קרן יוסף , יו"ר ועד עובדי מטה רשות האוכלוסין: "נציג עובדים צריך לדעת להתאים את עצמו לשינויים, להוביל אותם ולהוציא מהם את המקסימום"

הליכה קצרה עם קרן יוסף, יו"ר ועד עובדי מטה רשות האוכלוסין, לאורך המסדרונות במשרדי הרשות בירושלים יכולה להיות מתסכלת. כמעט כל אדם שהיא נתקלת בו עוצר אותה לשיחת מסדרון קצרה, להתייעצות או לשאלה בוערת על דבר מה שקשור לתחום המקצועי או לוועד העובדים. אבל גם כשלא עוצרים אותה, היא עצמה מתעכבת ומתעניינת בשלומה של המנקה או החברה במשרד הסמוך.

את דרכה המקצועית היא החלה יוסף (46) ברשות האוכלוסין, הגוף האחראי על כל היבט רשמי הנוגע לבני אדם בישראל, משם – לפני 23 שנים, דילגה למשרד היועמ"שית לראש הרשות ובהמשך עבדה כרל"שית של ראש מינהל האוכלוסין ששי קציר. כעבור שש שנים עברה לתחום האשרות ומאז היא הספיקה למלא מגוון תפקידים בתחום, כשהאחרון שבהם עוסק בעולים, תיירים, נתינים זרים, עובדים זרים, דיפלומטים וישראלים בחו"ל. במטה רשות האוכלוסין מועסקים 435 עובדים, בהם עובדים מיחידות המחשוב, מרכז מידע, רכש ולוגיסטיקה, כח אדם, הנהלת חשבונות, רווחה וכ־100 יועצים משפטיים מכל רחבי הארץ.
מה הייחוד של עובדי המטה בתוך עובדי רשות האוכלוסין?

"הרבה פעמים עובדי מטה מגלים אחריות ועושים מעבר למה שהם צריכים והכל למען מקום העבודה. למשל, אם מתעורר צורך או קושי, נניח בסוף יום העבודה, אפשר לראות עובד באחת מיחידות המטה לוקח איתו את העבודה הביתה כדי שיום העבודה הבא ייפתח בצורה חלקה. זה לא שמישהו ביקש מאיתנו טיפול ושם זה נגמר. פה זה בדרך כלל תהליכים ארוכים שבהם אנחנו צריכים לקחת את הבעיה ולטפל בה מההתחלה ועד הסוף".

איך זה בא לידי ביטוי?
"מטה הוא הרבה פעמים הראשון שמממש מדיניות, ולפעמים הוא גם זה שקובע אותה. אם עובד כלשהו ברשות לא מקבל מענה ביום יום מעבודת המטה, בסופו של דבר זה משפיע על האזרח. מה שעומד לנגד עיניהם של העובדים שפחות פוגשים את האזרח בלשכות זו הידיעה שכל פעולה שלהם משפיעה באופן רוחבי על האזרח, שיכול להיות אחיין שלהם, דודה שלהם או כל אחד אחר".

״אם עובד כלשהו ברשות לא מקבל מענה ביום יום מעבודת המטה, בסופו של דבר זה משפיע על האזרח. מה שעומד לנגד עיניהם של העובדים שפחות פוגשים את האזרח בלשכות זו הידיעה שכל פעולה שלהם משפיעה באופן רוחבי על האזרח, שיכול להיות אחיין שלהם, דודה שלהם או כל אחד אחר".

אחד המופעים המרשימים של רשות האוכלוסין בשנים האחרונות היה "מרתון דרכון", שהתקיים במהלך חודשים מאי ויוני השנה. במהלכו, 455,680 איש קיבלו שירות תוך 35 ימי עבודה בארבע הלשכות הגדולות בארץ (ירושלים, תל אביב. חיפה ובאר שבע) וכן במרכז ייעודי שנפתח בבני ברק. המבצע נועד "לשחרר פקק" של חודשים ארוכים במהלכם אזרחים רבים המתינו להוצאת דרכונים, ועובדי רשות האוכלוסין התגייסו למבצע גם מחוץ לשעות העבודה שלהם.

"העובדים נרתמו באופן מלא ובמסירות לכל התפעול של המרתון. למשל, מחלקת הביטחון עבדה סביב השעון, לא היו דברים כאלה מעולם. כל השינוע של הטפסים, הדרכונים, המחשוב, היה פשוט מדהים לראות איך כולם נרתמו למהלך וגרמו לזה לקרות. זה לא מבצע פשוט. זה לפתח את המערכת והמחשוב עם אלף ואחת בעיות שמתעוררות תוך כדי תנועה, וזה לתת שירות ליותר מ־400 אלף אזרחים בפרק זמן כל כך קצר. הבעיות האלה מחייבות פתרון כי יש אינרציה והבטחנו לאזרחים מרתון דרכון, אז זאת לא יכולה להיות פארסה. העובדים באמת נרתמו למבצע הזה מכל הלב. הם לא "באו לעבודה", כמו שאומרים, אלא באו לעבוד".

איך זה אפשרי באמת? יש סף מסוים של תקנים והעבודה בפרויקט הקצר הזה עצומה. איך מתמודדים עם נושא השכר או מיקור חוץ?
"הנושא של מיקור חוץ זו תופעה שעלולה להתרחש בכל מקום, אבל כדי לתפעל את האירוע הנקודתי הזה היינו חייבים להיעזר בצורה נקודתית ומוסדרת בשירותים של עובדים זמניים. אין מה לעשות, זה מה שחשיבה מחוץ לקופסה מצריכה. בסוף, כל האמצעים כשרים כדי לתת את השירות הטוב ביותר לאזרח. אגב, גם ברמה ההסתדרותית, הנושא של הדרכונים הציק לאופיר (אלקלעי – א.ג.) ברמות שלא ראיתי. הוא נכנס לאירוע הזה והיה מושקע בו. ידענו מה האיכות של העובדים. אני אישית יודעת שהלב של כל אחד מעובדי המטה הוא כזה ענק. עובדי המטה הגיעו לתגבר גם את הלשכות וגם את יחידת ארבל, שמייצרת את הדרכונים. אנשים עבדו 15-16 שעות ביום, חלקם עבדו בהיקפי השעות האלה גם 16 ימים בחודש. אלה עובדים שהגיעו לתגבר מתוך לויאליות למערכת ומתוך רצון להוביל את הרשות להצלחה. שיהיה ברור, השכר לא נסגר עד הרגע הזה, יש הוראות תשלום שלא יצאו, אני אישית נפגעתי באלפי שקלים".

צרכים משתנים הם דבר שאי אפשר להתעלם ממנו, איך מתמודדים עם הצורך בהתגמשות?
"בעיניי, הדבר הבסיסי והחשוב של כל איש ועד, של כל נציג עובדים ושל כל נציג ציבור בכלל, הוא לדעת להתאים את עצמו לשינויים, לזרום לתוכם ולהוציא מהם את המקסימום. לפעמים צריך להוביל בעצמך את השינויים האלה ולפעמים צריך לדעת לקחת בהם חלק, כי זה שאתמול דבר מסוים היה נכון, לא אומר שמחר הוא יהיה נכון. המגמה בעולם העבודה ובעולם בכלל, היא כזו שמשנה את כל מה שאנחנו חושבים על עולם העבודה ועל העולם ההסתדרותי".
איך למשל?

"קח את הסכם המסגרת האחרון, הוא משנה את כל החשיבה של עולם ועדי העובדים כפי שאנחנו מכירים אותו. הקורונה הגיעה ונכנסה הגדרה של פררוגטיבה ניהולית, וזה איפשר קיום של שינויים. הטכנולוגיה דורשת מאיתנו שינויים, צורות ההעסקה דורשות מאיתנו שינויים, האופן שבו אפשר לעבוד השתנה מקצה לקצה, עבודה מהבית, עבודה מרחוק, זה שינה את עולם העבודה כולו, אז איך אנחנו יכולים שלא להיות קשובים לשינויים האלה?".
איך בכל זאת מגשרים על הפער בין הצורך הקיים לבין השמירה על העובדים?

"צריך לתת לעובד את התנאים המרביים וההערכה הראויה. תוודא שהעובד רוצה להישאר, כי לניסיון יש משמעות אדירה. העובדים גם באמת מגיעים מתוך לויאליות למערכת ונותנים את המקסימום שלהם מתוך רצון לעשות את המשימה הלאומית שלהם. זה מצריך יצירתיות וראייה רחבה עם התבוננות קדימה לעתיד. להתנתק מהמוכר והידוע ולהשתמש בכלים הקיימים כדי לעשות את המקסימום לטובת המדינה".

קיימת נטייה לחשוב שעובדי מדינה לא עובדים מעבר לנדרש, מה דעתך על זה?
"אתה יכול לראות פה אנשים שעובדים מהבית גם בימי שישי. אתה מקבל טלפון מהקונסוליה בחמש בבוקר ואתה תיתן את המענה ברגע הנדרש. אתה לא תגיד "אה רגע, לא משלמים לי על זה עכשיו". הלויאליות של עובדים למערכת היא לא דבר שאפשר לכמת לכסף. רשות האוכלוסין וההגירה נוגעת בכל אדם במדינה, בין אם הוא אזרח או תייר או עובד זר".

מה מניע אותך כיו"ר ועד בפעולות האלה?
"אתן לך דוגמה שאולי תפתיע אותך. היינו בפולין, ואתה נחשף שם לרמות הרוע הכי גדולות שהאנושות ידעה. אתה יוצא מהמשרפות במחנות ההשמדה, שבהם התייחסו לבני אדם פיזית כמו אל אשפה, אתה רואה מולך נוף מרהיב ביופיו, ואתה אומר לעצמך שאם יש כזה רוע בעולם וכזה חוסר אנושיות, חייב להיות גם טוב שמאזן את זה לצד השני. מתוך זה אני מאמינה שעוד הרבה אנשים בוועדים עושים את מה שהם עושים. כי כשאתה משפיע על עובד, אתה משפיע גם על המשפחה שלו, על הילדים שלו, על הסביבה שלו. כשאתה מאגד עובד, אתה מביא אותו מתוך מקום של לעשות טוב לא רק לעצמו, אלא גם לסביבה שלו".

מה האתגרים החשובים בסיוע לעובדים במציאות הדינמית הזו?
"באופן אישי האתגר הכי גדול שלי הוא להתמודד עם התסכול מכך שאני לא מצליחה לתת לכל העובדים את מה שאני חושבת שמגיע להם. כי בסוף כשאתה מסדר את הפרטים ודואג לדברים הקטנים, העובד מרגיש את הרצון להיטיב איתו ואתה מקבל עובד שנותן מעצמו הרבה יותר. אני מסיימת כל יום בתסכול על כך שאני לא נותנת לעובדים את כל מה שאני מרגישה, צריכה ויכולה. זה מטריד אותי ברמה האישית. אני יכולה להתעורר בשתיים בלילה ולהיזכר שעוד לא טיפלתי במקרה כזה או אחר של אחד העובדים. זה מוציא אותי מדעתי. הסכמים קיבוציים וראייה רוחבית זה תמיד חשוב, אבל הדאגה הפרטנית לעובד היא אולי הדבר הבסיסי כי מתוכו אתה יודע גם לזהות מגמות עתידיות".

"אני יכולה להתעורר בשתיים בלילה ולהיזכר שעוד לא טיפלתי במקרה כזה או אחר של אחד העובדים. זה מוציא אותי מדעתי. הסכמים קיבוציים וראייה רוחבית זה תמיד חשוב, אבל הדאגה הפרטנית לעובד היא אולי הדבר הבסיסי כי מתוכו אתה יודע גם לזהות מגמות עתידיות".

איך נראים היחסים שלך עם השותפים השונים כמו הוועדים האחרים ברשות, ההנהלה וכמובן ההסתדרות?
"כשאתה עובד בשיתוף פעולה עם הגורמים, בטח ובטח עם ההסתדרות ועם ההנהלה, אתה יכול לתת לעובדים את מה שהם צריכים, גם ברמה הרוחבית והרבה פעמים גם ברמה הפרטנית. אנחנו חווים פה הנהלה שמשתפת פעולה, יוזמת, מקדמת ורואה איתנו עין בעין את טובת העובדים".

קרן שירוני (44), יו"ר ועד עובדי המשרד לשירותי דת: "כשהעובדים מתוגמלים ומוערכים התפוקה שלהם טובה יותר"

במשך שש השנים האחרונות משמשת קרן שירוני (44), כיו"ר ועד העובדים של המשרד לשירותי דת, ובמאי האחרון זכתה שוב לאמונם של 120 עובדי המשרד כשנבחרה לעמוד בראשות הוועד בשנית. שירוני, נשואה ואם לשני ילדים, בת מתבגרת בגיל 15 ובן לפני גיוס (18) המיועד לתפקיד לוחמה, היא מנהלת תחום שירותי דת בתפקידה המקצועי, ונותנת מענה לפניות הציבור – תפקיד מאפשר לה ממשק גבוה עם כלל העובדים וגם עם המועצות הדתיות. "זה משרד מאוד ייחודי", היא מציינת. "גם בגלל אופי השירותים שהוא מעניק, החל משמחות, כמו לידה ונישואין, ועד קבורה ותעודות פטירה; וגם בגלל אופי העובדים".

שירוני מעידה בגאווה כי העובדים במשרד הם אנשים עם מסירות בלתי רגילה. כמחצית מהעובדים הם דתיים וגם אלה שלא, רוחשים כבוד ונוהגים ברגישות בכלל המקרים שמגיעים אליהם. "הם מגיעים ממקום של שליחות ולכן עושים את העבודה במסירות גדולה, אבל במקביל, מדובר בעובדים שרובם היו שקופים, בתחתית טבלת השכר וללא זכויות סוציאליות או זכויות רווחה. חלקם אפילו לא היו חברים בהסתדרות, כי באמת בעבר היה פה סוג של ניצול".

ניצול בשירות המדינה?
"בסופו של דבר יש צרכים אל מול תקציב. כשמבינים שהעובדים האלה מוכנים לעבוד גם מחוץ לשעות העבודה, כאשר יש שליחות חשובה כמו קבורה באמצע הלילה, אז גם שילמו להם פחות וצריך להגיד את זה, ניצלו את האמונה שלהם והשליחות שלהם כדי לשלם להם פחות".

גם בתוך המשרד עלולים להיות פערים בין דתיים לחילונים או בין עובדים בעלי רקע שונה?
"אולי יהיו פערים כמו שיש בין אח לאחות, לא יותר מזה. זו משפחה, "משפחת שירותי דת", משפחה קטנה וחמה. אני מרגישה שיש לי זכות להגן ולעזור לכלל העובדים במשרד, אבל אין הבדל בין אלה לאלה. חשוב לומר שהיו לי כמה אפשרויות לעבור למקומות אחרים ולהתקדם מחוץ למשרד, אבל יש דברים שכסף לא קונה".

כשאני מגיעה בחיוך ובנכונות לקדם דברים חיוביים, האדם שמולי יתייחס אליי באותו אופן שיאפשר שיח נעים. כשאני מגיעה בדרישה או בצורך מההנהלה, אם אני אגיע עם פנים זועפות ועיניים לא טובות, למרות שאני אולי צודקת ונעשה פה עוול, אני אקבל את אותן פנים זועפות ואת אותו כעס בחזרה".

איך נראה הקשר עם ההסתדרות והוועדים האחרים?
"אני פועלת עכשיו על יצירת קבוצה של 'ועדי מרחב ירושלים למען הקהילה', שזה מתחיל מקבוצת הוואטסאפ של ראשי הוועדים והמטרה היא לתת לוועדים, שהם מנהיגים חברתיים לכל דבר ועניין, להרים התנדבויות ועזרה לקהילה בכל מיני תחומים".

סליחה רגע, קבוצת וואטסאפ?
"יש לנו קבוצת וואטסאפ של כל ועדי מרחב ירושלים בהסתדרות. בקבוצה הזו שיתוף הפעולה הוא פשוט מדהים בפתרון לבעיות של עובדים, גם בהתייעצויות לגבי בעיות ונושאים מקצועיים וגם לגבי פעולות שכל ועד שנותן שירות לאזרח יכול לעשות ברמתו".
בוואטסאפ של קרן מופיע המשפט של שלמה המלך: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי, מ"ג, י"ט), ובדבריה היא חוזרת על משמעות המשפט הזה מבלי להגיד אותו מפורשות, בעצם השיחה, ביחס שלה לעובדים ולכל אדם שמוזכר ושבכבודו היא נזהרת ממקום פנימי מאוד עמוק. "המשפט הנהדר של שלמה המלך מאוד הולך איתי, ומזכיר לי תמיד שבצורה שבה אנחנו נעמוד ונתנהג מול האדם שמולנו, ככה יתייחסו אלינו. על אחת כמה וכמה בפעולת הוועד. כשאני מגיעה בחיוך ובנכונות לקדם דברים חיוביים, האדם שמולי יתייחס אליי באותו אופן שיאפשר שיח נעים. כשאני מגיעה בדרישה או בצורך מההנהלה, אם אני אגיע עם פנים זועפות ועיניים לא טובות, למרות שאני אולי צודקת ונעשה פה עוול, אני אקבל את אותן פנים זועפות ואת אותו כעס בחזרה", היא אומרת ומזכירה. "בסופו של דבר העובדים הם המשאב הכי חשוב במשרד, אז כשהם מתוגמלים ומוערכים התפוקה שלהם טובה יותר".

איך זה בא לידי ביטוי?
"כשאני באה בדרישות להנהלה, או כשאני רוצה לקדם משהו שלדעתי הוא טוב גם למשרד וגם להנהלה, אני לא באה בגישה של "תנו לי אני אעשה", אלא בגישה של שיתוף "בואו נעשה ביחד". אני דואגת לכך שגם הוועד וגם ההנהלה יהיו חתומים על הדבר כי האמון והכבוד בין ההנהלה לעובדים הוא כל כך חשוב, ויש לנו פה הנהלה שהיא מאוד פרו עובדים, עם שיח פתוח ושיתוף פעולה מדהים. אני לא אגיד שאין תאקלים, אבל הכל מתוך מטרה משותפת לקדם את העובדים ואת המשרד למקום טוב יותר. ויש לי גם את ההסתדרות שעומדת מאחוריי ונותנת המון עוצמה".

איך נראים היחסים ביניכם ובין המועצות הדתיות?
"יש לנו שיח מדהים עם ראשי המועצות הדתיות ועם ועד המועצות הדתיות. הגעתי לא מזמן לכנס של המועצות הדתיות וביקשו שאדבר עם העובדים על התאגדות עובדים, היה שיח מאוד מעניין ופורה. שאלו אותי שאלות וגם כיום מתייעצים איתי בנושאים שונים, גם בנושא סכסוך העבודה שיש כיום. בסופו של דבר המסר שנתתי, ואני ממשיכה להיות איתם בשיח בנושא, הוא שכוחם באחדותם. ברגע שעומדים יחד עם ההסתדרות הדברים מתקדמים לכיוונים טובים".

איך נראה שיתוף הפעולה המקצועי עם ההנהלה?
"הייתה אישה שפנתה אלינו והייתה במצב סופני. מבחינת שירותי הדת יש מקומות ואופנים מאוד ספציפיים שאפשר לקבור בהם, אבל היא ביקשה להיקבר בקבורה עילית, כלומר באותה חלקה, רק מעל נפטר אחר, מעל אבא שלה, כי היא לא רצתה להטריח את הילדים שלה וכדי שלא ישלמו על חלקה נוספת. אבל התקנה אומרת שהוודאות לגבי קבורה כזאת היא רק אחרי הפטירה, כלומר אי אפשר לקבוע לפני כן. היינו מדברות המון, גם מחוץ לשעות העבודה והסיפור שלה נכנס לי ללב. עירבתי בזה את ראש התחום ואת המנכ"ל והייתה הבנה שיש כאן סיטואציה באמת ייחודית ושהיא פנתה אלינו במיוחד, לכן החלטנו לאשר את הדבר ולמלא את הבקשה האחרונה של האישה הזו, שבדיוק שבוע אחרי שהודענו לה שהבקשה שלה התקבלה, היא נפטרה. אני לא אשכח את המקרה הזה כי הוא מזכיר לי שיש לי את היכולת לעשות טוב".

זה באמת סיפור מרגש. מה מבחינתך האתגרים המרכזיים שלך ושל המשרד?
מבחינתי, כמי שנמנית על המגזר הכללי, הייתי רוצה לשנות את התדמית שיש למשרד לשירותי דת. השירות שנותנים הוא פשוט מדהים, עובדים מסורים עם שליחות, וחבל שזה לא מצליח להיות מספיק מתווך כלפי חוץ. הרמנו את השירות והוא הרבה יותר נגיש בכל דבר, הרבה יותר דברים אונליין, הרבה יותר דברים דרך המועצות הדתיות, יש המון שירותים שכל אזרח צריך, בין אם זה רישום נישואין ובין אם זה חותמת אפוסטיל לדרכון זר, אנחנו מאפשרים את הדברים האלה קרוב לבית, זה לא דבר שהיה פעם ולצערי הדימוי שיש הוא עדיין על דפוסים שהיו בעבר".

מה האתגרים בעזרה לעובדים בתחום?
"התחלתי ואמרתי שהעובדים היו בתחתית טבלת השכר ובשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה בדרגות השכר וגם ברמת דירוג העובדים. היו עובדים שנמצאים כבר 25 שנה במערכת ונשארו בתקנים נמוכים מאוד והצלחנו להרים להם את התקן. למרות שאנחנו ועד מאוד קטן, אנחנו מאוד משפיעים ביחס לגודל שלנו ובכלל. לכן, האתגר הוא להמשיך במגמת הצמיחה לטובת העובדים".

ראובן ארגה, יו"ר ועד עובדי המנהל והמשק בבית החולים הגריאטרי שמואל הרופא: "הישגי הוועד הם תוצר של שיתוף פעולה עם ההנהלה"

ראובן ארגה ממלא שני תפקידים קריטיים בבית החולים הגריאטרי שמואל הרופא שבבאר יעקב. ארגה, בן 54 מלוד, הוא אחראי הגזים הרפואיים בבית החולים, מה שאומר שהוא אמון על מערכת החמצן שמצילה את חייהם של המטופלים המונשמים בבית החולים. נוסף על תפקיד זה, ארגה משמש כיו"ר ועד העובדים עבור 280 עובדי המנהל והמשק בבית החולים.

ארגה נולד בעיר דבט במחוז גונדר באתיופיה. כילד עזר לאביו בעבודה החקלאית המשפחתית, ולכן התחיל את לימודיו מאוחר. בגיל 20, כשסיים את כיתה ז', החליט לעלות לארץ ועשה לבד את הדרך הרגלית הקשה לסודאן. כשעלה לארץ, הגיע למרכז קליטה באשקלון, ללימודי אולפן בשדה יעקב, ולבית ספר מקצועי בנתניה, שם למד חשמלאות רכב. הוא התגייס לצה"ל ושירת בחיל החימוש וביחידת התובלה. אחרי השחרור, עבד בעבודות שונות, כולל תקופה קצרה כשומר בחברת אבטחה בבית החולים שמואל הרופא.

התפקיד הראשון שלו כשכיר ב'שמואל הרופא' התחיל שנתיים אחר כך, ב-1998, כשנקלט כפועל במחלקת רכש והאפסנאות בחצי משרה. "הייתי עושה כל מה שנדרש לאחזקה", אומר ארגה, "בכפוף להנחיות המנהל שלי". ב-2009, אחרי 11 שנה בתפקיד, למד תעודה בקירור ומיזוג, ועבר לעבוד בשירותים הטכניים של בית החולים. כיום הוא אחראי על תקינות מערכות החמצן של בית החולים, מלאי הגזים הרפואיים, ואספקת מינונים נכונים של חמצן למטופלים. "לפעמים יש תקלות בלתי צפויות", הוא מספר. "אני שומר שבת, אבל אני זמין, ואם מתקשרים מבית החולים אני עונה, כי אני יודע שיכולה להיות תקלה במערכת קריטית".

ארגה נבחר לוועד העובדים לראשונה ב-2013. "כמה מחבריי בצוות פוטרו וזה קומם אותי", הוא אומר. "חשבתי שאולי אוכל לשנות את המצב. ההיכרות עם ועד העובדים הראתה לי שאכן אפשר לשנות". אחד ההישגים שארגה מתגאה בהם הוא הפחתת שימועי המשמעת הפורמליים במקום העבודה.

"אני משמש כמסננת", הוא מסביר. "כשיש סכסוכים בין המעסיק לבין העובד, אני שם את עצמי באמצע ויושב בחדר עם העובד והמנהל שלו כדי לפתור את הבעיות שביניהם. אני עושה את זה הרבה. זה מונע שימועי משמעת פורמליים, שהיום כמעט אין בשמואל הרופא. ועד העובדים הצליח להשיג גם השתלמות עבודה של 500 שעות שתצא לדרך בקרוב, ועלותה תסובסד בחצי על ידי הנהלת בית החולים. "הישגי הוועד הם תוצר של שיתוף פעולה עם ההנהלה", הוא אומר. "הנהלת בית החולים תומכת בעובדים. גם אם הייתי סופרמן, לא יכולתי לקדם כלום בלי תמיכת ההנהלה, ולכן אני מייחס חשיבות רבה לשיתוף הפעולה".

לארגה יש חלום גדול נוסף לעובדים שלו. מאז חזרתו ממשלחת לפולין של ראשי ועדים בהסתדרות עובדי המדינה בחודש מאי האחרון, הוא חושב על הרגע שבו יוכל להוציא משלחת של עובדי המנהל והמשק ב'שמואל הרופא'.

"היה מרתק בפולין", הוא מספר. "מה ששומעים על השואה בסיפורים זה לא מה שרואים במציאות. היה קשה לעכל. זה מחזה נוראי, כולנו בכינו. לרוב הקבוצה היה קרוב משפחה שהיה קשור לשואה. אני מאתיופיה, אז על השואה למדתי רק בשיעורי היסטוריה. גם אנחנו, יהודי אתיופיה, עברנו אסון. אני בעצמי חוויתי חוויות קשות כשעברתי את סודאן. כל אחד והסיפור שלו. הלוואי שכל העובדים, ולא רק יושבי הראש, יחוו את החוויה המיוחדת והמגבשת הזאת".

מרסל נעמן, יו"ר ועד עובדי מנהל ומשק בשיבא-תל השומר: "בגלל שאני מקשיבה באמת לשני הצדדים, אני יודעת להבין בין השורות ולמצוא את האמת"

לפני כחודש נבחרה מרסל נעמן רשמית לתפקיד יו"ר ועד עובדי מנהל ומשק בשיבא-תל השומר. במסגרת תפקידה היא מקדמת מדיניות של שיח פתוח עם ההנהלה ודאגה אינסופית לרווחתם של העובדים. ההקשבה לזולת היא נר לרגליה. כמנהלת אדמיניסטרטיבית במכון הגסטרואנטרולוגיה בבית חולים שיבא תל השומר, שמקבל כ־4,000 מבקרים מדי חודש, היא נדרשת להכיל את מצוקותיהם של המטופלים ולמצוא להם פתרונות, והכל עם חיוך על הפנים.

נעמן (66) גדלה בבית עם חמישה ילדים ברמת החייל בתל אביב, כשהשכונה עוד היתה "חול ובתים מסכנים של חדר וחצי". אביה היה פועל בניין ואמה הייתה עקרת בית. נעמן מספרת כי הוריה תמיד נהגו לעזור לשכנים וכי לה, כבר מהגיל הרך, היה חשוב לעזור לגננת. "אף פעם לא היה לי אגו שאם אעזור למישהו הוא יהיה יותר טוב ממני, זה לא עניין אותי," היא אומרת. נעמן למדה אופנה בתיכון ויצו צרפת, עשתה לימודי תעודה בשנקר, וכשסיימה פתחה בית אופנה משלה בדרום תל אביב "מרסל סטייל", שיצר וסיפק פריטי אופנה בכל הארץ עד שיום אחד החליטה שהיא מעדיפה לעסוק באופנה כתחביב בלבד ושהקריירה שלה תתמקד בעזרה לזולת.

למכון הגסטרו בשיבא נעמן הגיעה לראשונה בגיל שלושים כמטופלת עם כאב בטן. הרופא שטיפל בה הרגיע שהכאב יעבור ועל הדרך גייס אותה לעבוד בפרויקט מיחשוב טפסי הנייר של 10,000 בדיקות קולונוסקופיה. משם נעמן התקדמה מהר לתפקיד מזכירה אישית ואחר כך לניהול אדמיניסטרטיבי של המכון. במקביל נעמן למדה תעודה בניהול מערכות בריאות ואז סיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה, שלאחריה היא התנדבה במשטרה בלילות חמישי למשך שלוש שנים תוך כדי העבודה בשיבא. "הייתי חוזרת בבוקר, ישנה שעתיים, ומתחילה את הבישולים של יום שישי," מספרת נעמן וצוחקת. "אני אדם פעיל, לא ישנה הרבה".
"לפני שמונה שנים צירפו אותי לוועד. בהתחלה ממש לא רציתי, אבל התחננו שאבוא, לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותי ונבחרתי לסגנית של יושב הראש של ועד עובדי המנהל והמשק. כשיו"ר הועד עזב, נבחרתי להיות יושבת הראש. לפני חודש נבחרתי רשמית."

מה נדרש בשביל לעבוד באדמיניסטרציה במכון רפואי?
"קודם כול, אני מאוד אוהבת את המכון. יש לי 12 פקידות שצריכות לעמוד מול הרבה לחץ ומתח. התורים מאוד רחוקים ואנשים נורא מסכנים, הכל דחוף מבחינתם ובצדק. כל אחד שכואב לו או מדמם לו זה דחוף לו ואנחנו מבינים את זה. צריך לעמוד בלחץ ולנסות להגדיל את התורים ולנסות להיות נחמדה לכולם, לעזור לכולם, להיות שירותית."

"העומסים הם מטורפים. כל רגע מכניסים תוכנה חדשה שצריך ללמוד, כמויות המטופלים גדלות והחולים הרבה יותר קשים ממה שהיה בעבר. האוכלוסייה מזדקנת, כמות האוכלוסין עולה כל שנה וכמות המיטות נשארת אותו הדבר, אז צריך לתת מענה ליותר ויותר אנשים ולהמשיך להיות שירותית ולחייך כל הזמן. זה מאוד קשה. לפעמים יש פה לחץ היסטרי. גם כמות הגידולים עלתה, גם בקרב צעירים שזאת קטסטרופה. זה לא מה שהיה. אם מגלים שלצעיר בן 25 יש גידול בלבלב אז חייבים למצוא לו תור מחר, לא עוד חודשיים. "תבקשי מהרופא, שיעשה מצווה" ואנחנו עושים את זה, כולם נרתמים לנתן מענה.

"הנתינה הזאת היא חלק ממני. אני באמת מאמינה שהייעוד שלי בחיים הוא לעזור לאנשים ומשתדלת מאוד ליישם את זה. אני מאוד אוהבת לעזור, שיצאו מרוצים ומעודדים. הצלחתי עד היום ומקווה שאמשיך. אני חושבת שהגישה לאנשים זה כישורים נולדים. פה ושם אפשר לרכוש כישורים אבל זה קודם כל חלק מהאופי שלי. אני מאוד אוהבת אנשים. בלי אנשים אני כלום. אני אוהבת לדבר ואוהבת להקשיב. כשאתה מקשיב אתה לומד מלא דברים ואתה רואה מי עומד מולך מה שמאפשר לך לעזור לו. זה הכי טוב. לדעת לראות מי שעומד מולך. זה חלק ממני ובגדול."

איך את מיישמת את גישת ההקשבה כיו"רית של ועד העובדים?
"פעם הוועד היה מתנגח עם ההנהלה, שולח מכתבים ואיומים. לי יש גישה אחרת. אני חושבת שיש לשיבא הנהלה מצוינת, ואני עושה הכל בשיח ובמשא ומתן מכבד. אני חושבת שרק ככה אפשר להשיג הכל. ואני אכן משיגה. ההישג האחרון שלי היה בנוגע למענק של 6,000 ש"ח שההסתדרות השיגה בשביל עובדי מדינה."

״כל הזמן יש דרישה ללמוד טכנולוגיה חדשה, וזה מייצר התנגדות בקרב העובדים. אבל אנחנו לא יכולים להגיב לכל הצעה לשינוי בעבודה עם איום לשביתה. אני אומרת לעובדים שצריך קודם כל לנסות את הטכנולוגיה החדשה, הרבה פעמים ברגע שמתרגלים לתוכנה חדשה מבינים שהיא משפרת את העבודה."

"אני תמיד אומרת להנהלה שכמו שלי טוב בעבודה ואני תמיד מגיעה עם חיוך, כך אני רוצה שכל העובדים ירגישו. פרופ' קרייס אמר לי שההנהלה לא מסתובבת כל הזמן בשטח, הם צריכים אותנו ועד העובדים שנשקף להם את הבעיות בשטח. לא תמיד נצליח לפתור את כולן אבל לפחות שנדע. באירוע של מזכירות בבית החולים פרופ' קרייס העלה אותי לבמה ואמר שאני שותפה שלו למטרה משותפת. וזה נכון. לא תמיד משיגים את כל מה שרוצים, לא תמיד הם משיגים את כל מה שהם רוצים, אבל היחסים הטובים עם ההנהלה נותנים לנו כוח."

איזה כוח?
"למשל, אם רוצים לפטר מישהו ואני אומרת שזה לא יקרה, אז זה באמת לא יקרה. יש לי הרבה אמון מצד ההנהלה כי בשימועי פיטורין אני מקשיבה לשני הצדדים. לפעמים העובד באמת היה לא בסדר, ולפעמים ההנהלה מגזימה ולא בסדר. בגלל שאני מקשיבה באמת לשני הצדדים, אני יודעת להבין בין השורות ולמצוא את האמת. יש אם עובד לא מסתדר אני יכולה לגרום לכך שיועבר למקום אחר במקום שיפוטר. כמובן שלפעמים עובד לא צריך להישאר, אם הוא לא מסוגל לעמוד באתגרים שבעבודה."

עם איזו אתגרים נוספים את מתמודדת בוועד?
"העבודה של הנהלה אדמיניסטרטיבית מאוד השתנתה בשנים האחרונות. כל הזמן יש דרישה ללמוד טכנולוגיה חדשה, וזה מייצר התנגדות בקרב העובדים. אבל אנחנו לא יכולים להגיב לכל הצעה לשינוי בעבודה עם איום לשביתה. אני אומרת לעובדים שצריך קודם כל לנסות את הטכנולוגיה החדשה, הרבה פעמים ברגע שמתרגלים לתוכנה חדשה מבינים שהיא משפרת את העבודה."

"אני מקבלת המון פניות כל הזמן. אני לא מנפנפת, אם יש שאלה על זכאות אני מעבירה את הפרטים להסתדרות לטיפול. לאנשים אין גבול למה שהם פונים אליי, ואני מנסה להיות נחמדה ולענות לכולם כמה שאפשר. יש שתי מזכירות ועוד 15 חברי ועד, אז עושים חלוקת עבודה, יש ועדת תרבות וועדת כספים, אני צריכה לאשר הכל."

איך את רואה את היחסים בין הועד בשיבא לבין ההסתדרות כארגון?
"לא היינו יכולים לקיים את הועד בלעדיהם. אנחנו שייכים לרמת גן שם יש את אבי גלילי ואת אורלי, הם גם עוזרים בתקציב לטיולים או שניים, יש גם עורכת דין שמלווה אותי בשימועים והיא מדהימה. ויש את אופיר אלקלעי שאין בן אדם כמוהו. אני רואה שהוא בא לעבוד, רואה כמה אכפת לו וכמה חשוב לו. הוא בן אדם ערכי ביסודו. אני רואה בו את עצמי, אני רואה לאן הוא לוקח את הסתדרות עובדי המדינה וזה המקום שבו אני רוצה להיות. ויש את ארז אופינקארו שנותן לי תשובה בכל בעיה שיש לי ותמיד קשוב ונמצא בשבילי.

"אני מרגישה שיש לי יתדות מאחוריי, שאני לא לבד, יש לי אבא ואימא מאחוריי. ככההעובדים מרגישים כלפיי וזה אפשרי כי גם אני מרגישה ככה. כשהעובדים שואלים אותי שאלה שאני לא יודעת את התשובה עליה אני לא מנפנפת אותם ולא שולפת כי יש לי את מי לשאול ולקבל ממנו תשובה יסודית. אני הולכת בגאווה שיש לי אנשים כאלה מאחוריי וזאת התחושה שאני משדרת לעובדים בשיבא ולהנהלה. כל כך חשוב שיש את ההסתדרות מאחורינו, אנשים שרואים אותנו ושעבורם העובדים שלנו הם אור לרגלם. אין לתאר כמה ביטחון זה נותן, וזה מאפשר לנו לתת ביטחון גם למטופלים. אנחנו פשוט לא לבד."