יוסי חליוה (57), סמנכ"ל שרשרת האספקה ב"ד"ר פישר", עובד בחברה 36 שנה, "יותר מחצי מהחיים", כדבריו. הוא הגיע כעובד זמני, לשנה אחת, כשהיה בחופשת שחרור מהצבא וחיפש עבודה במשמרת ערב בזמן ששיפר בגרויות לקראת לימודים באוניברסיטה. "לא נתנו לי ללכת. מנהל התפעול אז, שכיום הוא המנכ"ל, אמר לי: 'לך תלמד משהו שקשור לעבודה ותישאר איתנו'.

"נשארתי, למדתי הנדסאות תעשייה וניהול. עם הזמן התפתחתי, התקדמתי, עשיתי תפקידים מגוונים בחברה. בהמשך תכננתי והקמתי מרכז לוגיסטי ענק לחברה בצריפין. למדתי פה תואר ראשון ותואר שני. אפילו את אשתי הכרתי בעבודה. זה בית שמאפשר לך ללמוד, להתפתח, לצמוח".

יוסי חליוה. "זה בית שמאפשר לך ללמוד, להתפתח, לצמוח" (צילום: מאיה רונן)

חליוה אינו יוצא דופן. "הרבה עובדים בחברה בוחרים להישאר להרבה שנים", הוא מספר, "יש לנו עובדים ותיקים מאוד שנמצאים איתנו כבר עשרים, שלושים וארבעים שנה. אנחנו מתמחים במערכות יחסים ארוכות טווח. פחות בעניין של פלירטים. חשוב לנו לפתח אנשים מתוך הבית. כשנפתחת האפשרות, תמיד ההעדפה פה תהיה שמישהו מהבית יצמח. אם יש את הכישורים, נתמוך בכל היתר: לימודים, הכשרה, מנטורינג. אנחנו מעדיפים את האנשים שלנו, שמחוברים לדי.אן.איי של החברה".

לחברה מפעלים בבני ברק ובגליל, בהם מועסקים כ-700 עובדים. במתחם ד"ר פישר באזור התעשייה ליד טבריה מועסקים עובדים בשני מפעלים המייצרים תמרוקים ומגבונים סטריליים.

"במפעל שלנו עובדים מכל הפסיפס הישראלי: יהודים, נוצרים, מוסלמים, צ'רקסים, דרוזים, בני מנשה, יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה", מספרת ד"ר נורית הראל, בתו של הד"ר המוכר במדינה, ד"ר (אלי) פישר. "כולם עובדים יחד כתף לכתף. גם בתקופות מתח ביטחוני, וגם מתיחויות אחרות לא נכנסות למפעל או להסעות. העובדים דואגים אחד לשני".

הראל (55), אמא לארבעה, מכהנת כיו"ר החברה עם אחותה סיגל בר-און. "לי ולאחיותיי היה המזל לבחור את דבורה וד"ר אלי פישר כהורים שלנו", היא אומרת, "הם היו בין הסטארטאפיסטים הראשונים במדינה".

המשפחה: "גדלנו לתוך התעשייה"

דבורה ואלי פישר, המייסדים, הכירו ונישאו בירושלים. אחרי שהות של מספר שנים בארה"ב, שם עבד פישר בחברת רוקחות, חזרו לארץ ופישר עבד במשך תקופה קצרה כשכיר. "אבא החליט שזה לא בשבילו", מספרת הראל על הקמת החברה, "אמא נתנה לו שנתיים, להקים חברה ולנסות את מזלו כעצמאי. כולם מסביב אמרו: 'אלי חזר מארה"ב כי לא הצליח שם, ועכשיו הוא מסתובב ברחובות מובטל ואומר לכולם שהוא מקים חברה'".

אבל הוא הקים. השנה הייתה 1965. בתחילה ייצרו במפעל שהוקם בבני ברק תרופות לעיניים ולעור, לפי פורמולות שהד"ר קיבל מהחברה שבה עבד בארה"ב. בני הזוג עבדו בעצמם והעסיקו שלוש פועלות.

""לא היה דבר כזה לנסוע לאילת בלי לעצור בכל בתי המרקחת בדרך". דבורה וד"ר אלי פישר, מייסדי החברה (צילום: אלבום פרטי)

לפני 12 שנים, כשמלאו לד"ר 75, הוא החליט לפרוש מניהול יומיומי והציב בפני בנותיו, נורית, סיגל ודפנה, שתי אפשרויות: למכור את החברה או לנהל אותה. "אנחנו תעשייניות בנשמה", אומרת הראל. "סיגל ואני החלטנו לקחת את המושכות. גדלנו לתוך תעשייה".

בחופשות הקיץ הן עבדו במפעל כפועלות ייצור ומרכזניות. "היה כיף לא נורמלי. אז עוד לא היו המכונות האוטומטיות, והיינו מקפלות את הקופסאות בעצמנו. עד היום יש לי את התנועה הזאת של הקיפול באצבעות. סיגל הייתה הכי זריזה. אף אחת מהפועלות לא רצתה לעבוד איתה כי היא תמיד השיגה אותן. אני הייתי בסדר".

התעשייה שזורה בחיי המשפחה. "לא היה דבר כזה לנסוע לאילת בלי לעצור בכל בתי המרקחת בדרך. אמא הייתה אחראית אבטחת איכות ומנהלת החשבונות. ככה גדלנו, בתוך זה".

למרות זאת, כל אחת מהן פנתה תחילה לכיוון אחר. סיגל התמחתה ביחסים בינלאומיים ומנהל עסקים; דפנה למדה הנדסת מחשבים בטכניון ובהמשך פנתה לפסיכולוגיה וריפוי באומנות; הראל פנתה לביוכימיה. "ההורים רצו שאלמד מקצוע, שאם פעם יקרה משהו למפעל, לא אהיה תלויה באף אחד. אז הלכתי ללמוד רוקחות. זה מקצוע מרתק, מאוד נמשכתי לכיוון הזה ותמיד יש עבודה".

"ריח של אולטרסול זה קיץ, ריח של ים"

את דרכה החלה הראל כמפתחת מוצרים בחברה, ועסקה, בין השאר, בפיתוח קו מוצרי אולטרסול. כשנחשפה למאמר בכתב עת מדעי שטען שמסנני קרינה מסרטנים, החליטה לחזור לאקדמיה. "הלכתי לבית ספר לרפואה, למדתי תואר שני בגנטיקה של האדם ובדקתי האם מסנני קרינה מגינים על הדי.אן.איי. התשובה היא – כמובן שכן. היום זה ידוע לכולם".

תכשירי ההגנה של החברה מפני שמש, המוכרים כיום ונמכרים גם בעולם, נבדקים במעבדות החברה במכשיר (ספקטרופוטומטר) שהוא מעין "שמש קטנה", הבודק את רמות קרני ה-UV שהמוצר בולע.

"החלטנו לקחת את המושכות. גדלנו לתוך התעשייה". האחיות סיגל בר און (מימין) ונורית הראל, יו"ריות חברת ד"ר פישר (צילום: מאיה רונן)

"כשהייתי ילדה", מספרת הראל, "הייתי שוכבת על החוף עם החברות שלי. הן עם שמן שיזוף, ואני עם אולטרסול 8. נחשבתי לחנונית. את הנזקים המצטברים, לצערי, אנחנו רואים עכשיו. אז לא ידענו. כמובן שהרבה השתנה מאז, ההגנה יותר גבוהה, יש הבדל במרקמים, באריזות. היום הרבה יותר קל להשתמש בספריי ורול-און, אבל הריח נשאר. זה משהו שאנחנו מאוד מזוהים אתו. ניסינו כמה וריאנטים אבל כלום לא תפס. ריח של אולטרסול זה קיץ, ריח של ים. אשכול נבו כתב באחד הספרים שלו שכשהיה ילד הלך לאיבוד בים וחיפש את אמא שלו, אבל לא מצא אותה כי כולם הריחו מאולטרסול. כל כך התרגשתי כשקראתי".

אחרי התנסות של כמה שנים בעבודה מחוץ לחברה ("עבדתי  בסטרטאפ בתחום טיפוח העור וזו הייתה חוויה מדהימה שלמדתי ממנה המון"), וניהול חממה בתחום הביוטכנולוגיה ("למדתי לבנות חברה"), הראל שבה הביתה. "היציאה החוצה הייתה בית ספר רציני מאוד", היא אומרת, "היום להגיד שאני הבת של ד"ר פישר זו גאווה גדולה עבורי".

האתגר: לחבר את העובדים לדי.אן.איי של החברה

ב-2012 הוחלט להעביר את מפעל התמרוקים מבני ברק לטבריה. חליוה ניהל את האתגר המורכב. "להעביר מכונות זה קל", הוא מסביר, "עוד מהנדס, עוד מכונאי, הציוד זה לא בעיה. לאתר ולהכשיר אנשים ברמה הדרושה זה קשה".

קו ייצור במפעל התמרוקים (צילום: מאיה רונן)

חלק גדול מהעובדים גויסו מטבריה והסביבה לפני המעבר. במשך שנה נסעו למפעל בבני ברק, כל בוקר, והוכשרו לעבודה במערכים שונים במפעל: בייצור, באריזה וכו'. "ללמד את העבודה הטכנית היה החלק הקל, העבודה האמיתית הייתה לחבר את העובדים לערכים של החברה, לבנות הזדהות עם המוצרים, להכיר את רוח החברה ולהפנים את הדי.אן.איי שלנו. כשעברנו הם היו השלד שעליו בנינו את מצבת העובדים. הצוות התגבש עם השנים, מאוד מלוכד, מחויב, מאוד ישראלי".

על פס הייצור: עבודת כפיים וטכנולוגיה מתקדמת

חיים זגורי (42), אב לשלושה, מתגורר בטבריה. הוא ראש צוות במחלקת הייצור, עובד בחברה 10 שנים. הוא היה בין המגויסים הראשונים בצפון, ונשלח להכשרה בבני ברק. "עבדתי במלונאות ומיציתי את העבודה במשמרות, שבתות וחגים. היה יותר קשה כי כבר היו לי ילדים. למדנו את העבודה, את תהליך הייצור, החומרים. זה לא היה קרוב למשהו שהכרתי. הלכתי בראש פתוח ללמוד משהו שלא עשיתי מעולם, ולא ידעתי למה אני נכנס. גיליתי שזה תחום באמת מעניין ונשאבתי אליו. אני פה באהבה ובשמחה, רואה את עצמי ממשיך לעבוד במפעל עוד שנים. התחלתי בתור עובד מן המניין, עשיתי הסמכה במשך חודשים ארוכים, עד שקיבלתי את המפתחות להפעיל את המערך הזה והתקדמתי לתפקיד ראש צוות. אני רוצה להגיע כמה שיותר גבוה".

חיים זגורי (משמאל) באולם השקילה. "רוצה להגיע כמה שיותר גבוה" (צילום: מאיה רונן)

במחלקת הייצור בטבריה מיוצרים רוב מוצרי החברה. "יש לי הרבה אחריות. טעות קטנה שלנו מתורגמת ל-28 אלף או 56 אלף בקבוקים. עובדים קשה, יש תקופות מורכבות ועמוסות, נגיד לפני הקיץ כשמייצרים הרבה מתכשירי ההגנה מהשמש".

תהליך הייצור משלב עבודת כפיים וטכנולוגיה מתקדמת. "הכול מחובר למערכות מידע", מספר זגורי, "כל מוצר מקבל תעודת זהות מיוחדת, כך שאנחנו יכולים לעקוב אחורה מכל בקבוק שנמצא אצל הלקוח, לדעת איפה מילאו אותו, ומי שקל את החומרים. מאחורי כל מוצר עומדים אנשים".

במחלקת האריזה: למנהל יש אוזן קשבת

אלכס קרלוב (49) מקצרין, אב לשלושה, מנהל מחלקת האריזה, עלה מאוקראינה ב-1996. "התחלתי בתור ראש צוות, ותוך כדי העבודה סיימתי תואר ראשון בכלכלה. אני אוהב את העבודה, יש פה אנשים טובים".

"יש פה אנשים טובים". אלכס קרלוב (מימין) ויוסי חליוה במפעל (צילום: מאיה רונן)

עירית סופר (40, אמא לשניים מטבריה, אחראית על עמדת התוויות: "לאלכס, המנהל הישיר שלי, יש אוזן קשבת. במפעל עובדת אוכלוסייה מגוונת, והוא מתייחס לכולם בכבוד. חשוב לי שיודעים להעריך אותי".

סופר עובדת במפעל 10 שנים. "אני מתפרנסת פה בכבוד כבר הרבה שנים. להיות אמא עובדת ומפרנסת זה לא פשוט. יש פה קשב וניסיון לעזור. כשהתקשרה הגננת כי לבן שלי עלה החום, הייתי באמצע העבודה ולא ידעתי מה לעשות. נכנסתי אל אלכס למשרד והתחלתי לבכות. אלכס הקפיץ אותי מיד לאסוף את הילד. לקחתי אותו לאמא שלי, נתתי לו תרופה וחזרתי לעבוד. זה לא מובן מאליו שהבוס אנושי וקשוב".

יחסי עבודה: "כשנוצר קשר בינאישי זה מאוד מקל על העבודה"

גם חליוה נוהג לקיים שיחות עם העובדים בכל הזדמנות. "אנחנו לא מושלמים, ולכן הדלת פתוחה ויש קשב. למרות שיש לנו מחלקת משאבי אנוש מאוד פעילה, הרבה פעמים פונים אלי להכוונה, באים להתייעץ בקשר למשברים אישיים. מתייעצים לאן ללכת כשצריך טיפול מיוחד, למי לגשת. זה חלק מהשגרה.

"אני מעודד גם את אנשי הרכש ומי שעובדים מול לקוחות: תכירו את האנשים שאתם עובדים מולם בממשקים השונים. תיסעו אליהם, תיפגשו, תצרו יחסי עבודה טובים. כשנוצר קשר בינאישי זה מאוד מקל על העבודה. מעבר לחובה שיש לספק או לקוח כזה או אחר, לא רק כי אני מזמין ממך, אז זה שווה לך כסף. כשאני מדבר עם מישהו פרונטלית, והוא מכיר את הפנים שלי, נוצרת מחויבות בין אנשים. אותה התפיסה מובילה אותי מול העובדים".

הראל: "אנחנו מלווים את העובדים בשמחות וברגעים קשים. כולם חשובים כי בסופו של דבר זה פאזל. אם נוציא את אחד החלקים לא יהיה פה כלום. הערבות של החברה לעובדים מתבטאת בכל מיני אופנים. אם מישהו צריך ניתוח מיוחד לבת שלו, אם הבן או הבת צריכים לימודים, ברור שעוזרים. אם יש לעובד תקופה קשה בבית, אז משחררים לשעות אוורור. המון דברים קטנים. זה כל הזמן, בשוטף. לצערנו לכולנו יש תקופות קשות. לפעמים צריכים תמיכה מהסביבה, ואת זה יש פה די הרבה. אנחנו עובדים עם אנשים ויש לנו קשר ארוך שנים. זאת האחריות שלנו לעובדים שלנו, כמו גם ללקוחות ולספקים שלנו. אנחנו לא מחליפים ספקים בקלות. והלקוחות שלנו באמת נאמנים ועוזרים לנו כשצריך".

במפעל המגבונים: "התחושה היא ממש כמו בית"

מאיר פניר (48), אב לארבעה ממושב מרחביה ליד עפולה, הוא מנהל התפעול של מפעל המגבונים כבר שמונה שנים וחצי. בהשכלתו הוא מהנדס תעשייה וניהול. במפעל המגבונים 80 עובדים, הצעיר בן 23 והמבוגר בן 66. "יש במפעל עובדים מאוד ותיקים", אומר פניר, "אוכלוסייה מבוגרת ויציבה. אנשים שצמחו במפעל והולכים עם החברה כבר למעלה מ-20 שנה. מנהל הייצור עובד פה כבר 35 שנה. בשבילנו זה מאוד נוח שיש עובדים ותיקים שיודעים את העבודה ואפשר לסמוך עליהם. לי זה אומר שכנראה טוב להם פה. התחושה היא ממש כמו בית".

קו ייצור במפעל מגבוני העיניים של ד"ר פישר בטבריה (צילום: מאיה רונן)

העובדים – גברים, נשים, יהודים, ערבים, צ'רקסים ודרוזים, ותיקים ועולים חדשים. "כל הפסיפס הישראלי פה, הרבה שנים ביחד", הוא אומר, "אפילו בתקופות הכי מורכבות או בעתות מלחמה, המתיחות מנוטרלת. אולי מכיוון שעובדים בקצב המכונה אין כל כך זמן לחשוב. מי שעובד ליד אנשים שונים ממנו במשך כל כך הרבה שנים כבר לא מסתכל על אנשים דרך סטראוטיפים. כשרואים מעבר לסטראוטיפ יש מקום לכולם".

המגבונים מיוצרים בתהליכים מורכבים, במכונות שתוכננו ועוצבו, לדברי הראל, במידה רבה הודות לרעיונות ודרישות של העובדים. "יש לנו גאווה גדולה סביב הטכנולוגיות שנכנסו, ולא קיימות בשום מקום בעולם".

מוצרים: איך נולדים רעיונות

גם הרעיונות למוצרים מגיעים, לדבריה, מכל מיני כיוונים. "כבר הרבה שנים שיש לנו סבון לתינוק ושמן אמבט לתינוק. אחת העובדות סיפרה שהיא מערבבת אותם בבית יחד, כדי שהתינוק יקבל גם סיבון וגם סיכוך. כך עלה הרעיון לייצר מוצר מעורבב. זה יכול לבוא מכל אחד", אומרת הראל. "למזלנו, לדמיון ולצרכים אין סוף. אנחנו מאוד פתוחים להקשיב".

בימי הקורונה, למשל, התברר כי השימוש התכוף באלכוג'ל ייבש את ידי הצוותים הרפואיים בבתי חולים. מעבדות ד"ר פישר פיתחו אלכוג'ל לבתי חולים שמכיל חומר לחות, שמונע התייבשות.

במעבדה: "המדע זה הדבר הכי חשוב לנו"

יובל קרן (45) ממושב שדה אילן, הוא מנהל המעבדה. עובד בחברה 5 שנים וחצי. "כשאומרים 'זה בדוק' מתכוונים אלינו", הוא מתגאה. "הגעתי למפעל אחרי שעבדתי במפעל טבע בירושלים ובחברת ביוטכנולוגיה בחיפה. מצאתי פה סביבת עבודה הרבה יותר משפחתית".

במעבדות החברה עובדים יותר מ-30 מדעניות ומדענים, בסיוע מכוני מחקר חיצוניים. המעבדה אחראית לבדיקה של המוצרים מחומרי הגלם ועד המוצרים הסופיים. הראל: "המדע זה הדבר הכי חשוב לנו. החדשנות במוצרים שלנו היא אף פעם לא 'קולור קוסמטיקס', אלא ממש טיפולית".

צוות המעבדה. מימין: אירה, שיר נבות, ספיר יאיר, עביר ויובל קרן. יאיר: "אין את הקרירות של מקום גדול ומנוכר" (צילום: מאיה רונן)

ספיר יאיר (38) מפוריה, אמא לשלושה, מהנדסת ביוטכנולוגיה, עובדת במעבדה כחמש שנים. לד"ר פישר הגיעה מיד עם סיום לימודיה. "אני מתפתחת פה מאוד, במיוחד בהשוואה למעבדות בצפון. יש המון מה ללמוד, יש מכשור משוכלל. הבאתי את שלושת ילדי כשאני בד"ר פישר. זה המקום הכי כיף שיכולתי לגדול בו, גם כאמא וגם בתחום המקצועי שלי. טוב לי פה, אז אני נשארת".

בעלה איש הייטק. "אני רואה את השעות שהוא עובד ומתי הוא חוזר הביתה. אני רואה את הלחץ שהוא נתון בו. גם לנו יש יעדים לעמוד בהם, אבל אין עלי לחץ אטומי, והעבודה היא באווירה משפחתית וחמה. כיף לי לבוא לפה, זה משהו אחר בהרגשה, אין את הקרירות של מקום גדול ומנוכר. יש לי בוס, שאין דברים כאלה".

בהשוואה לחברות לספסל הלימודים שעובדות בחברות ביוטכנולוגיה, היא חשה בת מזל. "החיבור הזה והעובדה שאני לא צריכה לוותר על ההתפתחות המקצועית שלי כדי להיות אמא, זה מאוד חשוב. אין את זה בכל מקום".

שיר נבות, מהנדסת כימיה: "לפעמים העובדה שאנחנו רק נשים זה מאתגר, אבל אנחנו מתחברות ומאוד מחזקות אחת את השנייה. זה נחמד, כי יש לנו הרבה במשותף".

בחנות המפעל: "יש לקוחות שהפכו לחברים"

סיגל נחום (53) מטבריה, אמא לשלוש בנות וסבתא לשלושה נכדים, עובדת במפעל כבר 19 שנה, מוכרת בחנות המפעל שבקומת הכניסה: "בכל האזור מזהים אותי בתור 'סיגל ד"ר פישר'. יש פה אווירה של בית. גם מי שבא לקנות מרגיש בבית. הילדות שלי גדלו פה ובאו לעבוד בחופשות הקיץ.

"למרות שהחנות ממוקמת באזור התעשייה ולא באמצע הקניון, אנשים באים במיוחד. יש לקוחות שהפכו להיות חברים. אנשים שמגיעים באופן קבוע כבר שנים ויודעים שאני פה.

"אני אוהבת את העבודה, האינטראקציה עם האנשים, הקשר שנוצר. אנשים יודעים שיש עם מי להתייעץ. למרות שמאז הקורונה אנשים קונים יותר באונליין, עדיין חוויית הקנייה ממישהי אמיתית, שמכירה אותך, שאת סומכת עליה, את זה אין באינטרנט. זאת חוויה אחרת וזה מאוד מספק".

מחלקת השיווק: גאווה בייצור מקומי

סמנכ"לית השיווק, עינת פרידמן, אמא לשני בנים מאבן יהודה, עובדת בד"ר פישר כשנתיים: "יש לי סיפוק גדול מלהיות שותפה בפיתוח והשקה של מוצרים בארץ. עבורי זה משמעותי. עבדתי במפעל לוריאל במגדל העמק שנסגר, ובמפעל סוד של הנקל בחיפה שנסגר. אני מכירה גם עסקים של יבואנים. בתפקיד הקודם שלי ניהלתי את חטיבת קולגייט-פלמוליב בשסטוביץ'. בעידן הציני שלנו זה נשמע קצת מצחיק, אבל דווקא בגלל זה אני מאוד שמחה וגאה לעבוד בחברה יצרנית שהמפעלים שלה בישראל".

עינת פרידמן, סמנכ"לית שיווק דוקטור פישר. "יש לי סיפוק גדול מלהיות שותפה בפיתוח והשקה של מוצרים בארץ" (צילום: מאיה רונן)

"אנחנו ישראלים מאוד גאים", אומרת הראל, "כך גם גידלנו את ילדינו. לא רואים אופציה אחרת. ציונות מבחינתנו זו לא בושה. אנחנו מייצרים בארץ ומייצאים כ-30% מהתוצרת שלנו. חשוב לנו לייצר מישראל. חבר שלנו הקים לפני כמה שנים מפעל בהולנד. העלויות שלו נמוכות ב-30%. המפעל שלו לא יותר יעיל, פשוט אין לו את הרגולציה, האגרות והגביות המיותרות שיש לנו. אבל אנחנו רואים ערך בזה שהתעשייה תישאר פה. חשוב לי לייצר בארץ, בפריפריה. רק לחשוב על כמה משפחות מתפרנסות מהמפעל הזה. זה באמת עוזר לישון טוב בלילה".

צרת הרגולציה: "שמים עלינו משקולות שאין על יבואנים"

ההתמודדות עם הרגולציה העודפת והתחרות עם היבוא מאתגרים, אפילו חברה מבוססת כמו ד"ר פישר. "יש היום גישה שמעדיפה יבוא על פני תוצרת ישראלית", אומרת הראל, "יש המון רגולטורים שלכל אחד מהם דרישות משלו: ארנונה, כיבוי אש, משרד הבריאות, הגנת הסביבה. מדינות מתוקנות מרכזות את הכול במקום אחד עבור התעשיינים, יש כתובת אחת, ורוצים לעזור לך לייצר. פה אין את זה. במקום שיעודדו, מטילים הרבה קשיים.

"הייתי בהמון דיונים בוועדות בכנסת, והיו פה המון שרים, חברי כנסת ומנכ"לי משרדים מהממשלות הקודמות. כולם מגלים המון אמפתיה וסימפטיה, אבל בסופו של דבר ידיהם כבולות בהמון תקנות ונהלים שלא מאפשרים להם לעזור לתעשייה המקומית. אני לא צריכה אמפתיה. יש לי מספיק אמפתיה פה במפעל. אני צריכה החלטות, שינויים, עידוד תעשייה מקומית מכל הכיוונים".

כמו תעשיינים רבים בארץ, גם הראל חשה שהממשלה מפנה אצבע אל התעשיינים והיצרנים, כאחראים ליוקר המחייה. "האמת היא שחלק גדול מהעלויות תלויות בממשלה עצמה: ארנונה, מחירי חשמל, אגרות. אפילו המס על הדלק. במקום לעשות עבודה בין-משרדית יעילה, משיתים עלינו עוד ועוד דיווחים. יש כפילות בדרישות, משרדי ממשלה שונים דורשים דברים שונים ואפילו הפוכים. המון אגרות הזויות. הנחיות שמשתנות כל הזמן. כל התאמה כזאת עולה הרבה מאוד כסף. שמים עלינו משקולות שאין על יבואנים, שמקשות עלינו להיות תחרותיים.

"המטרה של הרגולציה היא להגן על הצרכנים, שלא יגיעו אליהם מוצרים שיש בהם סכנה, חלילה. אנחנו מוסיפים הרבה בדיקות מעבר למה שמחייבים אותנו. הסיסמה שלנו 'ד"ר פישר – זה בדוק' היא לא רק סיסמה פרסומית. הסטנדרטים הפנימיים שלנו הרבה יותר גבוהים ויש לנו אחריות מאוד גבוהה כלפי הצרכנים. זה המוניטין של החברה, וזאת המחויבות שלנו. הרי ברור שהרגולציה קיימת לא בגלל מי שעושה יותר, אלא בגלל מי שלא עושה את מה שנדרש. הרגולציה באירופה מטילה הרבה יותר אחריות על היצרן שמתחייב למשהו ולוקח את זה על עצמו. בישראל אין משאבים למנגנון אכיפה, אז לא מתעסקים בזה. חייבים שתהיה יותר אכיפה בשטח".

דברים שרואים מהמרפסת

בקצה גרם המדרגות המוביל למשרדי החברה נמצאת "מרפסת החזון", שצופה על מגרש שכן באזור התעשייה. "זה לכל החלומות", אומרת הראל, "אולי למפעל תרופות, או מרכז לוגיסטי, אולי למשהו שעוד לא חלמנו עליו. זו עתודה שמחכה. אנחנו חושבים עכשיו על המוצרים של עוד 5 ו-10 שנים. להיות תעשיינים זה כיף גדול", היא מוסיפה בחיוך, "אנחנו עושים הרבה פעילות של אחריות חברתית, אבל האחריות החברתית הכי גדולה מבחינתי היא להמשיך לייצר בישראל. זה מספק פרנסה למאות משפחות ואלפים במעגלים סביבנו, זה מכניס כסף זר למדינה. לפעמים זה קשה, אבל שווה את המאמץ".