנו עם בשביל מבחנים. והמבחנים, למרבה הצער, עדיין איתנו.

יום עם כוח דרוּך

חיילים בסיני. "החבר'ה ליד הכלים לא כל כך מגולחים, לא כל כך מסורקים ורבים מהם, יש להניח, לא כל כך רחוצים! לפרקים משועממים, אבל מאוד מודעים למצב, קודחים להתמודד איתו, בלי אשליות של שעשוע אבל גם בלי ספק בתוצאות" (צילום: ערן רונן)

16 באוקטובר 1973. מן הקו הירוק טסנו כשעה מעל למדבר. אחר כך נסענו במכונית ואני כל הזמן תהיתי: איפה המלחמה? כשאתה בתל אביב אינך זוכר שהמלחמה כל כך רחוקה, משום שאתה חש אותה בלבך,  משום שאתה חרד לחייל הפרטי שלך ולצבא הזה כולו, ומשום שאתה מזדהה, אתה חש את המלחמה גם בעורף, אבל בפחות מורל.

כי ברגע שאתה מגיע אל הכוחות שבשטח וככל שאתה מתקדם יותר, מתקרב יותר לתעלה, אתה רואה לא רק את המלחמה אלא את החבר'ה עם הרוח הטובה הזאת, עם הדריכות הרגועה הזאת, עם החיוך העליז, שאינו מגלה את המתיחות שבפנים, וגם אתה נעשה בוטח, דרוך ורוגע. רוצה להישאר איתם לעמוד איתם וללכת איתם, לא מתוך סולידריות אלא ממש מתוך היצר לחיות את החוויה הזאת איתם.

יש בוודאי מומחים יותר טובים ממני, אפילו בין העתונאים להתרשם מן המערך האדיר הזה ולשפוט מה הכוח האופרטיבי העולה משילוב הכלים והמוח העומד מאחוריהם. אבל כל אדם יכול לחוש את הרוח ההופכת ממש מוחשית מרוב היותה עזה כל כך, טבעית כל כך, כאילו מובנת מאליה. היא קורנת מן המפקד מן החייל, מן הטנקיסט והתותחן, מן הרופא והשק"מיסט והיא כאילו הופכת גם את כלי ההרס לאנושיים בעיניך.

עורכת "דבר", חנה זמר, בסיור בחזית עם אנשי יחידת דובר צה"ל וחברי ועדת העורכים (צילום: רון אילן, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

אתה מחייך לעבר האוטובוסים של "אגד" כפי שלא חייכת אליהם מעולם בכבישי הארץ. אתה מביט במשאיות המנומרות, בטנדרים ובקומנדקרים ובכל כלי הרכב המשונים, שבאו לכאן ישר מן החיים האזרחיים, שהיו מלוויך הקבועים בחיי היום־יום הקטנים שלך, והנה הם משתלבים בתוך המערך המלחמתי בצורה יעילה ובכל זאת מעלה חיוך! הם משתלבים בו כנציגים האישיים שלך ושל כל פינה בארץ, כל ישוב וכל מפעל בה. ואתה פוגש את גדי יגיל ואת שלמה ניצן ואת יהורם גאון ואת אריק לביא ועוד כוכבים גדולים, מסתובבים בשטח, מופיעים לפני כל חבורה קטנה, בליווי רעם תותחים, כאילו מעל בימת "היכל התרבות" אלא שהם נותנים יותר מעצמם מאשר שם.

החבר'ה ליד הכלים לא כל כך מגולחים, לא כל כך מסורקים ורבים מהם, יש להניח, לא כל כך רחוצים! לפרקים משועממים, אבל מאוד מודעים למצב, קודחים להתמודד איתו, בלי אשליות של שעשוע אבל גם בלי ספק בתוצאות.

הם רואים אותך. מדברים כמו ברחוב דיזנגוף, אבל ממהרים לתקוע לידך פתק עם מספר טלפון של הבית, אם יש לו טלפון, ואם אין, אזי של השכנים, של הדודה, או של הדודה של השכנים. אלה כבר ימסרו למי שצריך. מה למסור? כולם כאילו נדברו, היכן שלא תפגוש אותם, עונים רק שתי מלים: שלא ידאגו.

אילו אפשר היה להוריד לקו את כול ההורים, את כול הנשים, את כול האחים והאחיות הקטנים, אילו יכלו להיות שם, להתרשם ולחוש אחרי היום הזה עם הכוח הדרוך, אני באמת מאמינה שאכן לא היו דואגים.