"תושבי בת ים חווים את העיר כמוזנחת ומדורדרת", אומרת האדריכלית ד"ר דפנה לוין. לתושבים יש, לדבריה, טענות כלפי העירייה וכלפי הוועדות המחוזיות שהזניחו את העיר לאורך השנים. "ופתאום", היא אומרת, "הגיעה מישהי שאמרה שיש פה ערכים ראויים לשימור, זה לא התיישב עם היומיום בעיר".

"מישהי" זו היא עצמה, שכיהנה כמנהלת היחידה לתכנון אסטרטגי בעיריית בת ים, ובמסגרת תפקידה נחשפה להיסטוריה האדריכלית של העיר והובילה את תוכנית השימור שלה. כיום מתגוררת לוין בניו יורק ושותפה בהקמת סטרט-אפ לניהול התחדשות עירונית. בין לבין היא פרסמה, בקיץ האחרון, את הספר "אדריכלות בכפכפים – בת ים  1990-1920" (הוצאת מרכז הבאוהאוס בתל אביב).

"תוכנית השימור", משחזרת לוין, "התחילה בעקבות כתבה בעיתון על מאבק תושבים שהתנגדו להריסת המבנה של קולנוע סביון שנמצא בכניסה לעיר מכיוון יפו. זה היה הטריגר". כשעלה הצורך בתוכנית שימור, גייסו את האדריכלים שמוליק גרור ולילך הראל לערוך סקר מבנים לשימור. "הם הסתובבו בעיר, צילמו ואספו כתובות של בניינים שנראה להם שצריכים לבחון האם הם ראויים לשימור". האדריכלים התבססו על עבודה של הגיאוגרפים ההיסטוריונים ניר כהן וארנון בן ישראל, שפעלו מטעם המרכז לעירוניות ים תיכונית.

אדריכלית ד"ר דפנה לוין. "היה לחץ גדול לרכוש נדל"ן בעיר והיינו צריכים להגיד מה מותר ומה אסור לעשות, כמה פיתוח אנחנו רוצים; כמה לשמר ואיפה הקווים האדומים" (צילום: רועי בושי)

לוין: "הקמנו ועדת שימור שהתחילה להתכנס באופן סדיר פעם בחודש, והכרזנו על הכנת תוכנית שימור".

מה זה אומר?
"שיש רשימה של מבנים לשימור וכל קבלן שמגיש בקשה לבנייה והתוכנית שלו כוללת בניין לשימור, צריך לעבור דרך הוועדה".

לוין הגיעה לעירייה ב-2012, "וכבר היה אז כמעט עשור של עבודה מאומצת להביא את הכוחות היזמיים לתוך העיר. ראש העירייה היה שלמה לחייני, שראה בנדל"ן פוטנציאל של העיר לשפר ולבנות עצמה, להכניס אליה כסף שיזין אותה מחדש ויחייה אותה. עד אז העיר הייתה בקיפאון תכנוני הרבה מאוד שנים".

הסיפורים שהסתתרו בתיקי התיעוד

בת ים נוסדה בשנות ה-20 של המאה העשרים, כשכונה יהודית קטנה על הקרקעות החוליות של ג'באליה, מדרום ליפו, בשטח ששימש בעבר תוואי מעבר לשיירות של סוחרים רכובים על גמלים. שמה היה אז "בית וגן".

לאחר שרכשה את הקרקעות, הזמינה אגודת "בית וגן" את האדריכל היהודי-ברלינאי אלכסנדר ברוולד לתכנן תוכנית בניין למושב עירוני. הוא התבקש לשקף בתוכנית שלו חזון לעיר שתציע חלופה ליפו הערבית ולתל אביב החילונית.

בית הקפה הערבי "סי פאלאס" (ארמון הים) שפעל בחוף בת ים עד 1948 (איור: נמרוד בושי לוין)

"לחיאני רצה לחדש את התוכנית של ברוולד ולשפר את המרחבים הציבוריים של מרכז העיר. לפי תוכנית ברוולד יש בעיר בסיס של גינות כיס, כמו במרכז תל אביב הישן. לחיאני שיפץ גינה-גינה, שתל אותן מחדש, ובגינה ה-70 הוא אמר לאדריכלית הנוף של העיר, יעל מוריה, 'בואי נעשה ביאנאלה בעיר'. אז כשהגעתי לתפקיד כבר הייתה הבנה שהעיר יכולה למנף את הצפיפות שלה והאיכויות שלה כעירוניות אינטנסיבית, בשביל להתחיל להזרים אליה כסף וכוחות פיתוח חדשים".

מאז 2008, "היה לחץ מאוד גדול מצד קבלנים לרכוש נדל"ן בעיר ואנחנו היינו צריכים להגיד איך מחליטים מה מותר ומה אסור לעשות, כמה פיתוח אנחנו רוצים; כמה לשמר ואיפה הקווים האדומים. זה ייצר המון עבודה לוועדות השימור, בגלל שהפיתוח היה בשיאו".

קולנוע סביון. המאבק נגד הריסתו היה הטריגר להכנת תוכנית השימור לעיר (איור: נמרוד בושי לוין)

היזמים נדרשו להכין תיקי תיעוד לבניינים המיועדים לשימור בתחומי השטח שאותו ביקשו לפתח. "התחילו להגיע למשרד שלי תיקי תיעוד עם הסיפורים של הבניינים. תיק תיעוד הוא גדול, מודפס על נייר בגודל A3 שתופס הרבה מקום. בכל תיק תיעוד יש גם מחקר היסטורי, והסיפורים שהגיעו היו מאוד מעניינים".

לוין, חוקרת עירוניות ותהליכי ג'נטריפיקציה, למדה גם תואר ראשון ושני בספרות, והסיפורים מתיקי התיעוד עוררו את סקרנותה: "אמרתי לעצמי שבעצם יש פה 25 מחקרים היסטוריים של סיפורים שלא סופרו, והתחלתי לנסות לחשוב איך אפשר לספר את הסיפור של העיר".

איך אפשר?
"החלטתי לספר את ההתפתחות של העיר דרך הבניינים. זה היה קשה, לא היה רצף. תיקי התיעוד היו ספורדיים. כשעשו את הסקר של השימור, הסוקרים הלכו ברחובות וחיפשו בניינים. הם לא עשו את זה דרך הסיפור ההיסטורי, מעשור לעשור, איך שהדברים התפתחו. בדיעבד זה קצת מזכיר את סיפור ההתפתחות של העיר, שהתחילה בהגרלה של מגרשים לאנשים פרטיים, אבל לא היה פיתוח משותף כי כל אחד פיתח את המגרש שלו. גם העיר התפתחה ככה".

לוין הייתה צריכה לספר את הסיפור מתוך איסוף של נקודות. "ישבתי בסופי שבוע, בלילות, לקחתי חופשים כדי לעשות את זה. בחרתי ב-12 פרקים כדי שתהיה לי איזו כרונולוגיה. חששתי ואני עדיין חוששת שעשיתי טעויות. אבל אף אחד עוד לא הגיב בינתיים".

"הקופה העירונית הייתה ריקה"

הספר, שהוא קטלוג אדריכלי מרשים, הפך לפרויקט משפחתי עם צילומים שצילם בן זוגה של לוין רועי בושי, ואיורים שאייר בנם, נמרוד בושי-לוין, לצד מפות וחומרי ארכיון. כל פרק נפתח בנקודת ציון ספרותית שבה מופיעה בת ים. כמו למשל: ״שמונה בערב. בת ים. אוגוסט 2003. ואני עוד חי" (אסי דיין, ב"חיי ושקרים אחרים"), או "בקיץ בשנת ארבעים ושש אמי ואבי שכרו חדר נופש בדירה של חייט מבת ים. לילה אחד התעוררתי לקול שיעולים שלא היו שיעולים, והייתה זו פעם ראשונה בחיי ששמעתי איש זר מבוגר בוכה מעבר לקיר…" (עמוס עוז, ב"אותו הים").

תחנת הנוטרים. מבנה שכלל קומת מגורים מעל קומה מסחרית, במבנה התגורר מפקד האזור של ההגנה, מאיר ירקוני (איור: נמרוד בושי לוין)

ספרה של לוין משלב את הרעיונות הגדולים של הציונות והפרחת השממה מדרום ליפו עם סיפורים אישיים שהגיעו אליה מוותיקי העיר וצאצאיהם. "כל החומרים שיש בספר באו משניים וחצי ארגזים של תמונות, גלויות וגזרי עיתונים שאספו ותיקי בת ים. היה להם חדר בספרייה העירונית, ומתחת לשולחן שקיבלו הם הניחו את הארגזים. הייתה סריקה ראשונית ולא איכותית של החומר שהתגלגל למוזיאון האמנות בעיר. מישהי שם ידעה שהאוסף קיים ושלחה אותו לגנזך המחוזי באשקלון. למזלי, לפני שהיא שלחה את הארגזים היא סרקה את החומר באיכות שיכולתי להשתמש בהם".

נהנית משיתוף פעולה?
"זה מוזר, אבל בקרב תושבים רבים ויוצאי העיר הייתה התנגדות לדיבור מהסוג הזה על בת ים. רבים מאוד שונאים את המקום הזה ולא רואים אותו כדבר שראוי לשימור. הם רואים בזה פעולה מתנשאת שעוצרת את כוחות הפיתוח שיאפשרו לעיר לצמוח, 'עזבו אותי מההיסטוריה, אנחנו צריכים ורוצים להתקדם'. אני הייתי בצומת הזה בין הרצון לפתח ולאפשר למעמד הבינוני והבינוני-נמוך להוריש לילדיהם משהו שיהיה באיכות גבוהה, אבל בעצם זה שאני כותבת את ההיסטוריה של העיר, אני נתפשת כמישהו שמתנגד לפיתוח".

איך את מסבירה את זה?
"לתושבים יש תחושה שהם צריכים להילחם על דברים שהם לגמרי רגילים בערים אחרות. כשעבדתי בעירייה ועשינו תוכניות פיתוח, הטענות שהיינו שומעים היו למה אין תאורה בלילה ברחוב, או למה לא מפנים את הזבל בזמן. הקופה העירונית הייתה ריקה וענייה. מאז העיר עברה תוכנית כלכלית לייצוב, אולי עכשיו המצב יותר טוב, אבל כשהייתי שם הקופה הייתה ריקה. זה חוסר שוויון בין העיר לערים אחרות, וזה לא תקין. זה היה קצת מוזר וקצת לא, שהפכתי כתובת. אני לא מרגישה את עצמי כדוברת של העיר. אני לא בת-ימית אקטיביסטית שלוחמת לצדק של העיר".

"כל הכלכלה יושבת על חוסר שוויון בין ערים"

הניסיון של בת ים למנף או להשתמש בהתחדשות העירונית כדי לחדש את התשתיות שלה הוא, לדברי לוין, "תוצר של חוסר שוויון שקיים במדינה, שכל עיר 'חופשית להתמוטט לבד'. המצב הוא של חוסר שוויון בין ערים בתוך המטרופולין של גוש דן, ובזה התושבים צודקים לחלוטין. מה שתושב מקבל עבור חינוך ותרבות נמוך מאוד לעומת תל אביב, ראשון לציון או חולון. זה קשור להכנסות משטחים מניבים וארנונה מעסקים. כל הכלכלה יושבת על חוסר שוויון בין הערים".

וזה בא לידי ביטוי גם בסיפור ההיסטורי של העיר.
"כמובן, המדינה ריכזה את הכוחות הפיננסים בתל אביב והערים שסביבה הזינו אותה. רוב האוכלוסייה של בת ים עובדת בתל אביב ומזינה אותה. על הבסיס הזה היו בעבר טענות מצד העירייה ודרישה לחלוקת הכנסות עם תל אביב, 'אנחנו כוח העבודה של תל אביב, מאפשרים לה להתקיים, ולא זוכים מהרווחים שהדבר הזה מניב'.

"זה לא נבנה ככה בבסיס ההיסטורי. בת ים נבנתה כעיר עובדים, וכך גם תל אביב וחולון באותם עשורים. בשנות ה-30 וה-40 הן בנויות די דומה. אבל בבת ים היה משהו יותר חלוצי, כי היא התנתקה מהבנייה התל אביבית שהייתה כבר נוכחת וניסתה לעשות משהו יותר עצמאי, במנותק מרצף הבנייה התל אביבי".

שיכון הפועל המזרחי. שמונה מבנים דו-משפחתיים וחד-קומתיים. לכל יחידה הוקצה שטח להתרחבות עתידית (איור: נמרוד בושי לוין)

"אחרי קום המדינה חל מפנה. על הקרקעות שהולאמו על ידי המדינה נבנו שכונות על ידי המדינה. חצי ממסדיות וחצי קבלניות. גם בתל אביב נעשה דבר דומה עם שכונת יד אליהו ומזרח העיר, לעומת שכונת שפירא והשכונות ממערב. רק שבתל אביב האיילון עושה את ההבדל ומותח קו. בבת ים זה בתוך המרקם הבת ימי".

מעון עולים במרכז המסחרי. נבנה בשכונת רמת יוסף בשנת 1961 כמבנה זמני לשיכון עולים (איור: נמרוד בושי לוין)

ואז הגיעה העלייה מברית המועצות לשעבר.
"כן, נבנו שיכונים. דבר יפה שמצאנו בבניינים שנבנו בשנות ה-70 עבור העולים הוא שילוב של יצירות אמנות על הבניינים; יצירות שמשלבות מוטיבים יהודיים וישראליים עם הסמלים של חברות הבנייה, בהרבה סגנונות – גם עבודות פסיפס שהיו מאוד באופנה וגם תבליטים. זאת ממש תופעה מדהימה. דבר כאילו קטן שרציתי להאיר ולהכניס ליומיום של האנשים שגרים שם. אבל לצערי ראיתי איך העיטורים האלו הולכים ונעלמים. לא הכרזנו על זה לשימור כי מדובר בעבודות יחסית קטנות, מתחת לתיבות הדואר, בתוך הבתים, לא משהו כמו מבנה שהוא חשוב.

עיטורים על בניין. רחוב אצ"ל 12. "מצב תחזוקתי גרוע. מסובך לקלף לשמר ולהחזיר" (צילום: רועי בושי, 2022)

עיטורים על בניין. רחוב יוספטל 73. "הרבה מהתבליטים כבר נהרסו או שכיסו אותם בקרמיקה" (צילום: רועי בושי, 2022)

"במהלך העבודה על הספר ב-2022, רציתי שנצלם את העיטורים האלה. הלכנו למקומות האלו והרבה מהתבליטים כבר לא היו. הם נהרסו או שכיסו אותם בקרמיקה. הם היו במצב תחזוקתי גרוע. מסובך לקלף לשמר ולהחזיר. לבניין שעושה שיפוץ לא סביר להתעסק בזה".

בית הכנסת האוהל. "פנינה אדריכלית בין סגנונות שונים ובין תקופות שונות. יש שם משהו מיוחד, מאוד מאוד יפה" (צילום: רועי בושי, 2022)

יש מקום בעיר שאת מחוברת אליו במיוחד?
"אני מאוד אוהבת את בית הכנסת האוהל בשכונת רמת יוסף. בעיניי הוא אחד המבנים היפים בעיר. הוא נחבא אל הכלים ולא כל כך רואים אותו, אבל כשמגיעים אליו רואים את היופי שלו. הוא פנינה אדריכלית בין סגנונות שונים ובין תקופות שונות. יש שם משהו מיוחד, מאוד מאוד יפה. ולדעתי הוא נמצא היום בין תוכניות גדולות של פינוי בינוי שקורות סביבו. אני לא חושבת שמישהו לקח על עצמו לשמר אותו או לתחזק אותו. גם כשעשו את תוכנית השימור הוא נפל בין הכיסאות".