בין אלפי המסמכים הכתובים והצילומים הרבים שפרסם ארכיון המדינה לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, יש גם 750 קטעי קול. הקלטות. אחת מהן נושאת את הכותרת: "תקליטור מס' 2 – ראיונות עם האלופים אברהם אדן (ברן), שמואל גורודיש, אריאל שרון". אבל זה לא מה שיש בה.

ההקלטה (תשע דקות ו-16 שניות, להאזנה בסוף הכתבה) מ-10 באוקטובר 1973, היום השביעי למלחמה, נפתחת בתיאור של שדה הקרב על גדות תעלת סואץ:

"שלט: אין לנסוע ברכב בודד על כביש התעלה. שלט ישן עוד מלפני המלחמה. עוד לפני שהמצרים החזיקו זמן מסוים בשטח הזה. יש פה הרבה מאוד יחידות שלנו. יחידות חיל רגלים. עכשיו הגענו אל אחד ממעוזי צה"ל לאורך התעלה שהיה מוחזק בידי המצרים ועתה הוא שוב בידינו".

הדובר הוא דן ארקין, אז כתב "מעריב". בימים שלפני הטלפונים החכמים, עיתונאי עם מכשיר הקלטה הסתובב בחזית ודיבר אל עצמו, בידיעה שרק כעבור כמה שעות או ימים יוכל לשלוח את החומרים למערכות בתל אביב.
הדיבור של ארקין לקוני. יבש. אך ההקלטה מספקת הצצה נדירה לאיך נראו הדברים בזמן אמת, ממקור ראשון, ללא כל תיווך:

"המעוז נראה כתל עפר גדול, מלא מהמורות, בורות, פגיעות של פגזים. גדר תיל מקיפה אותו. נראה שהמצרים פוצצו חלקים ממנו. קשה לראות מכיוון שהשמש נמצאת עכשיו בדיוק מאחורי המעוז ואנו רק רואים את הצד השני שלו".

"מרחוק מאוד באגם (האגם המר – א.ל), בצדו השני, אפשר להבחין בשתי אניות. שלוש אניות. אני חושב שהן אינן משייטות אלא עומדות במקום. אניות בים הכחול נראה מוזר פה קצת במקום הזה".

"תכונה צהלית רגילה. או הנה הגיע ג'יפ של המשטרה הצבאית. מתחילים לעשות פה סדר בציוד. מתדלקים טנקים. חיילם אוכלים. חיילים מנקים את הנשק. חייל אחד משתין על אם הדרך. גם את זה צריך לעשות. יש איזושהי הרגשה טובה שאפשר לשמוע אותה מפעם לפעם מהחיילים, שאנו שוב נעים על כביש התעלה שלפני שבועיים היה בידי אחרים".

"זחל"מ שלנו שרוף. פיסות מתכת. טנק מצרי, עוד אחד"

מדי פעם נקטעת ההקלטה ונמשכת במקום אחר. אי אפשר לדעת מה המרחק והזמן שמפרידים בין החלקים השונים: "קודם נסענו מערבה", אומר ארקין, "עכשיו אנו נוסעים מדרום לצפון לאורך חוף האגם".

באחד הקטעים נשמע דיאלוג בין ארקין לחייל ששמו יוסי:
"יוסי: עכשיו אני מבסוט.
ארקין: למה יוסי?
יוסי: כי סוף כל סוף אנחנו נמצאים לחוף התעלה!"

והתיאור של מראה העיניים נמשך:
"טנק מצרי בעל צורה מוזרה מאוד שהצריח שלו מונח עליו אבל הפוך שהקנה בולט החוצה מתחתית הטנק. על הכביש המצטלב עם הכביש שלנו כבר פרושה יחידת טנקים שלנו. טרייה. מצפה להמשך".

תותח פגוע בסיני (צילום: זבולון מרום, באדיבות המשפחה)

"יחידה של חיל הנדסה מפלסת דרך בתוך שדות המוקשים שנמצאים כאן. זו עבודה איטית והיא מורטת עצבים. החבלנים הולכים בזה אחר זה כשבידיהם דקרים, ודוקרים את הקרקע כדי לגלות את המוקשים. כל שטח שכבר נבדק ונוקה מסומן בסרט לבן".

"הרבה עמודי חשמל נפולים. עצי תומר. כמה קרונות רכבת ישנים. נדמה לי שהם כאן עוד מלפני מלחמת ששת הימים על פי החלודה הרבה. טנק מצרי דפוק, בוער. אנשי חיל ההנדסה מסמנים שדות מוקשים בסרטים לבנים. צומת מסילות ברזל. פה התחולל איזה קרב, יש פה כעשרה כלי רכב, טנקים תקועים. גם שלנו. זחל"מ שלנו שרוף. פיסות מתכת. טנק מצרי, עוד אחד שרוף שחור. קנים של תותח של טנק מונח הצידה כמה עשרות מטרים כאילו הועף בכוח אדיר ממקומו. הרבה מאוד תרמילי פגזים. רצועות בד של מקלעים. מסילת ברזל מעוקמת. בית הרוס. קשה לדעת מתי נהרס".

"מחיאות כפיים למיראז'ים שלנו שהפילו את שני ההליקופטרים"

בהמשך מתאר ארקין קרב אוויר:
"שני הליקופטרים מצריים התקרבו למרחק לא רב מאיתנו. אחד כבר נפל. השני מתקרב. יש לו צורה שאפשר לזהות מיד שזה לא הליקופטר ישראלי. מין חרגול עם זנב ארוך מאוד. אחד נפל. השני עדיין ממשיך לטוס. את הראשון רואים יפה עולה באש. מדורה ענקית. השני טס נמוך מאוד. (בהתרגשות) הנה שני מיראז'ים ישראליים עולים עליו. פרק של פצצות יוצא מאחד מהם. שני גם הוא… עשן. ההליקופטר השני נפל. הנה הרעמים. בינתיים נוחת כאן הליקופטר שני לפינוי פצועים. ועוד מטוסים של חיל האוויר. מחיאות כפיים כאן למיראז'ים שלנו שהפילו את שני ההליקופטרים האלה. במעופם שתי מדורות גדולות ועשן מתמר מהמקום בו התרסקו שני ההליקופטרים המצריים".

"מדבר אבא זבולון מרום. נשיקות חמות. מתגעגע אליכם"

לקראת סוף ההקלטה (בסביבות דקה 06:46) מגיע קטע שכיום, עם סלולרי בכל כיס ורשתות חברתיות, קשה להבין עד כמה היה הכרחי, כדי לתת למשפחות המודאגות בעורף סימן חיים, סימן שהכול בסדר.

"בזמן ההפצצה האווירית", אומר ארקין, "נמצאתי בשכנותם של כמה אנשי מילואים די מבוגרים, השייכים ליחידת שירותי חימוש וטיפלו כאן בטנקים, והם כמובן רוצים גם למסור ד"ש". בזה אחר זה הם באים למיקרופון: "דרישת שלום לאמא שלי ולאבא שלי ולאחי, משפחת אלטמן מפיני אלטמן, ולאשתי רותי מפיני מהתעלה… לחווה, בועז, בוקי ושמעוני מאיר מערוגות, דרישת שלום מיהודה, אבא, שלום… תורג'מן מיכאל מוסר ד"ש למשפחת תורג'מן. לשושנה, לעליזה, לסוזי אשתי ולאהרון בני".

זבולון מרום בימי המלחמה. "הוא היה איש קשר באחד הנגמ"שים בשיירה. הרכב הראשון בשיירה חטף טיל" (צילום: אלבום פרטי)

הרביעי אומר: "ד"ש למשפחה, לשולה מרום ולדור, הדרה וגליה מאשדוד. מדבר אבא זבולון מרום. נשיקות חמות. מתגעגע אליכם. וגם לאמא ואחיותיי בחיפה, ונתן מרום ברמת גן ויעקב מרום במכמורת, עבור".

"איך הייתה לך ההתקפה האחרונה? זבולון", שואל ארקין, "ההתקפה הייתה באמת נחמדה מאוד. באו מטוסים של המצרים, ירינו עליהם מהקרקע, וגם באו תיכף הפנטומים שלנו והפילו מול העיניים שלנו שלושה מטוסים שלהם. טיס אחד צנח וכל האחרים נפלו לקרקע. לנו לא קרה כלום, הם לא הצליחו להפציץ אותנו. עבור.
"זאת המלחמה הראשונה שלך, זבולון?", שואל ארקין. "ידידי היקר", הוא משיב, "אני כבר עברתי שלוש מלחמות, ואני מקווה שזו מלחמה אחרונה. אבל זו לא הראשונה לבטח. אני מקווה שיהיה שלום באזור הזה. עבור". כך מסתיימת ההקלטה.

"הייתי אישה צעירה בת 29. רציתי להיות איתו"

שולה מרום, אלמנתו של זבולון ז"ל, זוכרת היטב את דרישת השלום שקיבלה ממנו. "שימח אותי לשמוע את זה כי לא ידעתי בכלל אם הוא בחיים", היא מספרת בראיון ל'דבר', כעבור 50 שנה. "אני זוכרת איך שהמלחמה התחילה. גרנו אז במגורי המורים בבית הספר אורט ימי באשדוד. ברבע לשתיים בצהריים הוא לבש מהר מדים ונסע למלחמה. אני נאלצתי לרוץ לבד למקלט עם שלושת הילדים, שדור, הגדול ביניהם, רק בן ארבע, וגל ואדר בנות שלוש ושנה. המקלט היה בפנימייה של בית הספר במרחק 300 מטר. זה היה מפחיד".

שולה וזבולון מרום על גדות תעלת סואץ. "אפילו עברנו את התעלה ונכנסתי למצרים" (צילום: אלבום פרטי)

רק חמישה חודשים לאחר שהלך למלחמה, חזר זבולון מרום לראשונה, לחופשה קצרה בבית. שולה אשתו לא רצתה שיחזור לחזית, והחליטה לנסוע איתו. "עליתי איתו לרכב", היא מספרת, "לבשתי מעיל צבאי, וכל פעם שעברנו ליד מחסום הנחתי את הראש על תא הכפפות כאילו שאני איזה חיילת שישנה. כך הצלחנו להגיע יחד לתעלה".

מה עם הילדים?
"חמותי, אמא של זבולון, שהגיעה אלינו כדי לראות אותו כשיצא לחופשה, נשארה אצלנו עם שלושת הילדים".

זה משוגע. למה עשית את זה?
"התגעגעתי אליו מאוד. הייתי אישה צעירה בת 29. רציתי להיות איתו. נסענו יחד לתעלה ואפילו עברנו את התעלה ונכנסתי למצרים".

מה את זוכרת ממצרים?
"אני רק זוכרת שעקצו אותי המון וחזרתי הביתה כולי עקוצה. ישנו שם באיזה חושה מלאה פרעושים. זבולון נשאר שם ואני חזרתי לבד הביתה. אחרי זה זבולון נפצע וחזר הביתה כפצוע מלחמה".

"הם קפצו החוצה ובאותו רגע הנגמ"ש חטף טיל"

הבן דור, כיום מנהל רכש בחברת תאורה, מתגורר בכפר סבא, נשוי ואב לשלוש בנות ("אחת מהן כבר השתחררה מצה"ל, השנייה בדרך להיות קצינה, והשלישית טרם התגייסה"). הוא "בצד המחאתי של המחאה", כדבריו, למרות שהוא ימני בדעותיו ומתעניין בהיסטוריה צבאית.

דור מרום, הבן. "במשך השנים ניסיתי להבין ממנו איפה בדיוק הוא היה ומה בדיוק הוא עשה שם, אבל הוא לא אהב לדבר על זה" (צילום: אלבום פרטי)

בפרוץ המלחמה הוא היה בן ארבע, וזה אחד מהרגעים הראשונים שהוא זוכר בחייו: "אבא רץ עם הטלית מבית הכנסת הביתה ללבוש מדים", הוא מספר, "הוא היה קצין קשר באוגדה של ברן". הוא זוכר שאבא שב מהמלחמה פצוע, אבל לא יודע איך בדיוק נפצע. "זו לא הייתה פציעה קשה. היו לו תחבושות בחזה. אני לא יודע למה. במשך השנים ניסיתי להבין ממנו איפה בדיוק הוא היה ומה בדיוק הוא עשה שם, אבל הוא לא אהב לדבר על זה".

אחד מהסיפורים שהאב בכל זאת סיפר לילדים הוא סיפור טראומטי על שיירה שנתקלה באש אויב בתקרית שהביאה להרבה הרוגים. הבן דור סבור שאף שאביו יצא ללא פגע מהתקרית, הוא סבל בעקבותיה מפוסט-טראומה. "הוא היה איש קשר באחד הנגמ"שים בשיירה. הרכב הראשון בשיירה חטף טיל. המפקד שהיה לידו צעק: 'תפנו את הכלים, תפנו את הכלים'. הם קפצו החוצה מהנגמ"ש ובאותו הרגע הנגמ"ש חטף גם הוא טיל. הוא עף מהדף הפיצוץ אך יצא ללא פגע".

שולה מרום. "זבולון נפצע וחזר הביתה כפצוע מלחמה" (צילום: אלבום משפחתי)

אחרי המלחמה נולד לזוג מרום בן נוסף, ניר. זבולון המשיך לעבוד כמורה באורט ימי אשדוד, ועם השנים נהיה מורה מיתולוגי. ב-1999, בגיל 67, הוא נפטר מסרטן ריאות ונקבר באשדוד. שולה מרום עדיין מתגוררת באשדוד והיא סבתא לעשרה נכדים.

דן ארקין סירב לחזור לימים ההם ולהאזין שוב להקלטה: "מה שהיה היה", הוא אומר כעבור 50 שנה, "אני לא רוצה לחזור לזה".

ההקלטה המלאה: