בבית הכנסת הזה לא יתפללו ביום הכיפורים. המבנה הייחודי, המטופח והמרהיב, יהיה סגור היות שאינו משרת קהילה רגילה, אלא את הסטודנטים, החוקרים והעובדים בקמפוס אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב, וכל אלה ייעדרו מהקמפוס הנעול ביום הקדוש. אך גם בימי החול סביר להניח שבית הכנסת ומרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה, ששוכן במקום בולט בלב הקמפוס, עומד ריק במשך רוב שעות היום. מתקיימות בו תפילות ומפעם לפעם פעילויות תרבות שונות. נראה, אם כך, שזהו המבנה הכי פחות שמיש בקמפוס.

ובכלל, כשעומדים מולו קשה לנחש שמדובר בבית כנסת. המבנה הוא בעל חזות פיסולית שאינה מרמזת על תוכנו. הוא מורכב מגוש תיבתי מרכזי, אטום ברובו לסביבה, למעט פתח כניסה רחב שכולל משטחי זכוכית אטומה שאינה מאפשרת הצצה פנימה.

מהגוש המרכזי מתנשאים לגובה של קרוב ל-14 מטרים שני קונוסים רחבים הפתוחים בקצותיהם העליונים אל השמים, ודרכם חודרות קרני שמש מסוננות אל שני אולמות ההתכנסות, שנקבעו בתחתית כל אחד מהם – אולם אחד לבית כנסת; והשני – רב תכליתי. (הבניין כולל גם חדרי לימוד, תצוגה ומשרדים).

צורתו החריגה של המבנה נועדה לעורר אצל הצופה סקרנות וחידתיות. שני הקונוסים, הצומחים מגוש מלבני אחד מייצגים באופן סמלי, על פי האדריכל, את החילונים והדתיים בעלי הבסיס המשותף. אבל זה לא לגמרי מדויק, משום שהאולם הרב תכליתי נועד לאפשר גם לבני שאר האמונות מבין באי הקמפוס לערוך בו את טקסיהם.

התורם קבע את זהות האדריכל ומיקום בית הכנסת

את בית הכנסת, שנחנך ב-1998 בנוכחות נשיא המדינה עזר ויצמן, תרם יהודי-שוויצרי, מהלך לא יוצא דופן בקמפוסים אקדמיים. אך בשונה מהמבנים האחרים שנבנו באוניברסיטה התל אביבית עד אותה עת, כאן קבע התורם לא רק את זהות האדריכל – השוויצרי מריו בוטה (Botta, יליד 1943), אלא גם את מיקומו המרכזי של המבנה, במגרש האחרון והנדיר, לצד צומת הצירים המרכזי של הקמפוס, בין בנייני הפקולטות למדעי הרוח, מדעים מדויקים ומוזיאון "אנו", ולצד הכיכר והמדשאה המרכזיים.

התוצאה חריגה בנוף הבנוי בלב הקמפוס, סביבה המתהדרת במבנים של בטון חשוף, צנועים בחומריותם. מבנים אלה מהווים דוגמה מגוונת ליצירתם של אדריכלים ישראלים בולטים, ששמרו לאורך השנים על קו עיצובי דומה. בוטה, כמנהגו, התעלם מאופי הבינוי ומהסביבה בכלל, ותכנן מבנה שיכול היה להיבנות בכל מקום אחר בעולם, ונועד למשוך את תשומת הלב ולהדגיש את פועלם של התורם והאדריכל.

האדריכל תכנן גם את הרהיטים

המבנה עשיר בפרטים ייחודיים: חומרים, צורות ועיצובים ברמת גימור גבוהה, החל ממגוון חיפויי אבן בחוץ ובפנים (כמו האדריכל גם חלק מעובדי הביצוע הובאו מחו"ל), ועד לצורת הגג המורכבת.

בוטה, שמתמחה גם בעיצוב רהיטים, היה אחראי לעיצוב כל פרטי הריהוט באולם התפילה – במה, עמוד תפילה, ארון הקודש, מערכות הישיבה למתפללים וכל גופי התאורה. הכורסאות במבואה עוצבו במקור על ידי האדריכל לה-קורבוזיה.

העיסוק באור, שניכר בחיבור בין גושי הבניין ובאולמות עצמם, נמשך גם בעיצוב ארון הקודש המוקף באבן בעלת שקיפות שמדגישה את המוקד המרכזי באולם התפילה.

בית כנסת בקמפוס: להמחיש רוחניות

בתי כנסת בקמפוסים אקדמיים בישראל זכו במשך השנים לתשומת לב מיוחדת מצד אדריכלים, ולחלקם חזות פיסולית ועיצוב פנים המבקש להמחיש רוחניות באמצעים של חומר, אור וצורה.

הבולט מכולם הוא המוקדם שבהם (1956), שתכננו היינץ ראו ודוד רזניק, בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים. זהו מבנה כיפתי בוהק בלובנו שזיכה את מתכנניו בפרס רכטר.

בקמפוס הר הצופים שילב האדריכל רם כרמי (1983) את בית הכנסת במכלול הבנוי וללא הפרדה, ובחר להתמקד בפתח חלון טריפטיכון שנמצא בקצה אולם התפילה, ממנו נשקפת העיר העתיקה ובמרכזו נשקף הר הבית. ארון הקודש שמהווה לרוב את המוקד המרכזי באולם התפילה מפוצל כאן לשניים ומצוי בגומחות משני צדי החלון.

בית הכנסת בקמפוס הטכניון בחיפה, בתכנונו של אהרן קשטן (1969), הוא מבנה קופסתי הנשען על עמודים ולראשו גג פירמידלי הפוך.

באוניברסיטת בר-אילן העניק זלמן ענב (1990) אזכור של סמל המגן דוד לבית הכנסת המשמש גם כבית מדרש.

בית כנסת לעומת כנסייה

בית הכנסת ע"ש צימבליסטה הוא הראשון שתכנן בוטה. לקראת הפרויקט הוא סייר בארץ והתרשם מבתי כנסת מונומנטליים (כמו אלה שתכנן נחום זולוטוב בבאר שבע, וזה שתכננו צבי הקר ואלפרד נוימן בבה"ד 1), אך בחר לדבוק בגישתו ובסגנון האופנתי לתקופתו – צורנות וחומריות האופייניות לפוסטמודרניזם.

עד תכנון בית הכנסת בקמפוס, פעל בוטה בשווייץ וסביבתה, ויצר בעיקר מבני משרדים, מגורים וגם כמה כנסיות. התוצאה בתל אביב מרהיבה, גם אם אינה מצליחה להשיג את המבנה המרהיב שהשלים בוטה (שנתיים לפני חנוכת בית הכנסת), בכפר נידח בהרי האלפים השוויצרים – כנסיית יוחנן המטביל (San Giovanni Battista).

בשני הפרויקטים בוטה קיבל אמנם חופש פעולה ותמיכה בהיקף נדיר (הוא הקפיד לציין זאת בפרסומים רבים), אך בהשוואה בין השניים, הכנסייה עשירה יותר – לא רק בצורניותה וחומריותה, אלא גם בפיתוח האדריכלי המתוחכם שלה ושל סביבתה.

המבנה הצעיר ביותר שהוכרז לשימור

בית הכנסת בתל אביב משולב עם אתר הזיכרון לחללי האוניברסיטה שנפלו במלחמות ישראל, אתר שהוא יצירה פיוטית מקורית שיצר ב-1985 האמן מיכאל גרוס, חתן פרס ישראל (ב-2000). אתר הזיכרון חפור בקרקע וכולל אזור התייחדות המעניק למבקרים אתנחתא משאון הקמפוס ונקודת מבט חלופית ורב-חושית על הסביבה. בעורף האתר ניטעה חורשה של עצי ארץ ישראל.

עם הקמת בית הכנסת איבד האתר משהו מבידודו בחורשה, כשמבנה הדת מתנשא גבוה מאחור, ובכך יוצר את החיבור הבלתי נמנע בין המלחמות והיהדות.

לאחרונה, בצעד יוצא דופן הכריזה עיריית תל אביב-יפו על בניין בית הכנסת כמבנה לשימור. אמנם בין האוניברסיטה לאדריכל בן ה-80 מוסכם כי לא יעשה כל שינוי במבנה ללא הסכמתו, אך בעירייה ביקשו לעגן את המבנה במצבו המקורי. בכך, הוא הפך למבנה החדש והצעיר ביותר בישראל שהוכרז לשימור, רק 25 שנה לאחר הקמתו.

מצבו הנוכחי של בית הכנסת מרשים למדי – הוכחה לאיכות בנייה גבוהה, כמו גם לתחזוקה קפדנית. עם זאת, המתפללים לא קיבלו את ההפרדה המזערית שתכנן האדריכל בין עזרת הנשים לזו של הגברים ודאגו להוסיף מחיצות. אלה לא עוצבו על ידי האדריכל, והדבר ניכר. באופן מפתיע וכנראה מתוך חשש ממלחמות היהודים, הסכים בוטה למהלך ורק הורה שהמחיצות ישמשו בזמן תפילה, ואחריו יקופלו ויאוחסנו.