"הרצח היה מאה מטר מהבית שלי", אומר ל'דבר' מחמוד זבידאת, בן 71 מבסמת טבעון, על הטבח בחמשת בני משפחת דלאיקה אתמול (רביעי). "הייתי ביישוב, בדיוק יצאתי ליישוב הסמוך נופית, וראיתי כוח משטרה נכנס ליישוב. הבן שלי היה בבית ואמר לי שקרה אסון."

"זה מזעזע, כל היישוב בהלם", הוא מספר בכאב, "אין אבא, אין אמא. אתה מרגיש את העצב באוויר, בענן, בירח. היו לנו שלוש חתונות אתמול, הפסיקו אותן".

"באו משטרה, היו מפגינים מקריית טבעון, יהודים, קראו להם 'בושה, בושה'. ובאמת שזו בושה. צעירי בסמת ירדו למפגינים. זה טוב, הביחד הזה".

"הייתי בבוקר בסוכת האבלים. מחכים שם עם מצלמות ואנשים ומגיעים, כולם 'רוקדים' על האירוע, כל הזרמים הפוליטיים והתנועה האיסלאמית הצפונית. השטח מופקר. בא המפכ"ל, בא בן גביר, קראו להם 'בושה, בושה' והם יצאו. אז כולם באים עכשיו 'לרקוד', וזה כואב. כואב שאתה רואה את המציאות המגעילה, ואין אבא ואין אמא. הרגשה מאוד לא טובה."

האירועים מעוררים אצלו קושי נפשי עצום. "אני נכה צה"ל, פגוע מהצבא, בפוסט טראומה. ב-1970 הייתי ברצועת עזה, לוחם בסיירת רימון. שירתי תחת פיקודם של אריאל שרון ומאיר דגן זכרונם לברכה, ועד היום אני בקשר עם המשפחות שלהם, כמו בן משפחה.

"אבל התקופה ההיא, של רצועת עזה, חוזרת אצלי היום ביישוב שלי. לפחות עשרה אנשים נרצחו כאן בשנים האחרונות, ועוד חמישה עכשיו, זה 15.

"כל מקרה מכניס אותי למקומות שהייתי בהם. יש בתוכי חיה מסוכנת, אני מפחד ממנה שהיא תצא. אני חייב להביא לעצמי את הביטחון בבית, במשפחה, בנכדים. אני כמעט ולא ישן ביישוב."

"אין הנהגה. הפוליטיקאים טוחנים מים"

לדבריו, האלימות והפשע לא התקיימו כאן תמיד. "אני בן 71, לא ילד, מדור המעבר. אנחנו ילדי המדינה. אני חי בבסמת טבעון מ-1966. לפני זה היינו ליד קיבוץ שער העמקים. רק משנת 2000 התחילה כאן אלימות כזו."

יש משהו שלדעתך הממשלה או המשטרה צריכים לעשות ביחס לאלימות ולפשע?
"מה הם יעשו? איפה הם יעשו? השוטרים בורחים להם מהמשטרה, אין להם שוטרים. הם יודעים בדיוק מה יש לעשות, יותר ממך ויותר ממני, לצערנו. זה המצב."

מה אתה מצפה מההנהגה בחברה הערבית?
"אין הנהגה. מסביבי פוליטיקאים מדברים פה, ראשי מועצות. הם מדברים, אבל אני נגעל מפוליטיקאים, שטוחנים מים."

מה כן יכול ליצור שינוי?
"הצבא צריך לקחת את הדברים לידיים. אנחנו לא במקום טוב. האלימות היא תופעה ארצית, והיא מסוכנת מאוד לביטחון מדינת ישראל, כי בשנייה המשוגעים האלה יכולים להתהפך."

"העדר לא רגוע, מפוחד. עוד מעט יחסר לו אוכל"

הוא מוטרד מהמצב במדינה. "המצב הארצי כואב לי יותר ממה שקורה לי ליד הבית. החודש נסעתי 7,500 קילומטר בארץ. העדר לא רגוע, מפוחד, עוד מעט יחסר לו אוכל. יש לי חברים בדואים בכל מיני מקומות אירוח בדרום, אמרו שבראש השנה 30 אחוז ממה שהיו מגיעים בשנים קודמות, לא הגיעו. עצוב לכולם בארץ. אין ביטחון אישי גם. אין לנו כלום, הורסים לנו את הכול, אין על מי לסמוך."

"יש הרבה מה להגיד, אבל בשביל מה להגיד? כולם יודעים. אין מה להגיד. התחושה שלי קיימת אצל המון אנשים שאני מכיר. צריך פשוט לשחרר ולהמשיך הלאה. החיים יותר חזקים מאיתנו, ואין מקום לחלשים, ידרכו עליהם, ימותו. לא תהיה חזק, אתה איננו."

לא מאבד תקווה

למרות הייאוש הכבד, הוא מסיים את השיחה בתקווה. "אני מכיר את השטח, מכיר את הארץ, את הזרמים. יש פה משהו לא טוב שקורה. רע, רע מאוד. חושך על האור. מישהו רוצה לכבות לנו את האור. אבל גם אם לא יהיה לנו אור מהחשמל, יהיה לנו אור מהירח. אני עכשיו מסתכל עליו. החיים יותר חזקים, יש לנו תקווה. אני יודע שיש הרבה כאב בדרך, נגיע לאיזה מקום, ובסוף לאור. באהבה לאדם ולאדמה אני דורך על הכאב, וממשיך אל האור בארצנו".