תקציר

חשיפה לטראומה מסכנת חיים כמו פיגוע, תאונה, שריפה וכדומה עלולה לגרום למצבים רגשיים קשים של דיכאון, חרדה והפרעת דחק פוסט–טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder – PTSD). מחקרים בנושא מציינים כי בני נוער הם קבוצת סיכון להתפתחות הפרעת דחק פוסט–טראומטית בשל היותם אוכלוסייה פגיעה יותר, בין השאר בגלל קושי ליצור יחסי אמון עם מטפל ולהיעזר בטיפול הרגשי. כמו כן, אדם המתמודד עם PTSD לא מטופל נמצא בסיכון גבוה יותר להתקבעות ההפרעה והפיכתה לכרונית.

להתערבות מכוונת עם בעלי חיים (Animal Assisted Therapy – AAT) תרומה גדולה להפחתת סימפטומים של דיכאון ולעלייה במגוון ובתדירות של אינטראקציות חברתיות. נמצא כי בני נוער נמשכים במיוחד לכלבים – וכך יש לחיות, ולכלבים בפרט, פוטנציאל אדיר להציע מענה לצרכים הטיפוליים הייחודיים של אוכלוסייה זו.

המאמר הנוכחי מתאר התערבות טיפולית שנעשתה עם נערה אשר הגיעה לשיקום בעקבות דחק פוסט–טראומטי, שהתפתח לאחר אירוע של פציעה מסכנת חיים. ההתערבות הטיפולית בוצעה באמצעות אימוץ כלב לבית הנערה ושילובו בתהליך הטיפולי. מאמר זה עוסק בתיאור המקרה ובהצגת תוצאותיו.

הרקע למקרה

בין השנים 2016-2015 נפגעו מעל 500 אנשים בפיגועי טרור שהתרחשו באזורים שונים במדינת ישראל, בהם 40 הרוגים ומעל 400 פצועים. 42 מהם נפצעו באופן קשה (דו"ח מגן דוד אדום, 2016). נפגעים שנשארים בחיים נתונים לא פעם להתמודדות נפשית קשה כתוצאה ישירה מהחוויה הטראומטית, שבהמשך עלולה להתפתח להפרעת דחק פוסט–טראומטית (PTSD). בין הנפגעים היו גם בני נוער וילדים, שעקב גילם הצעיר ושלבי ההתפתחות שנמצאו בהם הייתה התמודדותם עם החוויה הקשה ועם השלכות הפציעות על התפקוד היום–יומי מורכבת במיוחד (Kahana et al., 2006).

הפרעת דחק פוסט–טראומטית

הפרעת דחק פוסט–טראומטית מתחילה מחשיפה לאירוע טראומטי, כמו איום במוות ואיום של פגיעה חמורה (Kahana et al., 2006). בני נוער החווים חשיפה כזאת עלולים לפתח מצבים רגשיים קשים כגון דיכאון, הפרעת חרדה והפרעות התנהגות.

חומרת הפרעת הדחק בעקבות הטראומה תלויה בגורמים שונים, כגון רמת מצב הדחק, מידת חומרתו, באיזו מידה התקיים איום על החיים ורקע קודם של הפרעת חרדה. הפרעת הדחק עלולה להפוך לכרונית, בפרט אם אינה מטופלת. אצל בני נוער, הסיכוי להפיכת הטראומה להפרעת דחק כרונית גבוהה אף יותר, בשל היותם אוכלוסייה פגיעה יותר.

גורמי סיכון להיקבעות המצב הכרוני יכולים להיות, בין היתר, תמיכה חברתית נמוכה, תפקוד משפחתי לקוי או נסיגה חברתית. כמו כן, גורמים פרה–טראומטיים כמו מעמד סוציו–אקונומי נמוך, מאורעות חיים שקדמו לטראומה ובעיות פסיכולוגיות אצל ההורים עלולים גם הם להשפיע על היקבעות הפרעת הדחק (תורן, 2014).

רמת הטראומה גבוהה במיוחד כאשר מדובר בכוויות קשות ונרחבות, אשר משנות את המראה החיצוני של האדם וגורמות לצלקות נרחבות המגבילות את תפקודו. לעיתים קיימות צלקות סביב מפרקים, שמגבילות את תנועות המפרק. ניתן לראות תופעת דחק וקושי רגשי בעקבות כוויות נרחבות גם שנים רבות לאחר שחלף אירוע הפציעה. אדם עם כוויות נרחבות מתמודד עם תגובה קשה מהסביבה כמו נעיצת מבטים, הערות על המראה החיצוני ושאלות חודרניות לגבי מהות הפציעה. לאנשים עם כוויות נרחבות יש הערכה עצמית ירודה ותודעת גופם השלילית משפיעה עליהם בהיבטים רגשיים. אנשים אלו חשופים יותר לתופעות של דחק ולחץ רגשי, תחושות מועקה מתמדת, דיכאון, הימנעות חברתית, בדידות חברתית ובעיות הקשורות במיניות. לאחר הפציעה, בהיותו מאושפז בבית החולים, האדם עטוף במטפלים רגשיים ובצוות תמיכה, אולם לאחר השיקום והשחרור – לרוב תמיכה זו פוחתת. האדם נשאר בודד עם פציעתו. במצב פגיע זה, יכולים להופיע כעס המופנה פנימה כלפי העצמי, בושה מדימוי הגוף, דיכאון, תחושת אבל על האובדן של הגוף הבריא ופחד (Thombs et al., 2008).

התערבות טיפולית בעזרת בעלי חיים

העבודה עם בעלי חיים לטובת הרווחה הנפשית של בני האדם מוכרת מזה כ–200 שנה. המושג המוכר בספרות הוא AAI (Animal Assisted Intervention) – התערבות טיפולית בעזרת בעלי חיים. המושג מכיל בתוכו כל התערבות ששימוש מכוון בבעלי חיים הוא חלק ממנה – החל מהתערבויות טיפוליות ממוקדות בעזרת בעלי חיים (Animal Assisted Therapy) ועד לפעילויות העשרה לא מובנות עם בעלי חיים (Animal-Assisted Activities), וכן הכשרת בעלי חיים לסיוע במטלות יום–יומיות (Service Assistance Animals). במאמר הנוכחי נתמקד ב–AAI.

בעל החיים מתפקד כאובייקט מעבר בשביל האדם. הוא מרכך את המפגש של האדם עם הקושי ומאפשר לו למצוא מרחב בטוח ולהכיל את תחושותיו. הכלב מתייחס אל בני האדם באמפתיה ובאהדה

התערבות מכוונת בעזרת בעלי חיים (AAI) מוגדרת על ידי Kruger & Serpell (2010) ככל התערבות שבה שילוב מכוון של בעלי החיים הוא חלק מהטיפול. בניגוד לטיפול ממוקד בעזרת בעלי חיים (Animal Assisted Therapy), שיטה שבה הטיפול הרבה יותר מובנה, להתערבות טיפולית בעזרת בעלי חיים (AAI) יש יותר חופש פעולה (אקסלרוד, 2016; Kruger & Serpell, 2010).

יחסי כלב-אדם – נמצא כי לנוכחות של כלב יש תרומה גדולה להפחתת סימפטומים של דיכאון ולעלייה במגוון ובתדירות של אינטראקציות חברתיות. התקשורת עם הכלב מעודדת תקשורת בין–אישית ספונטנית, אינטואיטיבית ואקטיבית (Souter & Miller, 2007).

ממצאים רבים מלמדים על הפוטנציאל שיש לבעלי החיים לסייע בתהליכים של ויסות רגשי. בעל החיים מתפקד כאובייקט מעבר בשביל האדם. הוא מרכך את המפגש של האדם עם הקושי ומאפשר לו למצוא מרחב בטוח ולהכיל את תחושותיו. הכלב מתייחס אל בני האדם באמפתיה ובאהדה. יש לו יכולת לחוש את מצב רוחם ולהגיב בהתאם. התייחסות הכלב לאדם איננה שיפוטית אלא מקבלת, וכך היא מאפשרת התקשרות רגשית חיובית בין האדם לבין הכלב (Kruger & Serpell, 2010).

העבודה הנוכחית מתארת תהליך טיפולי שנעשה בו ניסיון להתערבות מכוונת בעזרת בעלי חיים () עם נערה המתמודדת עם תסמונת דחק פוסט־טראומטית וכוויות נרחבות בגופה כתוצאה מפיגוע טרור

גידול כלב מחייב את בעליו לדאוג לצורכי הכלב ולקבל אחריות ומחויבות. תפקיד זה מעצים את תחושת הביטחון של האדם, מאפשר לו לרכוש אסטרטגיות של שליטה בחיים ולהפחית את חוויות חוסר הישע והפגיעות. משימת גידול הכלב היא משימה של החיים האמיתיים, בשונה מעבודה שנעשית רק בחדר הטיפול הרגשי. בתפקיד חדש זה, האדם הוא הדואג והמטפל. האחריות הבלעדית היא עליו ומאלצת אותו לאמץ תכונות חדשות ולהטמיע אותן בהתנהלות היום–יומית שלו (Kruger & Serpell, 2010). מחקרים הראו שחוויית חיים משותפת, של אדם עם מוגבלות וכלב, מסייעת לאדם לצלוח מצבים חברתיים שונים ובכך לשפר את ההשתלבות החברתית הכללית שלו בשגרת היום–יום. אפשר גם לציין כי בהכללה, החברה מגיבה באופן חיובי לאדם המלווה בכלב במרחב הציבורי. יחס חיובי זה גם הוא מסייע לאדם עם מוגבלות לצלוח מצבים חברתיים שונים ולהשתלב בצורה טובה יותר בחברה (Hilary et al., 2015). לבעלי החיים יש יכולת לעודד את בעליהם להשתתף בחיים, וכן לעודד פעילות גופנית (למשל, לצאת להליכות עם הכלב) או לצאת מהבית בכלל (Kruger & Surpell, 2010).

העבודה עם בני נוער במצבי מצוקה היא לרוב מורכבת יותר מעבודה עם מבוגרים. מאתגר יותר ליצור איתם קשר טיפולי, אמון ורצון לשיתוף פעולה. אולם נמצא כי בני הנוער נמשכים באופן מיוחד לבעלי חיים, וכך יש לבעלי חיים, ולכלבים בפרט, פוטנציאל אדיר לאפשר תחושת ביטחון, יחד עם שיפור ביחסים הבין–אישיים ובתקשורת בקרב בני הנוער, אשר כל כך נזקקים לאלה. החיות יכולות להיות מקור לתמיכה במצבי לחץ ומקור לנחמה ולהגברת תחושת הערך העצמי עבור בני הנוער שנמצאים באינטראקציה איתן (Kruger et al., 2004). להתערבות שכזאת יש לא מעט יתרונות עבור בני נוער המשתקמים מאירוע טראומטי, אשר מלווה בתהליך ארוך של שיקום, עם כוויות נרחבות בגוף אשר משאירות גוף מצולק לצמיתות.

העבודה הנוכחית מתארת תהליך טיפולי שנעשה בו ניסיון להתערבות מכוונת בעזרת בעלי חיים (AAI) עם נערה המתמודדת עם תסמונת דחק פוסט–טראומטית וכוויות נרחבות בגופה כתוצאה מפיגוע טרור.

תיאור המקרה

נטע (שם בדוי), בת 16, היא הצעירה משתי בנות במשפחה. למשפחה סיפור חיים מורכב. כבר מתחילת הקשר, היחסים בין ההורים היו מעורערים וטעונים מאוד. לאורך שנים, האב היה מעורב בעולם העבריינות, לא היה שותף בגידולן של נטע ואחותה וכמעט שלא היה בקשר איתן. האם עבדה כסייעת בגן ילדים והאחות עבדה כמוכרת בחנות בגדים. לאורך השנים, המשפחה הייתה נתונה בקשיים כלכליים, התגוררה בדיור ציבורי ונזקקה לסיוע נרחב ממחלקת הרווחה.

כאשר נטע יצאה יום אחד לקניות עם אימה, אירע פיצוץ עז במקום. זה היה מטען נפץ שהופעל על ידי מחבל. האם נפצעה קל מההדף, ואילו נטע נפצעה קשה מאוד. האש אחזה בשיערה וברוב חלקי גופה. היא פונתה לבית החולים כשהיא מורדמת ומונשמת וסובלת מכוויות ב–80% מגופה, פרט לפנים. נטע שהתה כחודשיים במחלקת טיפול נמרץ. לאט לאט מצבה השתפר, היא נגמלה מהנשמה ועברה לשיקום בבית החולים אלי"ן.

בחודשים הראשונים שהתה נטע באשפוז מלא, ובהמשך במסגרת אשפוז יום. בעקבות הפציעה, היא הייתה מוגבלת מאוד פיזית. רוב גופה היה פצוע ומצולק והיא נאלצה ללבוש חליפות לחץ (חבישות מיוחדות שלובשים לאחר כוויות קשות). תחילה התקשתה להפעיל את הידיים ולא הצליחה ללכת. נוסף על כך, התמודדה עם ההשלכות הרגשיות בעקבות הטראומה והמוגבלות. היא סבלה מדכדוך ומקושי לגייס כוחות לפעילות ולשיקום ונמנעה מפעילות, ממפגשים חברתיים ומלימודים.

ליווי פסיכוסוציאלי

לאחר שנפצעה, נטע קיבלה ליווי אינטנסיבי מעו"ס שיקום של הביטוח הלאומי ועו"ס של בית החולים אלי"ן. כמו כן, היא קיבלה טיפול רגשי שבועי בשיחות עם פסיכולוגית שיקומית בבית החולים וטיפול רגשי שבועי על ידי מטפלת באמנות בבית החולים.

בהמשך, מצבה הפיזי של נטע השתפר באופן חלקי. היא הצליחה להגיע ליכולות פיזיות כמו הליכה, עלייה במדרגות ולבוש, אולם לא הצליחה לממש יכולות אלו לצורך עצמאות. הפציעה העמיקה את התלות של נטע באימה ואחותה והיא לא הצליחה לתפקד ללא הסיוע שלהן. מבחינה רגשית, ניכר היה כי היא עדיין שרויה בדכדוך עמוק ובחוסר רצון לעשייה כלשהי. לרוב, היא בחרה בדרך ההימנעות: נמנעה מלצאת מהבית, נמנעה מלחזור ללמודים, וסבלה מפחדים ומחוסר ביטחון. הייתה תחושה שהשיקום של נטע אינו מתקדם.

בגלל תחושה זו, נעשה ניסיון לחשוב על פתרונות יצירתיים שעשויים לסייע לנטע. מתחילת האשפוז, נטע אמרה שהייתה רוצה לאמץ כלב, אך לאור הנסיבות המשפחתיות ולאור פציעתה לא הייתה מסוגלת לעשות זאת. מתוך סקירת ספרות עלה כי לבעל חיים, ולכלב בפרט, יתרונות שיקומיים רבים. נבנתה תוכנית שיקומית מיוחדת, שמטרת–העל שלה הייתה לשפר את העצמאות, את תחושת הביטחון ואת ההשתלבות החברתית של נטע באמצעות שילוב של כלב בחייה, בביתה ובמשפחתה, כחלק מהעבודה הטיפולית הרגשית עימה.

התוכנית הטיפולית בשילוב כלב

התוכנית נבנתה במשותף על ידי עו"ס שיקום של הביטוח הלאומי, עו"ס של בית החולים אלי"ן וכלבנית טיפולית. על פי התוכנית, הוחלט כי הכלבנית תמצא כלב מתאים לאימוץ על ידי המשפחה. על הכלב להיות מתאים בהיבטי הגזע, הגיל והמזג. לאחר מכן, הכלבנית תמסור את הכלב לבנות המשפחה ותלמד אותן מיומנויות אילוף בסיסיות. הלימוד והאילוף ייעשו תוך הדגמה בביתן. הוחלט על 10 פגישות בנות שעה כל אחת. ההחלטה על מספר המפגשים באה מתוך ניסיונה של הכלבנית הטיפולית בעבודה עם בני נוער במצבי חיים לא פשוטים.

מטרות ההתערבות

מטרות–העל:

1. שיפור התפקוד היום–יומי העצמאי;
2. יצירת שגרה מיטיבה;
3. השתלבות חברתית והרחבת המעגלים החברתיים;
4. הפחתת החרדה, ההימנעות וסימפטומים אחרים של PTSD.

מטרות הביניים:

1. ללמד את האם והאחות כישורי טיפול בסיסיים בכלב;
2. ללמד את נטע כישורי טיפול בכלב ואילופו.

הוחלט כי רוב הפגישות יוקדשו לעבודה ממוקדת עם נטע: ללמדה לטפל בכלב, לסייע ביצירת החיבור הרגשי ביניהם, ובהמשך – ליזום יציאה אל מחוץ לבית והשתתפות הדרגתית בחיים הרגילים, יחד עם הכלב ובעזרתו.

ליווי והדרכה של הכלבנית

הוחלט כי שתי העובדות הסוציאליות, אשר מכירות את המשפחה ונמצאות עימה בקשר של עבודה טיפולית ואמון, והן בעלות הכשרה ויכולת לעבוד במצבים רגשיים מורכבים, יהיו בקשר טלפוני עם הכלבנית מדי שבוע או יותר, על פי הצורך, כדי להדריך אותה ולייעץ בהתאם לאתגרים שיעלו.

תהליך הטיפול

אף על פי שנטע הסכימה להחלטה שאת הכלב תבחר הכלבנית, היא שינתה את דעתה בהמשך והחליטה לא להמתין עד שיימצא כלב מתאים. היא בחרה גור כלבים באינטרנט, ואחותה הביאה אותו עבורה. האחיות עשו זאת בלי לשתף את העובדות הסוציאליות או את הכלבנית. הכלב, בהיותו גור קטן, לא היה מאולף ולא מורגל לעשיית צרכים. לאחר יומיים עם הכלב, בנות המשפחה לא הצליחו להתמיד בטיפול בו ולהיקשר אליו והרגישו שהוא עול כבד מדי עליהן. רמת הייאוש שלהן עלתה, והן החליטו לוותר על הכלב.

נטע והאם פנו לעובדות הסוציאליות ושיתפו כי אינן מצליחות להתמודד עם הגור. בשיחה, הן הסכימו לתת לו הזדמנות נוספת, בסיוע הכלבנית. הכלבנית נכנסה מייד לתמונה וקיימה איתן שיחה טלפונית ושתי פגישות. בפגישות, יחד עם האם ושתי האחיות, החלה הכלבנית להדריך אותן כיצד לקבל את הכלב, לטפל בו ולאמן אותו להישמע להוראות בנות המשפחה.

אלא שגם לאחר הפגישות, הן היו מיואשות ורצו להיפטר מהכלב ולהפסיק את העבודה עם הכלבנית. היו לכך כמה סיבות: האם והאחות התקשו לקבל מציאות שבה רוב עבודתה של הכלבנית היא עם נטע בלבד. הן רצו להיות חלק מהותי מהטיפול ולנתב את המפגשים לפי רצונן. ניכר כי ההתערבות הטיפולית של הכלבנית נגעה בדפוסים המושרשים במשפחה, שהיה בה קושי רב בנפרדות בין האחיות והאם. הן התקשו להתגייס למשימות הטיפוליות בכלב ולא הצליחו לעמוד בחלוקת התפקידים. במשפחה נוצר כאוס ממשי, והאם והאחות התקשו לקבל את סמכותה של הכלבנית.

ההתערבות הטיפולית של הכלבנית נגעה בדפוסים המושרשים במשפחה, שהיה בה קושי רב בנפרדות בין האחיות והאם

בשלב זה קיימו שתי העובדות הסוציאליות, כל אחת בנפרד, כמה שיחות עם האם ונטע. מטרת השיחות הייתה להכיל את הקושי שלהן ולהגיע להסכמה לגבי המשך התוכנית. התקיימו גם שיחות הדרכה עם הכלבנית, במטרה לפרש ולהבין את מה שקורה במשפחה ולבנות כלים להמשך העבודה. העובדות הסוציאליות ביקשו לתת לתוכנית הזדמנות נוספת ולאפשר לכלבנית לעבוד עם נטע ללא נוכחות האם והאחות. הודגשה שוב מטרת–העל: שנטע תוכל להיעזר בכלב ולהיות עצמאית ופעילה יותר, הן במישור התפקודי והן במישור הרגשי; תתחיל אט–אט לצאת מהבית, להגדיל אינטראקציות חברתיות ולחוות עצמאות במישורי החיים השונים.

נטע והאם הסכימו להמשיך בתוכנית העבודה עם הכלבנית, אולם לאחר כמה מפגשים, שוב אמרו שאינן עומדות בנטל. האם הייתה טרודה בניקיון אחרי הכלב, שלא היה מורגל לעשות צרכים, ושלושתן לא הצליחו לבנות לוח זמנים יומי ליציאות עם הכלב, כולל טיולים, ביקורים אצל וטרינר ועוד. נטע לא הצליחה להתחבר לכלב. היא נסוגה, החלה לפחד ממנו והתקשתה להיקשר אליו ולהתגייס לטיפול בו. בשאר תחומי החיים, היא המשיכה בדפוס של הימנעות: היא לא הכינה לעצמה אוכל (במסגרת היכולות שלה), לא השתתפה בניקיון הבית, לא סייעה בקניות, לא ביקרה בבית הספר. התקיימה תלות מוחלטת שלה באימה ובאחותה בכל הקשור בתפקוד היום–יומי.

בשלב זה, העובדות הסוציאליות קיימו שיחות טיפוליות עם נטע והאם, וכן כמה שיחות הדרכה עם הכלבנית. בשיחות עם הכלבנית, הוחלט על דרכי פעולה שיכולות לסייע לנטע. העובדות הסוציאליות ביקשו להתמיד ולתת עוד הזדמנות לתוכנית.

אינטגרציה מלאה במקום חלקית

לאור חוסר ההצלחה עד כה, הצוות הטיפולי החליט לנסות להתאים את תוכנית ההתערבות למתכונת המתוארת בספרות בנושא זה ולנסות ליצור אינטגרציה מלאה של הכלב בחייהן של נטע ובנות משפחתה. המטרה הייתה לשלב את הכלב בכל התחומים האפשריים ולא להגביל את האינטראקציות למתרחש בבית בלבד. התקווה הייתה שדרך האינטראקציה המוגברת, הקשר בין נטע לכלב יתחזק ובעקבותיו יחולו השינויים המתבקשים בטיפול.

העובדות הסוציאליות נתנו לנטע ולאימה הדרכה מפורטת על התהליך המתבקש. הן עודדו אותן לצאת לסידורים יחד עם הכלב, כולל מקומות שבדרך כלל לא היה אפשר להכניס אליהם בעלי חיים. ציידנו את נטע במכתב המבקש לאפשר לה להיכנס יחד עם הכלב למקומות ציבוריים כגון הסופרמרקט השכונתי, בית הדואר בשכונה ומקומות ציבורים נוספים. מאז, היציאות עם הכלב הפכו להיות חלק בלתי נפרד משגרת היום–יום של נטע. שינוי זה הוביל לתפנית משמעותית בתהליך הטיפולי.

יכולנו לראות התקדמות ניכרת, ההולכת ומתפתחת אצל נטע ככל שעבר הזמן. היא התחילה לצאת לטיולים בסביבת הבית עם הכלב והכלבנית, ללא נוכחות האם או האחות. בהמשך התרחבו הטיולים להליכה בשכונה, ביקור אצל הווטרינר, טיול בפארק ובמקומות נוספים בשכונה.

בהמשך התהליך, היה אפשר לראות את התחזקות הקשר בין נטע לבין הכלב. בניגוד לעמדתה בתחילת הדרך, היא התחילה להביע רצון לטפל בו, הפכה להיות קשובה יותר לצרכיו, תכננה בעצמה את הלו"ז שלו ליציאות מהבית ולקחה חלק פעיל יותר ויותר בטיפול השוטף. לקראת סוף התהליך, בפעם הראשונה מאז הפציעה, התחילה להסכים להישאר לזמן קצר לבדה בבית, ללא נוכחות אדם אחר. נטע הרגישה שהיא מסוגלת לעשות דברים באופן עצמאי לגמרי, ללא תלות באימה ובאחותה. היא התחילה ללמוד יותר, לצאת לבדה מהבית באופן תכוף יותר, ואף קיימה כמה מפגשים עם חברות בנות גילה. הכול – יחד עם הכלב.

במשך כל התהליך, נטע לא הייתה מסוגלת להגיע לבדה לביקורים באלי"ן. הביקורים ארכו בדרך כלל כמה שעות ודרשו התנהלות עצמית גבוהה למדי. לקראת סיום התוכנית, הביקור באלי"ן ללא ליווי משפחתה נקבע כמטרה טיפולית חשובה. כחודשיים לאחר תחילת ההתערבות הטיפולית עם הכלב, נטע ניסתה להגיע לביקור לבדה. תחילה הגיעה עם הכלבנית והכלב, אך לאחר כ–20 דקות כבר הייתה מוכנה לסיים את כל הביקור באופן עצמאי.

היא ביקרה במחלקת האשפוז שבה שכבה חודשים מספר, תחילה מרותקת למיטה ובהמשך על כיסא גלגלים. כעת חזרה לשם כשהיא הולכת על רגליה ועם כוחות חדשים. בשביל נטע, זו הייתה התקדמות של ממש. היא הסתובבה עם הכלב במחלקות שבהן עברה תהליך שיקומי ארוך ומורכב כשהיא קורנת מאושר.

בהמשך הדרך, ההתקדמות נמשכה וכללה כמה ציוני דרך:

1. חזרה מלאה ללימודים. נטע סיימה בהצלחה את לימודי התיכון, כולל בגרויות;
2. נטע השתתפה במפגשים חברתיים עם בנות כיתתה ועם המשפחה המורחבת;
3. נטע השתלבה בשירות לאומי במשרד ממשלתי גדול.
4. כיום, הכלב הפך להיות בן משפחה לכל דבר. עבור נטע במיוחד, הוא ממשיך להיות דמות תומכת משמעותית בחייה.

דיון וסיכום

נטע , נערה בת 16, נפצעה קשה בפיגוע ונכוותה ברוב חלקי גופה. היא סבלה מכאבים, הגבלה קשה בתנועה והפרעת דחק פוסט–טראומטית. נטע עברה שיקום בבית החולים אלי"ן והצליחה להגיע ליכולות פיזיות כמו הליכה, עלייה במדרגות, לבוש ועוד, אולם לא הצליחה לממש יכולות אלו לצורך עצמאות. היא נותרה תלויה לחלוטין בסיוע של אימה ואחותה כדי לתפקד. ניכר היה כי היא עדיין שרויה בדכדוך עמוק ובחוסר רצון לעשייה כלשהי. היא בחרה לרוב בדרך ההימנעות, נמנעה מלצאת מהבית או מחזרה ללימודים וסבלה מפחדים ומחוסר ביטחון. בשלב זה, השיקום של נטע לא התקדם.

בשל תחושה זו, נעשה ניסיון לחשוב על פתרונות יצירתיים שיכולים לסייע. נבנתה תוכנית שיקומית מיוחדת, שמטרת–העל שלה הייתה לשפר את העצמאות, את תחושת הביטחון ואת ההשתלבות החברתית של נטע באמצעות שילוב כלב בחייה, בביתה ובמשפחתה כחלק מהעבודה הטיפולית הרגשית עימה.

לנוכחות של כלב יכולה להיות תרומה גדולה להפחתת סימפטומים של דיכאון מחד־גיסא, ולעלייה במגוון ובתדירות של אינטראקציות חברתיות מאידך־גיסא

כדי ליישם תוכנית זו, הוחלט על עבודה משותפת עם כלבנית טיפולית ושתי העובדות הסוציאליות (הן מאלי"ן והן ממחלקת השיקום של הביטוח הלאומי), אשר עבדו בשיתוף פעולה כדי להגדיר יעדים טיפוליים – לקראת הגברת העצמאות באמצעות שילוב הכלב בחייה של נטע ומשפחתה.

יישום התוכנית היה מורכב ודרש זמן רב. נטע ומשפחתה לא התחברו לכלב ונטע לא הצליחה להיעזר בנוכחותו לשיפור המצב הרגשי והתפקודי שלה. בשל קשיים אלו, הוחלט לנסות וליצור אינטגרציה מלאה של הכלב בחייהם של נטע ובני משפחתה. המטרה הייתה לשלב את הכלב בכל התחומים האפשריים ולא להגביל את האינטראקציות למתרחש בבית בלבד. שינוי זה הוביל לתפנית משמעותית בתהליך הטיפולי. הקשר בין נטע והכלב הלך והתחזק, היא הפכה להיות קשובה יותר לצרכיו ולקחה חלק פעיל יותר ויותר בטיפול השוטף. לקראת סוף התהליך, נטע הרגישה שהיא מסוגלת לעשות דברים מסוימים באופן עצמאי לגמרי, ללא תלות באימה ובאחותה. היא התחילה ללמוד יותר, לצאת יותר מהבית באופן עצמאי ואף קיימה כמה מפגשים עם חברות בנות גילה, הכול יחד עם הכלב. לאחר סיום ההתערבות הטיפולית, הכלב הפך לחלק מהמשפחה ולאחד ממקורות התמיכה הרגשית של נטע.

נטע ממשיכה לקבל סיוע וליווי רגשי. לצד אלה סיימה את לימודי התיכון ואת מבחני הבגרות והשתלבה כבת שירות לאומי במשרד ממשלתי גדול.

מהתנסות טיפולית זו אפשר ללמוד שלנוכחות של כלב יכולה להיות תרומה גדולה להפחתת סימפטומים של דיכאון ולעלייה באינטראקציות חברתיות. לבעלי החיים יש יכולת לעודד את בעליהם להשתתף בפעילויות של החיים.

מסקנות

מהתנסות טיפולית זו אפשר להסיק שלנוכחות של כלב תרומה גדולה להפחתת סימפטומים של דיכאון מחד גיסא ולעלייה במגוון ובתדירות של אינטראקציות חברתיות מאידך גיסא. התקשורת עם כלב מעודדת תקשורת בין–אישית ספונטנית, אינטואיטיבית ואקטיבית ובכך מאפשרת לאדם להשתלב בפעילויות החיים.

כדי להבטיח את השילוב של האדם בפעילויות החיים, יש ללוות את התהליך בטיפול משותף של מטפלים בתחום הרגשי ובתחום אילוף כלבים.

המלצות

• הדרך היעילה להסתייע בכלב היא על ידי אימוץ שלו. יש לאמץ את הכלב באופן מלא ולהכניסו כבן–בית, כדי להטמיע ולבסס את האחריות הבלעדית של המטופל על חיי הכלב ואת ההשתתפות הפעילה של המטופל בחיים.
• אימוץ הכלב חייב להיעשות יחד עם התערבות טיפולית סדורה ואינטנסיבית (כמתואר במאמר).
• על ההתערבות הטיפולית להיות משולבת ולכלול מטפל בתחום הטיפול הרגשי ובתחום אילוף כלבים. אם אין מטפל אחד בעל הכשרה בשני התחומים יחד, יש להבטיח התערבות על ידי שני מטפלים, שכל אחד מיומן בתחומו והם עובדים בשיתוף פעולה צמוד, מתוך תוכנית טיפולית משותפת אחת.
• יש לשאוף להרחיב את השימוש באימוץ כלבים/בעלי חיים, תוך ליווי טיפולי, בקרב אוכלוסיות המתמודדות עם דיכאון, חרדה וקושי בהשתתפות חברתית.
• יש לבסס פרוטוקול טיפולי קבוע. |||

ג'אנה אוחיון | MSW, עובדת סוציאלית במחלקת שיקום בבית החולים אלי"ן. johayon@alyn.org

מריה בראונשטיין | MSW, עובדת סוציאלית.

אביגיל בקוביץ | כלבנית טיפולית.

בן דריימן | MSW, אחראי מחקרים וועדת אתיקה מחקרים בבית החולים אלי"ן.

רשימת המקורות

אקסלרוד–לוי, ת' (2016). טיפול בעזרת בעלי חיים: אבני דרך בהתפתחות התחום בארץ ובעולם, מהלכו ותרומתו. חיות וחברה, 56.

דוח מגן דוד אדום (2016). https://www.mdais.org/about/annual-report

תורן, פ' (עורך) (2014). תגובות אקוטיות וכרוניות לטראומה בקרב ילדים ומתבגרים, פרק 4. תגובות לטראומה. מהדורה עברית.

Curley, K. (2011). Service animals – What does service mean? Disability Galaxy Law Review. https://rootedinrights.org/wp-content/uploads/2011/06/Galaxy-Law-Review-Vol-1-Service-Animals.pdf

Hilary, M., Chantelle, T. W., David, G., Asher, L., Gary, C. W., & Freeman, S. B. (2015). Recognizing the value of assistance dogs in society. Disability and Health Journal, 2015, 8.4: 469-474.

Kahana, S. Y., Feeny, N. C., Youngstrom, E. A., & Drotar, D. (2006). Posttraumatic stress in youth experiencing illnesses and injuries: An exploratory meta-analysis. Traumatology, 12(2), 148-161.

Kruger, K. A., & Serpell, J. A. (2010). Animal-assisted interventions in mental health: Definitions and theoretical foundations. Handbook on animal assisted Therapy.

Kruger, K. A., Trachtenberg, S. W., & Sprell, J. A. (2004). Can animals help humans heal? Animal- assisted interventions in adolescent mental health. Center for the interactions of animals and Society University of Pennsylvania School of veterinary medicine.

Souter, M. A., & Miller, M. D. (2007). Do Animal-assisted activities effectively treat depression? A meta-analysis. Anthrozoos 20(2), 167-180

Thombs, B. D., Notes, I. D., Lawrence, J. W., Maygar-Russell, G., Bresnick M. G., & Fauerbach, J. A. (2008). From survival to socialization: A longditudal study of body image in survivors of sever burn injury. Journal of Psychosomatic Research, 64, pp. 205-212.