גם 50 שנה אחרי, תיקי וידס מתרגשת, כמעט דומעת, כשהיא מספרת מה עבר עליה בימי המלחמה הראשונים. היא הייתה אז חיילת בסדיר, קשרית בחמ"ל קשר בבלוזה, מחנה צה"ל בצפון מערב סיני, שבו ישבה מִפקדת החטיבה המרחבית. למרות שהפרטים פורסמו עם השנים, המונולוג שלה, חיילת צעירה במלחמה, מטלטל וחושף את עומק השבר: "כל מה שגדלתי עליו, שיש לנו הנהגה עטורת תהילה ומפקדים גיבורי ישראל, קרס מול הקריאות והזעקות של לוחמי המעוזים בקשר, וזה התנפץ לי בפנים".

"בבוקר יום שבת, כינס אותנו המח"ט ואמר שאולי בערב תהיה 'תקרית קטנה' ולא לדאוג. אז לא דאגנו. המלחמה תפסה אותנו כשאנחנו בצום יום כיפור, כולנו עם נעלי בית משובצות אחרי תפילה בחדר האוכל של הקצינים. פתאום ראינו שני מטוסים חגים מעלינו, אחד החיילים אמר: 'מעניין למה חיל האוויר טס ביום כיפור'.

"דרך מכשירי הקשר של הג'יפים אנחנו שומעים קולות הפגזה מסיבית אימתנית על המעוזים. רצתי מיד לחמ"ל הקשר. כחטיבה מרחבית, בחמ"ל ריכזנו את כל רשתות הקשר, לא רק הקשר של המעוזים, אלא גם של הטנקים והתותחנים וסיירת שקד. כל היחידות שהיו בגזרה, ואני ריכזתי את כל רשתות הקשר. בגלל ההפצצות כולם התחילו לדבר יחד, בבת אחת והיה צורך לעשות סדר ולקבל את הדיווחים בצורה מסודרת.

"ההפתעה הייתה גדולה, אלפי מצרים יורים עלינו. בתוך דקות, שניות, שעות, אין לי מושג. פתאום מדברים על טנקים וחיילים מצריים שכבר מטפסים על המדרונות של המעוזים. כולם החלו מבקשים סיוע ועזרה.

"החמ"ל שמשמאלי היה חמ"ל המבצעים ושם התרכזו כל המפקדים, האלופים והמש"קים. רצתי לשם וביקשתי שיגידו מה עושים, מה להגיד בקשר? 'תגידי להם שהתגבורת בדרך', אמרו לי. ולי היה ברור שהתגבורת בדרך. חיכינו לה ולחיל האוויר שיגיע.

"הכרתי היטב את הגזרה, טיילנו הרבה במעוזים לפני כן. רק שבוע לפני כן הגעתי לאחד המעוזים וטיפסתי למגדל תצפית גבוה וראיתי את הכוח המצרי העצום שנפרש שם. זה היה מטיל אימה אבל לא מפחיד, כי לא היה בנו פחד. גידלו אותנו שאנחנו גיבורים וחזקים ולצה"ל יש גנרלים חזקים וגנרל שתום עין שהוא כל יכול, וראש ממשלה שהיא אשת ברזל, וזה נטע בנו ביטחון.

מעוז פגוע בחזית הדרום. תיקי וידס: "זה הפך להיות מלחמת יחידים. לא היו פקודות מהפיקוד הבכיר. הייתה מבוכה נוראית, בלבול גדול, שום יד מכוונת" (צילום: 'במחנה', ארכיון צה"ל וכוחות הביטחון)

"אני לקחתי את הדיווחים מכל המעוזים ולאט לאט הבנתי שבפיקוד הבכיר לא מבינים את התמונה הכללית שאני כבר הבנתי, כי קיבלתי את הדיווחים ישירות מהמעוזים. הבנתי שגדוד הטנקים נשחק כבר בשעתיים הראשונות. גדוד 9 (של חטיבת השריון 401 – א.ד) כבר כמעט ולא היה קיים בשעות הראשונות של המלחמה.

"צריך להבין שמול דיוויזיה מצרית, שכוללת 1,200 חיילי חי"ר וטנקים, היה גדוד טנקים אחד שלנו ושמונה מעוזים מדוללים בגזרה הצפונית. אלה החיילים הישראלים שהיו צריכים לבלום את המתקפה. בלי סיוע, בלי חיל אוויר ועם מעט מאוד תחמושת, בלי הכנה מראש, כשרובם צמים. זה היה המצב.

"רצתי לחמ"ל לספר מה קורה: טנקים במורדות, בשיפולי המעוזים, היו צריכים להיעצר שם על ידי מוקשים. מוטי אשכנזי, מפקד מעוז 'בודפשט' שאל: 'איך הכלבים מהגבול המצרי מגיעים ולא עולים על מוקשים?'. בדיעבד הסתבר שכמה חודשים קודם לכן פירקו את המוקשים כי רצו לחדש אותם, אבל לא חידשו.

"קיבלתי מחמ"ל המבצעים הוראה לעודד את המעוזים, להגיד להם שאין פקודת נסיגה ושעליהם להמשיך להילחם. לי היה חשוב שהם יחיו. לא חשבתי על נסיגה, אבל חשבתי שעליהם לצאת מהתופת. התפישה שלי היא לא תפישה של מפקד, אלא של אישה, קשרית, חיילת.

"באיזשהו שלב הייתה פקודה להמשיך להילחם ולא לפנות פצועים. בעיני זאת פקודה שלא תעלה על הדעת, וכשהטנקים שאלו אותי וביקשו אישור לפנות פצועים, הם קיבלו ממני אישור"

"הלוחמים במעוזים נלחמו בעוז רב, הם בלמו אישית, בגופם, את המתקפה המצרית. זה לא סתם אימרה. התחילו להגיע אלי דיווחים על הנפגעים וההרוגים, ואני המשכתי לעודד ולהגיד שהתגבורת בדרך. באיזשהו שלב נמאס לי מעצמי וכבר לא היו לי מילים, הרגשתי שזאת אמירה סתם.

"השבר הראשון היה כשמעוז 'לחצנית' נפל (בצהרי יום ראשון, המעטים שנשארו בחיים נלקחו בשבי -א.ד). מה זה מעוז נכבש? לא יעלה על הדעת. כל הזמן היינו צריכים להיאבק עם האפקט של ההפתעה ולקלוט, באיזשהו שלב, שזאת באמת מלחמה ולא איזו תקרית עם צבא לא יעיל של המצרים.

"הם היו צבא מתוקתק, מתוכנן, מאורגן, עם המון כוחות וציוד, וכל זה מול קומץ במעוזים וגדוד טנקים. כמובן שהגיעה בהמשך קצת תגבורת מבית ספר לשריון. אבל האזור הצפוני של תעלת סואץ הוא אזור של ביצות, ורבים רבים מהטנקים שהגיעו כתגבורת שקעו בבוץ או ספגו טילי נ"ט מהמצרים. הם בכלל לא הגיעו למעוזים. מעט מאוד הגיעו לשם, ולכן לא הייתה תגבורת.

"זה היה שבר נורא עבורי. כל מה שגדלתי עליו, שיש לנו הנהגה עטורת תהילה ומפקדים גיבורי ישראל, קרס מול הקריאות והזעקות של לוחמי המעוזים בקשר וזה התנפץ לי בפנים.

"היו שם המון חיילי חי"ר מחרמש וסיירת שקד שגילו תושייה ואומץ. זה הפך להיות מלחמת יחידים. לא היו פקודות מהפיקוד הבכיר. הייתה מבוכה נוראית, בלבול גדול, שום יד מכוונת, ומי שלקח אחריות אלו הלוחמים והמפקדים בשטח. אני לקחתי מהם דוגמה: הם לוקחים אחריות, אז גם אני לוקחת אחריות.

"המעוזים ביקשו ממני כל הזמן לקרוא למפקדים, אבל אף מפקד לא ניגש לדבר איתם. הייתה הרגשה ברורה שהפקירו אותם. שימשיכו להילחם, אף אחד לא ידבר איתם, ישלחו להם סיוע, חלק יגיע חלק לא. בפירוש לא היה מפקד שדיבר איתם.

"לקחתי אחריות בכמה מקרים. באיזשהו שלב הייתה פקודה להמשיך להילחם ולא לפנות פצועים. בעיני זאת פקודה שלא תעלה על הדעת, וכשהטנקים שאלו אותי וביקשו אישור לפנות פצועים, הם קיבלו ממני אישור, וגם הפניתי אותם לתאג"ד הנכון (תחנת איסוף גדודית של נפגעים – א.ד).

"מצבם של המעוזים החמיר, היו הרבה פצועים. מעוז 'לחצנית' נפל ומעוז 'מפרקת' כותר. נותרו שם ארבעה חמישה לוחמים והשאר פצועים. עם מעוז 'מילאנו' אין לי קשר, הוא נותק.

"איבוד קשר עם החטיבה זה הדבר הכי קשה שיכול לקרות להם. עד עכשיו הלוחמים ב'מילאנו' הדפו את כל ההתקפות, כולל מתקפת להביורים. חשבתי מה יהיה איתם בהתקפה הבאה. פניתי למח"ט ואמרתי לו: 'יהרגו אותם שם, צריך להגיד להם להתפנות משם'. הוא ענה: 'אף אחד לא ייסוג, אין פקודת נסיגה, שימשיכו להילחם ויחזיקו מעמד'.

ב'מפרקת' היו ארבעה לוחמים. לא חשבתי שלסגת מהתופת זאת 'נסיגה'. הפקירו אותם. אין לנו על מי לסמוך, ואני פה לבד מולם, וגם לי אין על מי לסמוך. את האמון שאיבדתי בפיקוד מצאתי בלוחמים ובמפקדים בשטח.

"בין מכשירי הקשר נמתח חוט סמוי ביני לבין הלוחמים. חוט שקשר בינינו קשר אמיץ וחזק, בלתי ניתן לניתוק, של שותפות גורל בתוך מלחמה"

"אז הופיעה קרן תקווה. טנק 3א' מבית ספר לשריון הודיע שהוא קולט בקשר את 'מילאנו', ושהוא נשאר בטנק תחת אש לקשר בינינו. הלב שלי התרחב. שוב נוצר קשר עם מעוז 'מילאנו', שהיה המעוז האחרון על התעלה בגזרה הצפונית. היה גם את 'בודפשט' שהיה בגדה המזרחית ליד הים (והיחיד שלא נכבש – א.ד).

"אם הם לא ייצאו משם עכשיו גורלם ייחרץ. מישהו צריך להגיד להם לצאת. המפקדים בשטח לקחו אחריות, אז גם אני לקחתי אחריות. לקחתי את המיקרופון וקראתי ל-3א'. אמרתי להם למסור לחיילים במעוז לצאת משם, מיד, עכשיו. השעה הייתה 22:30. 3א' אישר והעביר את המסר למפקד 'מילאנו', שאישר גם הוא, ואמר שהם ייצאו בתוך חצי שעה.

"חשבתי לעצמי, חצי שעה? שייצאו משם מיד, עכשיו, למה הם מחכים? מה פתאום חצי שעה? לא עלה בדעתי שחצי שעה זה מעט מאוד זמן לתכנן ולפנות מעוז. לרכז בחושך את כל הלוחמים והפצועים, להשמיד מסמכים ומכשירי קשר, וכל זה תוך כדי לחימה.

"המפקד והסגן התארגנו לפינוי המעוז, וביקשו ממני ריכוך ארטילרי בזמן החילוץ. רצתי לחמ"ל סיוע של התותחנים וביקשתי מהם ריכוך ארטילרי. הלוחמים החלו לצאת בחסות החשיכה. מאותו רגע שמרנו על דממת אלחוט, כי אם היינו מדברים בקשר המצרים היו שומעים.

"בין מכשירי הקשר נמתח חוט סמוי ביני לבין הלוחמים. חוט שקשר בינינו קשר אמיץ וחזק, בלתי ניתן לניתוק, של שותפות גורל בתוך מלחמה.

"אחד היתרונות שלי שלא הייתי קצינה או גנרל, הייתי חסרת חשיבות ואף אחד לא ידע מה הוא רוצה, ולכן אחרי המלחמה לא באו איתי חשבון. ההיפך, כשכתבתי את הספר ("קולות שתמיד איתי", הוצאת מעריב, 2004 – א.ד) כתבתי שאני זאת שנתנה את הפקודה, או יותר נכון את הבקשה – כי אני לא נותנת פקודות – לצאת מהמעוז. לא רק שהוקיעו אותי, אלא שאמרו כולם – המח"ט, המג"ד, אפילו ברן (אברהם אדן, מפקד האוגדה- א.ד) – 'מה פתאום, אני נתתי את הפקודה'. אבל מפקד מעוז 'מילאנו' כתב באופן מפורש: 'רק ביום ראשון בשעה 22:30 קיבלתי הוראה בקול נשי, אמרו לנו לנטוש, לסגת. האם לא היה זה מההיגיון הצבאי שפקודה כזאת תינתן על ידי מפקד בכיר, שיידע לענות על שאלות מבצעיות טכניות שכרוכות בנסיגה?'"

***

תיקי וידס הופיעה ביום עיון לציון 50 שנה למלחמה בבית לוחמי הגטאות. וידס היא במאית וסופרת. היא עבדה בטלוויזיה החינוכית ובלשכת הפרסום הממשלתי. את יום העיון הנחה חומי קינן.