"מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה שהייתה בה טראומת בגידה, לא רק טראומה של איום על החיים", אומרת פרופ' זהבה סולומון, מומחית בעלת שם עולמי לטיפול בפוסט-טראומה וכלת פרס ישראל בתחום חקר העבודה הסוציאלית (2008). "אנשים יצאו למלחמת יום הכיפורים מתוך תחושה שהממסד לא שעה לאזהרות שלהם, כמו חיילים שישבו על גדות התעלה והתריעו שיש פעילות ולא הקשיבו להם. דבר שני, בימים הראשונים היה חוסר ארגון משווע, היו מצבים שיחידות לא קיבלו מספיק אוכל ותחמושת והייתה תחושה של הפקרה".

תחום המחקר העיקרי של פרופ' סולומון הוא התמודדות עם מצבי דחק קיצוניים, ובמוקד מחקריה החדשניים ופורצי הדרך – נפגעי טראומה, בהם נפגעי הלם קרב, פדויי שבי, נפגעי טרור וניצולי שואה. מחקריה פורסמו בשישה ספרים ובכ-300 מאמרים בכתבי עת מהחשובים בעולם. הסרט התיעודי, והחדשני לזמנו "ערים בלילה" התבסס על מחקר שיזמה בצה"ל ב-1991, ובו ביקשה להעריך את מצבם הפיזי, הנפשי, התפקודי והגופני של מי שנפלו בשבי במלחמת יום הכיפורים.

"הייתה תחושה ששולחים אותך לקרב כבשר תותחים"

סולומון מגדירה פוסט-טראומה כ"סוג של פציעה של הנפש. מצב שבו אדם שהתהלך בעולם במעין אמונה וביטחון, בהכחשה של המוות של עצמו, בידיעה שהוא מוגן, והחוויה הטראומטית שעבר פצעה את הקרום וחושפת את האדם לחרדת מוות אקוטית. אחרי שהפגיעה מתקיימת במציאות, היא ממשיכה להתקיים בנפש השסועה של החייל עצמו.

"האירוע הטראומטי חלף, אבל האדם קשור לאירוע דרך חלומות וסיוטים, חש שכל לילה הוא מתפוצץ, מריח את ריח אבק השריפה, את ריח הגופות, וחווה באופן מתמשך את החוויות הקשות שהוא עבר בקרב. כל גירוי, אפילו רחוק, יכול להתפרש כמזכיר את החוויה. מצד אחד תחושה ש'אני הולך לא מוגן ופגיע, ומצד שני שורה של תסמינים שקושרים אותי לאירוע ואני עושה מאמץ להימנע מהם".

"אנחנו יודעים שלכידות יחידתית היא גורם שמאוד מגן על חיילים מפני הלם קרב. המצב שנוצר ביום הכיפורים היה שהיו פחות גורמי חוסן ויותר גורמי פגיעות"

על הייחודיות של נפגעי פוסט-טראומה ממלחמת יום הכיפורים היא אומרת: "תוך כדי לחימה הייתה תחושה ששולחים אותך לקרב כבשר תותחים, לא שולחים עם מיגון מתאים וכו'. חלק הנבגדות היה מאוד קשה. נוסף על כך זו הייתה מלחמה קשה עם המון הרוגים ופצועים, וככל שיש יותר נפגעים בגוף, יש יותר נפגעי נפש".

פן נוסף, שסומן עד כה דווקא כאחת הנקודות החזקות של ההתגייסות העצומה במהלך המלחמה, גם של יהודי העולם, ראוי לדבריה להדגשה: "בגלל שהיו חיילים שהגיעו מחו"ל ארגנו בצה"ל יחידות לא אורגניות. אנחנו יודעים שלכידות יחידתית היא גורם שמאוד מגן על חיילים מפני הלם קרב. המצב שנוצר ביום הכיפורים היה שהיו פחות גורמי חוסן ויותר גורמי פגיעות. נלחמת ליד אנשים שלא הכרת, ולא הייתה תחושה שהם ילחמו בשבילך".

"זו הייתה הפרעה מביישת, שמבטאת חולשה, כביכול"

לפני 50 שנה המודעות לטיפול נפשי בעקבות הלם קרב ופוסט-טראומה הייתה נמוכה מאוד. סולומון הייתה אחת מהאחראיות להעמקה האקדמית והמחקרית בנושא ולמיצובו כטיפול הכרחי בחיילים השבים משדה הקרב, לצד הטיפול הפיזי.

"כשהייתי סטודנטית ביום הכיפורים, רציתי ללמוד על הסוגייה ולא היה שום מאמר בעברית", היא מספרת. "התפיסה הייתה שאם לא נדבר על זה, זה פשוט לא יהיה. הייתה תחושה של בושה, זו הייתה הפרעה מביישת, שמבטאת חולשה, כביכול.

"צבאות בוודאי לא נמנעים לצאת למלחמה בגלל נפגעי נפש. הפציעות הנפשיות הן חלק טבעי ממצב של מלחמה, והן תמיד בשיעור נמוך מהפגיעות הפיזיות"

"כשהתחלנו את המחקרים, המחשבה הייתה שהלם קרב הוא תופעה קצרת ימים. הוצאת את האנשים מהקרב והם יחזרו לעצמם. עשינו מחקרים עשרות שנים אחרי המלחמה, וגילינו שעשרות שנים אחריה, יש מי שסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית, בהם גם מי שלא סבלו מהלם בקרב. מודעות היא תנאי חשוב קודם כל לזה שיהיה טיפול. כשאין מודעות אף אחד לא לוקח אחריות על הטיפול, ובאמת בצה"ל הוקמה יחידה לטיפול בתגובות קרב. במובן זה צה"ל לוקח אחריות על הפגיעות שלהם".

לאור המודעות ההולכת וגדלה לפוסט-טראומה, יכול להיות, לדעתך, שפחד מפציעות נפשיות של חיילים ישפיע על קבלת החלטות מבצעיות?
"לא חושבת. זה לא עד כדי כך מוטמע. אנשים יכולים הרי להיפצע פיזית. מלחמה היא לא חוויה נעימה, יש סיכון גדול למוות, לנכות. לא נראה לי שבגלל זה מפקדים ישנו את המהלכים שלהם. צבאות בוודאי לא נמנעים לצאת למלחמה בגלל נפגעי נפש. הפציעות הנפשיות הן חלק טבעי ממצב של מלחמה, והן תמיד בשיעור נמוך מהפגיעות הפיזיות".

"לפוסט-טראומטיים הזִקנה היא סיכון גבוה"

סולומון מחלקת את הפוסט-טראומה לכמה סוגים: "במחקרים שלנו בדקנו לאורך זמן את המהלך של ההפרעה, והמהלך הוא מאוד מגוון; יש הפרעה כרונית – כל פעם שבדקנו הם סבלו; יש כאלו שחלו או נפצעו ואחר כך החלימו; יש כאלו שנפגעו, החלימו, ואחר כך ההפרעה פרצה; ויש פוסט-טראומה מושהית. יש מסלולים שונים ומאוד חשוב להכיר בזה כשמנסים לטפל בפגיעה של נפגעי נפש בקרב".

לוחמי יום הכיפורים מגיעים לטיפול גם 50 שנים אחרי המלחמה?
"יש לא מעט כאלה, בגלל תגובות מושהות, ובגלל הבושה וחוסר המוכנות לפנות לעזרה. בגלל זה ובגלל הזִקנה. לפוסט-טראומטיים הזִקנה היא סיכון גבוה. כי כשאתה מזדקן אתה יוצא לפנסיה, אתה מאבד קשרים, יש אובדנים של בני זוג וחברים. יש מי שכל השנים הצליח להחזיק את התכנים הטראומטיים, ובגיל המבוגר הם פורצים ועולים.

"לזה אפשר להוסיף שלב של הערכת החיים שלנו כשאנחנו מזדקנים. אז, באופן בלתי נמנע, בשביל מי שעבר חוויות פוסט-טראומטיות, העיסוק בעבר מעלה את התכנים האלו. זה לא מפתיע שיותר ויותר אנשים ממלחמת יום הכיפורים מזהים אצל עצמם את הקושי ומוכנים לפנות".

"ילדים ונשים של נפגעים הם לרוע המזל בסיכון גבוה"

"באחד מהפרקים של הסדרה "האחת" (סיפורה של טייסת 201, כאן 11 – י.פ), דובר על כך שטייסי הקרב לא דיברו ביניהם, לא על הפחדים ולא על שגיאות בקרבות, שלפעמים עלו בחיי אדם. הדברים לא דוברו, כי הייתה תפיסה שאם הם ידברו הם יתפרקו".

זו תפיסה די רווחת אצל גברים, לא?
"זו תפיסה רווחת בעולם הגברי, בטח לפני 50 שנה. בדור הנוכחי מדברים יותר על רגשות, לא מפחדים לבכות, לא מפחדים להביע אבל. פעם זה כמעט לא היה קיים".

לדבר על הפגיעה תמיד עוזר?
"תלוי במבנה האישיות. מה שמתאים לאחד לא מתאים לשני. זה דור שלם שככה גידלו אותו, שההורים לא דיברו, ולא דיברו על רגשות. היה פחד שאם תדבר על זה אתה תתפרק. זה עניין של מי האדם, יש אנשים שהשתיקה עוזרת להם.

"הפרעה פוסט-טראומטית היא לא רק נחלת החיילים עצמם, אלא כמו אדוות במים, יש אפקט של טראומטיזציה משנית"

"אבל בעיקרון, אם אתה מדבר על הדברים האלה ואתה מודע להם, והם הופכים לחלק מהחיים שלך, ואתה יכול להיעזר באנשים, זה מועיל. התגובה של הסביבה משפיעה מאוד, אם אתה נתקל בכתף קרה כשאתה פותח דברים, זו יכולה להיות פגיעה מאוד קשה. הסביבה צריכה לקלוט ולהושיט יד. למי שטיפול יכול לעזור לו זה הדבר הנכון לעשות, זה לא מתאים לכולם. אווירה שמעודדת טיפול עצמי יכולה ליצור לנו חברה יותר טובה, וגם אנשים שיחיו בצורה יותר טובה".

הפגיעה, מסבירה סולומון, אינה רק בלוחמים: "הפרעה פוסט-טראומטית היא לא רק נחלת החיילים עצמם, אלא כמו אדוות במים, יש אפקט של טראומטיזציה משנית, וילדים ונשים של נפגעים הם לרוע המזל בסיכון גבוה. חלקם הופכים לנפגעים משניים. מעגל הפגיעה גדול יותר ממה שחשבנו. לכן הטיפול צריך להיות לא רק לאנשים שהיו בשדה הקרב.

"אנחנו חברה מאוד אלימה, מאוד אלימה, ככל שהשנים יעברו סביר שתהיה יותר ויותר אלימות, והעובדה שאנחנו נחשפים לכל כך הרבה אירועים טראומטיים לא עוזרת לנו".

מה את ממליצה לבני משפחה שחושבים שהאבא, הסבא או האח צריכים ללכת לטיפול בשל פוסט-טראומה?
"זה תלוי בטיב הקשר. אם זה קשר קרוב, כדאי לבטא את הדאגה ואת האכפתיות, ואם זה נופל על אוזניים קשובות יש דרכים. אבל אי אפשר לחייב אף אחד. אי אפשר לכפות על אף אחד את ההכרה שהוא פגוע. רק אנשי מקצוע יודעים לקבוע דבר כזה. אם אפשר לדבר באופן פתוח ולהעלות את האפשרות שאולי זה קשור לחוויות קשות משנים קודמות, ושיש מקורות של עזרה, זה מועיל. ברגע שיש מודעות יותר גדולה וקבלה יותר גדולה, לפחות חלק מהלחצים המשניים נחסכים. עדיין זה לא כבוד גדול להיות הלום קרב, אבל אנשים מעדיפים את זה על פגיעות אחרות".